There are several opportunities for the local community to commemorate Yom Hashoah this year.
On Wednesday, April 7, 3 p.m., the Vancouver Holocaust Education Centre (VHEC) is partnering with the Montreal Holocaust Museum for an online program focusing on the importance of remembrance and the intergenerational transmission of memory. The program will include survivor testimony clips and comments from members of the second and third generations about their families’ experiences during the Holocaust. Attend live via facebook.com/events/188237616165702. For more information, visit museeholocauste.ca/en/news-and-events/yom-hashoah.
On Thursday, April 8, 3:30 p.m., community members can join Premier John Horgan for a Holocaust Memorial Day service livestreamed from the B.C. Legislature in Victoria, in a gathering organized with the VHEC and the Centre for Israel and Jewish Affairs. Holocaust survivors are invited to a private pre-ceremony reception with Horgan at 3 p.m. – survivors may RSVP to receive a Zoom link by emailing [email protected] or phoning 604-622-4240.
Also on April 8, at 4 p.m., the VHEC, together with the Neuberger Holocaust Education Centre, Azrieli Foundation, Canadian Society for Yad Vashem, Facing History and Ourselves, Friends of Simon Wiesenthal, March of the Living Canada and UIA present a Canada-wide Yom Hashoah program featuring survivor testimony from cities across the country, a candlelighting ceremony and other components that share stories of resiliency, faith and hope. Register via holocaustcentre.com/2021-cross-canada-yom-hashoah.
On Sunday, April 11, at 11 a.m., the Victoria Shoah Project is inviting the community to attend a virtual Yom Hashoah with the theme of “Preserving and Honouring Voices from the Shoah.” The program features a tribute to a survivor originally from Hungary, George Pal, who will speak about his book, Prisoners of Hate, which was published in 2018. The service will also include an historian speaking about the Holocaust in Hungary, a recitation of the Kaddish of the Camps, commemorative music, and a message from Rabbi Harry Brechner of Congregation Emanu-El, Victoria. For the Zoom link, visit victoriashoahproject.ca.
Since the High Holidays last year, a group of demonstrators has met every Thursday afternoon opposite the Chinese embassy in Ottawa to protest in support of the Uyghurs in Xinjiang. The protest was initiated by members of Kehillat Beth Israel, a synagogue in Ottawa, but has grown to include other faith communities and cities, including Vancouver. (photo from Phil Kretzmar)
The Chinese government is perpetrating a genocide against Uyghur people in the northwestern part of that country – with possibly millions incarcerated and untold numbers coerced into slave labour and forced sterilization. Reports also suggest organ harvesting. Children are being separated from their families.
Canada, the United States and the Netherlands have accused the Chinese government of committing genocide. There are about 12 million Uyghurs, mostly Muslim, living in the region of Xinjiang, which some Uyghurs prefer to call East Turkestan, reflecting their connection to central Asian cultures. A United Nations Human Rights Committee report in 2018 asserted that as many as one million Uyghurs were being held in at least 85 concentration camps, though other estimates say possibly three to five million are now incarcerated. The Chinese government acknowledges the existence of the camps, but claims they are education and skills training facilities.
Uyghurs who are not imprisoned have been subjected to intensive surveillance, repression of religious expression, slave labour and forced sterilizations.
A concerted campaign has been waged to suppress Uyghur culture and the Muslim religion to which most of them adhere. It began with a ban on men growing long beards or women wearing veils and expanded into the destruction of dozens of mosques.
The region is an economic powerhouse, producing 20 to 30% of the world’s entire cotton supply. It is also rich in oil and minerals, and produces China’s largest supply of natural gas.
A webinar was presented March 22 by the Canadian Multifaith Initiative for Uyghur Rights. In addition to three Uyghur expatriates who spoke from a personal perspective, three clergy members of different traditions spoke of the moral obligation to defend the imperiled people.
Vancouver anthropologist and author Alan Morinis was one of the organizers and moderators, and Rabbi Susie Tendler of Richmond’s Beth Tikvah Congregation introduced one of the speakers. Rev. Christopher Pappas, an Anglican priest, and Mufti Aasim Rashid, a Muslim scholar, also spoke.
Mihrigul Tursun, who spoke on the webinar, was incarcerated several times and said she was electrocuted and subjected to other forms of torture. She saw detainees beaten, starved and strip-searched. Scores of prisoners were kept in tiny spaces, forcing some to stand up while others slept sideways.
The Chinese government has contested Tursun’s testimony, claiming she was taken into custody on suspicion of inciting ethnic hatred and discrimination. The government also insisted she was not imprisoned, but spent time in a skills training facility.
Akeda Pulati described the personal anguish from a family’s perspective. Pulati’s mother, Rahile Dawut, disappeared on Dec. 12, 2017, and her family has had no contact and seen no trace of her since. She assumes her mother is in a “re-education camp.”
“The Chinese government has been claiming that those kinds of centres, those kinds of places, are educational centres for people to receive education and job training,” she said. “How could my mom, in her retirement age, need job training?”
Pulati stayed silent for some time for fear of reprisals by the Chinese government against other members of her family and community.
“I stayed silent for too long,” she said. “One day, I realized I cannot stay silent anymore. Our people is experiencing a genocide. I don’t want my mother to die in this horrific place. I lost hope for the Chinese government to have mercy on my mother, have mercy on the Uyghur people.… I am not the only one experiencing this tragedy. There are many, many Uyghur children like me searching for their parents. We found each other on social media and we decided to do something together.”
Mehmet Tohti is a Uyghur-Canadian activist and executive director of the Uyghur Rights Advocacy Project, based in Ottawa. He is a cofounder of the World Uyghur Congress and has twice served as vice-president. By extrapolating the Chinese government’s own limited information on the subject, Tohti estimates there may be 7.8 million Uyghurs incarcerated.
“Hundreds of thousands of Uyghurs living abroad are not communicating with their family members,” he said. “They don’t know whether their families are alive or dead. I don’t know whether my mother is alive or dead.”
The world must make China realize they will pay a price for their actions, Tohti said. “Unless there is a cost, the Chinese government won’t stop,” he said.
Canadian companies are the fifth largest investors in the region, Tohti said. “The Chinese ambassador [to Canada] said that Canada’s exports to China soared more than 95% in the last year,” he added. “We are still continuing business as usual.”
Canadians, Tohti said, should be calling on our elected officials to introduce legislation to ban imports of products that may have been created with forced labour. “We have to force our companies to disclose their supply chain,” he said.
Other Canadians are also stepping up on the matter. An ad hoc group coordinated by Ottawa Jewish community member Phil Kretzmar helped schedule a demonstration outside the Chinese consulate in Vancouver during Passover, on April 1. The local team intends to demonstrate outside the Chinese consulate in Vancouver, 3380 Granville St., every Thursday at 3 p.m. until further notice. For more information, email [email protected].
The International Holocaust Remembrance Alliance, in 2016, adopted a so-called Working Definition of Antisemitism. Given the complexity and pervasiveness of this ancient bigotry, the statement itself is remarkably succinct at a mere 38 words.
It reads: “Antisemitism is a certain perception of Jews, which may be expressed as hatred toward Jews. Rhetorical and physical manifestations of antisemitism are directed toward Jewish or non-Jewish individuals and/or their property, toward Jewish community institutions and religious facilities.”
It is innocuous and hardly debatable. Where controversy has arisen is in the accompanying 11 examples, seven of which make reference to Israel. Examples provided of antisemitic manifestations include: accusing Jews as a people, or Israel as a state, of inventing or exaggerating the Holocaust; accusing Jewish citizens of being more loyal to Israel, or to the alleged priorities of Jews worldwide, than to the interests of their own nations; applying double standards by requiring of Israel a behaviour not expected or demanded of any other democratic nation; drawing comparisons of contemporary Israeli policy to that of the Nazis; and holding Jews collectively responsible for actions of the state of Israel.
Opponents of the definition, including a majority of Vancouver’s city council, which voted against adopting the definition in 2019, claim it could stifle free expression in the form of criticism of Israel – this despite the fact that the definition self-defines as “non-legally binding.” In a world where any individual with access to a computer has more power than even the most powerful figures in history to disseminate their views to a global audience, it is notable that “Zionists” are imagined to have the power to control what others think, do and say. The criticism is perhaps, ironically, a manifestation of the problem itself.
To their credit, the new U.S. administration has said it “embraces and champions” the definition. The previous administration also endorsed the definition. (Canada and 28 other countries, as well as scores of cities and other jurisdictions and organizations have similarly endorsed it.) But the Trump administration’s support was a component of a broader politicization of ostensible support for the Jewish community. By allowing Israel’s right to exist in peace to become a partisan tool, we risk polarizing politicians and the public, driving supporters to their corners on a topic where less polarization should be encouraged.
If there are problems inherent in the terminology, it is perhaps in the chutzpah of attempting to define it at all. It is almost universally acknowledged that antisemitism is uniquely capable of metastasizing as required by the perpetrator. It is, above all, a pathology of the antisemite, with more to do with the eye of the beholder than with Jewish people themselves. Antisemitism is very often (if not always) a projection of someone’s (or some society’s) own problems directed toward an empty vessel in the form of “Jews.” Note that antisemitism is most rampant in the places where Jews are fewest – or nonexistent.
Antisemitism differs from other prejudices and bigotries as well in the typical responses it engenders. We have unlearned a tendency to deflect blame for misogyny back onto its victims; we do not accept that violence against women is in anyway justified by, say, what a victim was wearing. We recognize racism as a flaw of it perpetrators and we do not accept that racism against people of colour is based on the behaviour or innate characteristics of the victims. Homophobia is a pathology of the homophobe; it is not nurtured or provoked by LGBTQ+ people. Yet how many times do we see people respond to antisemitic violence or words with a variation on the question: What did the Jews do to deserve it?
Last week, that formulation was hinted at by a Democratic member of the U.S. Congress, Rep. Andy Levin, of Michigan. “Injustice anywhere is an injustice everywhere,” Levin said during a webinar. “Unless Palestinian human rights are respected, we cannot fight antisemitism.”
This false equivalency and conflation – coming from a Jewish elected official, no less – is a picture-perfect illustration of why the IHRA was created.
As the new administration in Washington begins repairing the unprecedented social and economic damage done to the country over the past four years, it is encouraging to see one of its first acts being an explicit and enthusiastic commitment to the battle against antisemitism.
בריטניה החלה בשבוע שעבר לערוך ניסויים קליניים בתרסיס לאף למניעת התפשטות חיידק הקורונה, שמיוצר על ידי חברה בוונקובר “סנוטיז”. החברה בבעלות הישראלית, ד”ר גילי רגב, שמשמשת גם המנכ”לית שלה. קנדה השלימה כבר את השלב הראשון בניסויים הקליניים שלה ואילו ארה”ב אמורה להתחיל בניסויים דומים בימים הקרובים. בישראל לעומת זאת שוקלת מערכת הבריאות להגדיר את התרסיס של “סנוטייז” כמכשיר רפואי ולא כתרופה, כך שהתהליך לאישורו יהיה הרבה יותר מהיר.
התריס לאף של “סנוטיז” מבוסס על תרכובות שנמצאות במזון ויוצרות תחמוצת חנקן בכמות קטנה. הוא אמור לסייע במניעת מעבר נגיף הקורונה דרך האף ומערכת הנשימה. לדברי ד”ר רגב החברה קוראת למוצר חומר חיטוי לאף – בדומה לג’ל חיטוי לידיים למניעת התפשטות הקורונה. לדבריה מאה איש שהשתתפו בשלב הראשון של הניסויים הקליניים בקנדה והשתמשו בתרסיס, ואף אחד מהם לא חלה בנגיף.
ד”ר רגב למדה באוניברסיטה העברית בירושלים וסיימה את הדוקטורט בביוכמיה. לאחר מכן עברה לוונקובר והיא הקימה כאן את “סנוטיז” ביחד עם ד”ר כריס מילר לפני כארבע שנים.
קנדה רכשה פי חמישה חיסונים מהנדרש אך חיסנה רק אחוז מהאוכלוסייה
סיפור כשלון שמעורר תמיהה מתרחש בקנדה. המדינה שרכשה מראש יותר מנות של חיסונים נגד הקורונה מכל מדינה אחרת (כמעט פי חמישה מהנדרש), ומערכת הבריאות הציבורית שלה נחשבת מצויינת ומתוקצבת כראוי. אך למרות זאת, בקנדה התחסנו עד כה רק כאחוז אחד מכלל האוכלוסיה. ממש מביש.
לדעת המומחה, ריאן אימגרונדל, קנדה נתנה כל כך הרבה תשומת לב לאחסון הזריקות בהקפאה, ולא מספיק תשומת לב לשלב שבו הן יוצאות מההקפאה ועוברות לזרוע של האזרחים. הרשויות היו מודאגות לגבי דרישות האחסון, ונראה שהם “שכחו” שהזריקות היו אמורות למעשה להינתן לאנשים.
מומחה למחלות זיהומיות באוניברסיטת טורונטו, ד”ר איזק בוגוך, הסביר מדוע ישראל הצליחה להפיץ את החיסון בצורה מסיבית הרבה יותר. לדבריו ישראל היא מדינה קטנה והאוכלוסייה מרוכזת הרבה יותר מאשר קנדה. כידוע קנדה היא המדינה השנייה בגודלה בעולם מבחינת שטח. האוכלוסיה של קנדה מפוזרת באזורים שונים ומרוחקים זה מזה. צריך שרשרת אספקה (בטמפרטורות הנמוכות) לשמירה על החיסונים, וזה מסובך באזורים מרוחקים, כפריים ונטולי שירותים. זה אתגר מאוד גדול בקנדה.
אמזון לא עוצרת: רוכשת לראשונה מטוסי ארוכי טווח להעברת משלוחים מקנדה
ענקית המסחר האלקטרוני האמריקנית אמזון ממשיכה לגדול בתקופת משבר הקורונה, ורוכשת לראשונה מטוסים ארוכי טווח להעברת מישלוחים לאירופה ואזורים מרוחקים נוספים. עד כה החברה רק החכירה מטוסים להעברת המישלוחים.
אמזון חתמה לפני מספר ימים על הסכמים לרכישת אחד עשר מטוסי בואינג שבע שש שבע/שלוש מאות: שבעה מחברת התעופה האמריקנית דלתא וארבעה מחברת התעופה הקנדית ווסט ג’ט. מטוסי הנוסעים יוסבו לקרגו ויוכנסו לשימוש ע”י אמזון.
זו אגב הוכחה נוספת שחברות התעופה מקטינות את צי המטוסים שלהן לטיסות ארוכות טווח, נוכח המשבר הקשה שפוקד את ענף התעופה.
אמזון החליטה לפני כשנתיים להטיס בעצמה את מטעניה לכל רחבי ברחבי העולם, והיא מחזיקה כיום בציא ענק של שמונים מטוסים מוחכרים. עתה החברה כאמור רוכשת מטוסים והציא שלה יגדל אפוא לתשעים ואחד מטוסים. לפי הערכות אמזון מתכוונת להמשיך ולהגדיל את ציא המטוסים שלה למאתיים, בדומה למתחרה האמריקנית שלה להעברת מטענים – חברת יו.פי.אס.
אמזון מעסיקה כיום קרוב למיליון עובדים ברחבי העולם ושווי השוק שלה נאמד ביותר מטריליון דולר.
In his December presentation, Michael Geller showed this photo of a building in Paris, where modular housing was added atop an existing apartment building to provide more units.
An old adage says that investing in real estate is always a good idea. “Buy land, they’re not making it anymore,” said Mark Twain. But local housing guru Michael Geller rejects this notion.
“I think sometimes you have to create land,” Geller said. Looking at Vancouver from above, he said, you see a lot of green and a lot of blue. But you also see a lot of grey. Making better use of parking lots, rooftops, the top levels of parkades and underused space around existing buildings are among the ways Geller imagines we can create more space for housing.
Geller spoke at Tikva Housing Society’s annual general meeting, held virtually on the first night of Chanukah. Tikva is a nonprofit society that provides access to affordable housing, primarily for Jewish low- to moderate-income adults and families. Its vision is “a safe, stable and affordable home for every Jewish person who needs one in Greater Vancouver.”
A screenshot from Michael Geller’s presentation at the Tikva Housing Society annual general meeting Dec. 11. It was one of eight ideas he suggested to create more space for housing.
In honour of the eight nights of Chanukah, Geller offered up eight ideas, including building houses like we build cars – in factories. Also, taking the concept of laneway housing to new heights by allowing the construction of housing on parking lots. And designing apartments that can be divided into two studio suites or opened up to create family accommodation. Plus, matching people who live alone, or in a couple, and have extra bedrooms in their house to connect with people who need housing.
He showed one instance of a high-rise complex in West Vancouver where two new low-rise buildings were constructed amid the landscaped gardens around the older buildings.
Geller was an early adopter of the concept of modular housing, having written a thesis on the subject in university. Modular housing consists of units manufactured and moved as completed (or mostly completed) structures to their temporary or permanent sites. He showed a photo of a building in Paris, where modular housing was added atop an existing apartment building to provide more units. The top levels of many urban parkades might make ideal locations for modular housing, he said, since few people park there unless the entire structure is full.
In European countries – Geller is doing work in Russia at present – families use space for more than one purpose, allowing better utilization of limited footage. Student accommodations, he suggested, could be developed by transforming a living area into a second bedroom through a pocket door or similar. Larger apartments could be made more flexible with extra external doors and tiny kitchenettes that allow one apartment to become two smaller ones – or those two smaller ones to be easily retrofitted for a growing family. He called these types of lock-off suites, “a mortgage helper in the sky.”
Identifying new municipal, provincial and federal lands for affordable housing is another option.
“I really like golfing at Langara,” Geller said. “But, I must say, if you were to take a 40-foot strip off that golf course all the way along Cambie Street, you could create a lot of land, which could be used for affordable housing and some market housing to support the non-market housing.”
He admitted that some of his golfing friends might think this is a terrible idea.
Many of Vancouver’s older residents are “over-housed,” according to Geller, meaning that one or two people might live in a three- or four-bedroom home. Not everyone would be comfortable sharing their home with erstwhile strangers, he admitted, but some would.
“They might want to share with another senior, they might want to share with a younger person who is willing to help around the house, to pick up prescriptions, to pick up food, to drive them to see friends,” he said.
Another idea Geller mooted was “the Tikva Suite.”
“Maybe we should start a program where we basically approach every member of the Jewish community who owns an apartment building and say, rent us a suite, give us a suite, and the clever accountants in the community can work out some way so there can be a tax receipt for this and that way you can have a suite in every one of those buildings,” he said. “It’s a dream, but many of the dreams I’ve had over the last 50 years actually do materialize. They take awhile, but this is not such a crazy idea.”
Geller is a planner, real estate developer and retired architect with five decades of experience in the public, private and institutional sectors. He is adjunct professor at the Simon Fraser University Centre for Sustainable Development.
Beginning with a seven-unit building in South Vancouver in 2007, Tikva Housing Society has grown to support the housing needs of 288 individuals. The society provides housing directly through three complexes – with another under construction – as well as through rent subsidies. The AGM heard that the society has net assets of about $2.6 million.
At the meeting, outgoing chair Shelley Karrel announced the launch of a new Jewish Housing Registry, an online platform for people who are looking for housing. It is a partnership between Tikva, Jewish Family Services, Jewish Federation of Greater Vancouver and the other Jewish housing societies: Vancouver Jewish Building Society, Yaffa Housing Society, Haro Park Centre and Maple Crest Apartments (which is under the auspices of Royal Canadian Legion Shalom Branch 178). The registry will provide a single source for housing applications and will also provide partners with a more accurate way of determining the scope of the community’s housing needs. (See jewishindependent.ca/jewish-housing-registry-live.)
The 2011 Census reported 26,250 people in Metro Vancouver’s Jewish community, of which more than 16% reported incomes below the low-income cutoff, giving Vancouver the second highest rate of Jewish poor in Canada. Average rent for a two-bedroom apartment in Metro Vancouver is more than $2,000 a month and the vacancy rate is about one percent.
הסוכנות לבטיחות תעופה של האיחוד האירופאי החלה לבדוק את מערך הבטיחות של מטוס בואינג שבע שלוש שבע מקס, בשדה התעופה הבינלאומי של ונקובר (ווי.וי.אר) בימים אלה. מדוע אם כן נבחר שדה התעופה הבינלאומי של ונקובר לביצוע טיסות הניסוי עלי ידי הסוכנות לבטיחות התעופה של האיחוד האירופאי? זאת בגלל מגבלות הטיסה בארצות הברית שהונהגו על ידי האירופאים לאור מגיפת קוויד-תשעה עשרה. יש גם לזכור שוונקובר קרובה מאוד לסיאטל שבמדינת וושינגטון ושם נמצא המטה של חברת בואינג האמריקנית.
ועל כן בימים אלה, לראשונה מזה כשנה וחצי, נחת בשדה התעופה הבינלאומי של ונקובר מטוס הבואינג שבע שלוש שבע מקס. זאת לאחר שהמטוס שקורקע בכל העולם בשל שתי תאונות קטלניות מאוד, שגרמו להרוגים רבים. הסוכנות לבטיחות תעופה של האיחוד האירופאי מבקשת אפוא לבחון עתה את מערך הבטיחות של מטוס הבואינג השבע שלוש שבע מקס, באמצעות מספר טיסות ניסוי שיערכו מעל שמי אזור ונקובר.
לדברי דובר הסוכנות לבטיחות תעופה של האיחוד האירופאי, הסוכנות נמצאת בתיאום ובשיתוף פעולה מלא עם מינהל התעופה הפדרלי האמריקני. זאת, כדי להחזיר לשירות בהקדם האפשרי את הבואינג שבע שלוש שבע מקס. למרות זאת יש לציין שלחברת בואינג נשארו עדיין מספר משימות ופעולות לבצע במטוס ובמערכותיו השונות, במסגרת בדיקות הבטיחות שלו לאור התאונות הקשות. הדובר מציין כי אפשר בכל מקרה בשלב זה לבצע כבר מבחני טיסה למטוס הנוסעים האמריקני המתקדם, כדי לאמוד את השינויים שכבר הוכנסו בו ע”י היצרנית האמריקנית בואינג, על מנת לשפר את מערך הבטיחות שלו.
מטוס בואינג שבע שלוש שבע מקס מקורקע מאז חודש מרץ שנה שעברה, לאחר ששתי התרסקויות של דגמים שלו הרגו לא פחות משלוש מאות ארבעים ושישה בני אדם. טיסה של חברת אתיופיאן איירליינס התרסקה מחוץ לבירה אדיס אבבה והרגה את כל מאה חמישים ושבעה האנשים שעל סיפון השבע שלוש שבע מקס. ואילו חמישה חודשים קודם לכן, טיסה של ליון אייר שהמריאה מג’קרטה צללה לאחר מספר דקות לים, כאשר על סיפונו של המטוס מאה שמונים ותשעה נוסעים.
לאחר בדיקות ארוכות מוצאו חוקרי התעופה של שתי ההתרסקויות, כי היו במטוסים חיישנים פגומים שהפעילו את המערכות הטייס האוטומטי שלהם, שדחפו את המטוסים דווקא כלפי מטה ובמהירות גדולה. ואילו הטייסים שניסו להילחם ולעצור את המערכות לא הצליחו ובסופו של דבר הם איבדו את השליטה. שני המטוסים התרסקו וכאמור גרמו לאבדות גדולות בנפש.
רשויות תעופה רבות ובעיקר רשות התעופה הפדרלית האמריקנית בדקו את השינויים הדרושים לביצוע, במערכי מטוס הבואינג שבע שלוש שבע מקס השונים, כולל בתוכנת המחשבים המורכבת שלו, וקבעו סידרה של אימונים וטיסות ניסוי. וזאת כדי לאפשר להחזיר לשרות את מאות מטוסי הבואינג שבע שלש שבע מקס קרוב לוודאי במהלך שנה הבאה.
יצויין כי רשות התעופה הפדרלית של קנדה (טרנספורט קנדה) החלה לבצע את טיסות הניסוי שלה במטוס הבואינג שבע שלש שבע מקס, בחודש אוגוסט האחרון. הטיסות של רשות התעופה הקנדית מתקיימות במתקני חברת בואינג בסיאטל. זאת כחלק מבדיקה כוללת של גורמים שמחוץ לחברה ומחוץ לארה”ב – כדי לאמת את השינוים שבוצעו כבר או שהומלץ לעשותם במטוס המדובר.
ואילו רשות התעופה הפדרלית האמריקנית שמופקדת על מתן אישור להמראה מחודשת של מטוס הבואניג שבע שלוש שבע מקס, החלה בסדרת הניסויים שלה כבר בראשית הקיץ הנוכחי.
Local Israeli Jews gathered at Vancouver Maritime Museum Aug. 29 to join groups around the world in supporting rallies in Israel for democracy. (photo by Zohar Hagbi)
In recent years and with greater intensity during COVID-19 and the current “emergency” coalition in Israel, many believe that the foundations of Israeli democracy are being challenged by a prime minister indicted on several criminal counts. On Aug. 29, several dozen Israeli expats, members of the Metro Vancouver Jewish community and others joined compatriots in 18 cities around the world to support the growing protests in Israel.
Hundreds of supporters, standing in unison with protesters in Israel, took a stand at their respective locations in Atlanta, Amsterdam, Basel, Berlin, Boston, Cambridge, Chicago, Copenhagen, Los Angeles, Madrid, Miami, New York, Oslo, Paris, San Francisco, Toronto and Washington, D.C. Another Canadian city, Calgary, has held a rally or two. On other weeks, protesters as far as Sydney, Australia, have expressed their support.
From the outset, Vancouver organizers drew inspiration and guidance from UnXeptable, a grassroots movement launched by a group of Israelis residing in the San Francisco Bay area. This tightly knit, completely self-funded team of volunteers put together position papers, crafted marketing materials and created social media channels that seeded the formation of similar groups dotting Western Europe and North America.
The prime minister’s official residence is located on Balfour Street in Jerusalem, making it and the neighbouring squares and streets the epicentre and namesake of the protests. Meanwhile, thousands of miles away from Jerusalem, the more serene and isolated location of the Vancouver Maritime Museum served as our venue. It was the third time we have come together to hold signs, wave the Israeli flag, chant and sing in solidarity with the countless protesters, of all stripes, on the ground in Israel. In contrast to local gatherings in previous weeks, this global rally saw a significant increase in participation. Whether this was due to the broad media coverage of police violence at Balfour the week before, the global nature of this particular event, or the remarkable planning, the result was a palpable level of energy and a sense of unity.
It was a windy day, which forced us to relocate from our usual spot on the north side of the museum to the warmer grass at the front of it. The venue was chosen over more central locations out of consideration for the safety of the people involved and other sensitivities. The goal of our gathering was, after all, to support the people in Israel, while reducing the chance of friction with anti-Israelis or with those who would mistakenly claim that our actions were akin to “airing dirty laundry.” Over the years, Israelis living abroad have faced significant pushback from many parts of the Diaspora community who have had difficulty understanding and accepting their criticism of Israel. As Diaspora Jews and others learn more about the serious challenges that Israeli society faces today, they may become a little more sensitive to the internal conflicts of many Israelis living abroad – people who have given some of the best years of their lives to defending the country they love and who are genuinely concerned by what is currently taking place.
Assembled in the various cities for more than an hour, the Vancouver group joined their peers around the world in a simultaneous Zoom-powered broadcast of the rally, dubbed “Halev BeBalfour” (“the Heart is in Balfour”). This coordinated event, quite possibly the first of its kind in Israeli history, took place at precisely 9 p.m. Israel time, was streamed on the new independent channel DemocratTV and, most importantly, screened on the side of a building at the neighbouring Paris Square for the protesters to see. During an allotted two minutes, each location was given the opportunity to express its support through speeches, chants or songs. As the cities took their turn, Paris with the Eiffel Tower in the background, Berlin with its Brandenburg Gate, San Francisco with the Golden Gate and so on, Vancouver had its share of the focus.
The Vancouver group joined their peers around the world in a simultaneous Zoom-powered broadcast of the rally, dubbed “Halev BeBalfour” (“the Heart is in Balfour”). (image from Adi Kabazo)
Anyone who is interested can watch the video, available on DemocratTV’s Facebook page. It shows how Israelis worldwide have joined together to express their concern about the situation in Israel. In the video, you can hear people from Vancouver speaking about the need for the Israeli people to come together again and recover from the many years of divisiveness, the culture of corruption and the fear-mongering. The Vancouver group ended its two-minute segment calling for internal peace, and singing the late Arik Einstein’s “Ani Ve’ata Neshane et Ha’olam” (“You and I Will Change the World”) and “Kol Ha’olam Kulo Gesher Tzar Me’od” (“The Whole World is a Very Narrow Bridge”).
It’s no secret to anyone following Israeli news that, in past years, the country has suffered from growing internal tensions and political instability, which resulted in three elections within the span of a year. Those who yearned for a seemingly never-ending political deadlock to be broken and new national leadership to emerge in the March elections, from the combined front of Yesh Atid and the Blue and White party, were left disappointed. These voters reluctantly had to watch Binyamin Netanyahu dismantle the opposition and form what is quite possibly the most dysfunctional and largest government in the nation’s history, with a pandemic serving as its backdrop.
The focus and efforts required to address the deepening Israeli tribalism gave way to the government’s concerted fight against the virus. Israel, which was considered a role model of how to handle the health crisis by some countries early on, largely due to its aggressive lockdown, is now experiencing widespread infection. What remains from the unprecedented civilian cooperation at the start of the pandemic is record unemployment, thousands of closed businesses and a growing distrust in the motives of the country’s leadership.
As Israeli society is quite likely on the brink of a new lockdown, more and more Israelis of all political persuasions are demonstrating their frustration with the mismanagement of the crisis, their concerns for the future and their anger against corruption at the highest echelon of government. After years of ongoing investigations and constant delays, with the outcome of investigative case No. 3000 (aka the “Submarine Scandal”) still pending, Netanyahu was indicted in October 2019 on three counts of bribery, fraud and breach of trust.
Demonstrations, rallies and marches spanning hundreds of locations in major cities, road junctions and highway bridges near the prime minister’s private residence in Caesarea and in Balfour itself have consistently grown in attendance, culminating in weekly events at the end of Shabbat since June. Fueled by the unity of more than 20 grassroots movements, notably Ein Matsav (Unacceptable), Protest of the Individuals, Crime Minister, and the Black Flags, the assembly at Balfour drew an estimated 45,000 marchers and protesters at the end of August, much higher than the numbers reported by major media outlets such as Walla News and Ynet. While the protesters appear to come from all political factions, age groups, religious backgrounds and Jewish ethnic divisions, Netanyahu and his supporters have referred to them as “anarchists,” “aliens” and even “traitors.”
It’s quite possible that by the time you read this, the outcomes of the protests, the fragile political balance and the situation of the health crisis in Israel may be quite different. What won’t change, with time or distance, is that Israelis around the globe will continue their struggle to protect democracy. Our hearts remain with the people of Israel.
Adi Kabazoand his family moved to Vancouver from Israel in late 2002, when daughter Hilla was less than a year old. A high-tech marketing professional by trade and hummus maker by hobby, he keeps a close tab on Israeli affairs. The connection with Israel and sense of the obligation to uphold and protect Zionist and Jewish values is shared by Hilla, a first-year arts student at the University of British Columbia. Hilla has a strong interest in social justice and is an active member of the Camp Miriam community, as a volunteer and in her role as a summer camp counselor.
The falafel plate at Ofra’s Kitchen. (photo from Ofra’s)
Ask Ofra Sixto what makes her Israeli-Moroccan restaurant successful and she’ll unabashedly tell you: it’s keeping a positive attitude. But it takes a whole lot of moxie, too.
After all, it isn’t easy to launch a new restaurant in the midst of an unexpected economic shutdown and to create enough name recognition that patrons are willing to line up at your door for takeout. But that all speaks to the allure of Ofra’s Kitchen, which opened this past December, just as the holiday season was coming into full swing. Sixto, who owned a Moroccan restaurant on Hastings Street with her brother years ago, said it’s been her dream to open another restaurant – this time centring on vegetarian and vegan dishes.
Her previous restaurant was called Jacqueline Moroccan Food and was named after her late sister. When her brother was forced to return to Israel, the two siblings realized they would have no choice but to close the restaurant.
Jacqueline’s “was very successful. Very,” Sixto acknowledged.
It was the venue’s eclectic Israeli-Moroccan cuisine that later gave her the idea for a vegetarian follow-up focusing on classic Israeli dishes and flavourful specialties from around the Middle East.
“There is a great need, I think, for good vegetarian cuisine,” she said.
As a “flexible vegan,” Sixto said she often has trouble finding truly appealing food when she eats out. “When I go to a restaurant and I ask, ‘Do you have anything vegetarian?’ they push a salad. I’m not a rabbit, I want something substantial, right? So, when you come to my restaurant, you actually eat food. You eat really, really good and healthy and fresh and made-on-the-spot food that makes you feel good.”
The choices run the gamut from iconic falafel and pita, shakshuka and Israeli salad to lesser-known Iraqi kube and delicately spiced Moroccan beet salad. Diners can also enjoy an array of traditionally made desserts and Turkish coffee.
Ofra Sixto’s restaurant focuses on vegetarian and vegan dishes. (photo from Ofra’s)
Asked about her favourite dish, Sixto admitted she is partial to eggplant, which plays a starring role in several of her popular dishes. Her sabih – a Tel Aviv specialty that consists of fried eggplant, hard-boiled egg, tahina and an Israeli chutney – can be ordered as a pita sandwich or as a platter. She also serves homemade babaganoush and eggplant salad, early pioneer dishes that are still popular in Israel today.
“And, of course, my falafel is the best in town,” she said. “Not only by what I say but everybody else who eats it. It’s fresh, it’s crunchy outside, it’s moist and soft inside. It’s beautiful.”
But cooking isn’t the only exceptional quality that she brings to Denman Street. A big heart and an innate sense of civic responsibility are helping mobilize a small movement to ensure that those who can’t afford to eat at Denman’s restaurants also have food to eat.
Earlier this year, Sixto noticed that the number of individuals on Denman who were homeless was growing. She said the economic shutdown, which closed many establishments and sections of streets in downtown Vancouver, exacerbated the homeless problem, forcing many people onto Denman from Robson and Granville. Rather than ignoring the issue, Sixto decided to do something to help.
“When I would walk [to work] I would see so many homeless people. I decided, you know, I need to do something about it. I have the means and I could help – whatever my capacity is, right? So, I started feeding the homeless by giving away soup and falafels.”
And her reputation began to grow. “I mean, they are hungry,” said Sixto. “They get drinks, they get food, whatever they need.”
In time, she decided she could do even more. “I decided to make it a social thing and make people be a part of the solution.”
She began letting customers know that each $5 they donated would go toward feeding an individual who was homeless. Sixto said the idea is catching on. “It’s amazingly successful,” she said.
So far, Sixto estimates she has given out in excess of 1,300 meals. She admitted that the donations she receives don’t fully cover the out-of-pocket expenses. “But it doesn’t matter to me,” she said. “It’s not about that $5 that people give. It’s about the acknowledgment of the situation.
“You know, I speak with [the people living on the street],” Sixto said. “I stop and say, how are you today? Did you eat anything? How are you feeling? They are people. They were babies. Somebody loved them or not when they were babies, you know? Something happened to these people along their lives [before they got to where] they are. Nobody chooses to live on the street because it’s fun, right?”
In June, the province of British Columbia issued a revised health order to guide restaurants in how they can operate safely during the coronavirus pandemic. Sixto has taken those rules to heart. Her seating is about half-capacity, with tables situated two metres apart. And she has some gentle ground rules: patrons must agree to sanitize (either with hand sanitizer or by handwashing) when entering the restaurant and wear a mask when walking to and from the table.
Sixto also supports the province’s request to record the contact information of at least one customer per table. According to the province’s health office, the information is retained only in case COVID-19 contact tracing is necessary. Sixto said most people appreciate the effort that restaurant owners are making to keep their venues safe and comfortable.
When it came to navigating the recent shutdown, Sixto said her landlord played a big role. “My landlord is amazing,” she said. The temporary rent reduction allowed her to keep operating – “I never closed, not even for one day.”
Ofra’s Kitchen, located at 1088 Denman St., in Vancouver (604-688-2444, ofraskitchen.com), is open Israeli hours, starting at 11:30 a.m. and closing at “8ish” in the evening.
“As long as there are people, I’m feeding them. If you come by and I am there, I will open the door and seat you,” Sixto said. “Just like Israeli hours.”
Jan Lee’s articles and blog posts have been published in B’nai B’rith Magazine, Voices of Conservative and Masorti Judaism, Times of Israel, as well as a number of business, environmental and travel publications. Her blog can be found at multiculturaljew.polestarpassages.com.
החברה שמחזיקה בבעלות של המלון טראמפ אינטרנשיונל טאור ברחוב ג’ורג’יה בדאון טאון ונקובר הכריזה על פשיטת רגל. לאור כך מלון טראמפ נסגר לצמיתות. המלון נסגר זמנית במהלך חודש מרץ בגלל מגיפת הקורונה ועתה כאמור הוא נסגר לתמיד. לפני כארבע שנים בנסיבות דומות נסגר מלון טראמפ אינטרנשיונל טאור בדאון טאון טורונטו. מעתה לטראמפ אין יותר נוכחות בקנדה ותושבים רבים בוודאי נושמים לרווחה. השם טראמפ לא זוכה להערכה רבה במדינה השכנה של ארצות הברית.
מלון טראמפ אינטרנשיונל טאור בוונקובר כלל מאה ארבעים ושבעה חדרים, במגדל המתנשא לגובה שישים ושלוש קומות, ונחשב למלון יוקרתי אך קטן. הוא השתרע על פני חמש עשרה הקומות הנמוכות בבניין. המגדל נחשב לשני בגובהו בוונקובר והקמתו עלתה כשלוש מאות ושישים מיליון דולר. המלון כלל ספא מפואר ומספר מסעדות יוקרתיות בהן הסינית “מוט שלושים ושתיים” שנפתחה מחדש (לאור משבר הקורונה), וגם היא עתה נסגרה לצמיתות. הדירות הפרטיות במגדל טראמפ (מאתיים ושבעה עשרה במספר) ממוקמות בקומות הגבוהות של הבניין. הן נמכרו לפני מספר שנים במחירים גבוהים ביותר. בשלב זה עדיין לא ברור כיצד סגירת מלון טראמפ תשפיע על אלה שגרים בדירות הפרטיות.
בעלת הבניין של מלון טראמפ בוונקובר היא חברת תא לניהול בתי המלון. החברה אחראית על פעילות האירוח בקבוצת הולברון הגישה את הבקשה לפשיטת רגל בשבוע שעבר. החברה שמיקומה במלזיה מחזיקה בבעלות על בתי מלון יוקרתיים ברחבי העולם. בוועד עובדי המלון בוונקובר קיבלו בתדהמה את סגירתו, דבר שיביא לפיטורי עשרות עובדים.
מלון טראפ בוונקובר נפתח לפני כשלוש וחצי שנים שנים (בפברואר אלפיים ושבע עשרה) כאשר הבעלים קבוצת הולברון (בשליטת מיליארדר ממלזיה) חתמה על הסכם עם קבוצת טראמפ לניהולו. פתיחת המלון לוותה בהפגנות של תושבים מקומיים נגד טראמפ. בזמן בניית הפרוייקט ראש עיריית ונקובר לשעבר, גרגור רוברטסון, ביקש מחברת הולברון להסיר את השם טראמפ מהבניין, לאור פניית אזרחים רבים. תקופה קצרה לאחר פתיחת המלון מנהלי הולברון הביעו חשש מההסכם עם טראמפ, שכידוע מעורר התנגדות במקומות רבים ברחבי העולם.
חברת תא מסרה לבית המשפט שחובות מלון טראמפ בוונקובר נאמדים בכחמישה מיליון דולר, ולעומת זאת נכסי המלון מוערכים בכמיליון דולר בלבד. אסיפת נושי המלון הראשונה אמורה להתקיים בשישה עשר בספטמבר.
יצויין כי בראשית החודש במשרד הבריאות של מחוז בריטיש קולומביה נתקבל מידע על פריצת מגיפת הקורונה בלאונג’ של מלון טראמפ.
דונלד טראפ ביקר בוונקובר בשנת אלפיים ושלוש עשרה, עוד בטרם נתמנה לנשיא, והכריז על הקמת המלון על שמו בדאון טאון. הביקור זכה להד נרחב בתקשורת המקומית ונכחו בו גם שניים מבני משפחתו: בנו דונלד טראמפ ג’וניור ובתו איוונקה טראמפ.
לפי הערכות בענף המלונאות רשת פור סיזנס הוטלס שוקלת לרכוש את מלון טראמפ, לאחר שעזבה בראשית השנה את המלון בניהולה הצמוד למרכז הקניות פאסיפיק סנטר, שאף הוא בדאון טאון ונקובר.
מלון טראמפ בטורונטו היה בבעלות חברת טאלון אינטרנשיונל בשליטת המיליארדר היהודי-רוסי, אלכס שניידר (לשעבר מבעלי קבוצת הכדורגל של מכבי תל אביב). הוא נסגר בשל חובות שהוערכו ביותר משלוש מאות מיליון דולר.
חברת טאלון וחברת טראמפ הגישו תביעות הדדיות אין ספור אחת כנגד השנייה בגין המלון בטורונטו. במקביל חלק מבעלי הדירות בפרוייקט הגישו אף הם תביעות נגד שתי החברות. מרבית הדירות במלון נשארו ריקות וחברת הניהול של טראמפ לא עמדה בהתחבויותיה להשכרתן.
כבר למעלה מחודשיים שאנו נמצאים בסגר שלא היה כמותו מעולם. המראות מוונקובר ומשאר רחבי קנדה דומים למה שאנו רואים בעולם: רחובות ריקים, תורים ליד חנויות האוכל, הרבה שקט מסביב והטלוויזיות פועלות בבתים בהיקף שלא היה כדומתו מאז באו לעולם.
אני למזלי עובד מהבית מזה כשלוש שנים כך שלא הרגשתי שינוי משמעותי בגיזרה הזו, אם כי היקפי העבודה ירדו ובשלב זה קשה לאמוד את הנזקים הכספיים אצלנו בחברה. בתום יום העבודה במקום לקפוץ למכון הכושר בבניין ולרכב על אופניים ארבעים דקות, ולגמוע כאחד עשר עד שניים עשר קילומטרים, אני יוצא לצעוד ברחובות של ונקובר. אם אצעד בטיילת שליד הים אראה רבים רבים כמוני שהולכים להם, רצים, רוכבים על אופניים או סתם יושבים על הדשא ותופסים שמש. אם אחפש מקומות ריקים יותר אז אלך ברחובות העיר, מהדאון טאון החוצה דרך שלושת הגשרים שמחברים אותו עם החלק המערבי או המזרחי של ונקובר. אבל זה לא כל כך נעים נעים לצעוד היום ברחובות הכמעט ריקים של ונקובר. ההרגשה כבדה מה גם שמרבית חלונות הראווה של החנויות מכוסים בלוחות עץ כדי שלא יפרצו פנימה. ההומלסים נראים במספרים גדולים יותר וחלקם השתכנו להם בפתחי החנויות הסגורות. בערב רחובות העיר כל כך שקטים וריקים. נראה כאילו עוצר מלחמתי הוכרז על ידי השלטונות.
בפועל המלחמה היא מול אויב שאיננו רואים או שומעים אותו והוא עושה בנו שמות. אויב אכזרי מאין כמוה שגרם למותם של למעלה משלוש מאות אלף איש בעולם וגרם ליותר מארבעה וחצי מיליוני אנשים לחלות. מגפה של ממש.
ונקובר כמו ערים אחרות הפכה למשהו אחר, סיפמפטי פחות, נעים פחות, שקט הרבה יותר. אנו מתעוררים כל בוקר למציאות שלא הכרנו וכל הימים נראים דומים. לא פעם שאלתי את בת הזוג שלי האם היום זה יום שלישי והיא ענתה בפסקנות: “היום דווקא זהו יום רביעי”. בפעם אחרת חשבתי שמדובר ביום חמישי אך בפועל זה היה כבר יום שישי. החדשות הן אותן חדשות, הרעות הן אותן רעות והחיים כמעט עצרו מלכת.
לאור החדשות הטובות יותר שמספר המתים והחולים יורד בהתמדה במחוז בריטיש קולומביה שלנו, הממשלה המקומית הודיעה כי אנו מתחילים לפתוח את המשק לאט לאט. הממשלה קבעה תוכנית בת ארבעה שלבים כאשר בעצם השלב הראשון הוא השלב בו אנו מצאים כיום, כיוון שהמשק עבר לשעת חירום וכן מספר מגזרים המשיכו לפעול. כמו למשל תחבורה ציבורית, בניית ותיקון תשתיות, בניית ותיקון בניינים, חנויות מזון ועוד. השלב הרביעי והאחרון בתוכנית הוא פתיחה מלאה של המשק וזה יקרה שימצא החיסון היקר מפז לחיידק הקורונה הנוראי הזה. לכן אנו עוברים בימים הקרובים שלב השני בתוכנית הממשלתית. כבר בימים האחרונים ראיתי התעוררות ברחבי העיר. יותר אנשים ברחובות, בפרקים ובטיילות. יותר חנויות פתוחות. ההמשך יבוא.
לסיום שיר חדש שכתבתי לאחרונה:
אם אין מים נשתה חלב של פרה אדומה
אם אין חשמל נקושש עצים חומים ונעשה מדורה חמה
אם אין גז נעטוף את הבית בנילונים לבנים ארוכים ונרגיש כמו בחממה
אם לא נוכל לקרוא נתחיל לכתוב שירים ארוכים וסיפורים קצרים
אם לא נוכל לשמוע מוזיקה נתחיל להקיש במקלות רחבים על מחבתות וסירים גדולים
אם לא נוכל לצפות בטלוויזיה נעמוד במרכז החדר ונתחיל לנאום ארוכות על מה שקרה ועל עתיד המבריאים הרבים והחולים המעטים.
