פסגת הג’-7 שהתקיימה בשרלבוקס קוויבק שבקנדה. (צילום: Shealah Craighead)
נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, ממשיך להתנהג כבריון שכונתי, מאיים ומלכלך על המדינות הקרובות ובעיקר על השכנה ומי שנחשבה עד היום לידידה הקרובה ביותר – קנדה. כל בוקר מתעורר העולם וצופה בתדהמה כיצד נשיא ארה”ב מנהל את ענייניו ומגיב על כל עניין ועניין, באמצעות חשבון הטוויטר הרועש שלו. אין תקדים בעולם להתנהלות כה שערורייתית וחסרת אחריות, על מי שאמור לעמוד בראש העולם המערבי הדמוקרטי והנאור. בהתנהגותו הביזרית מצליח טראמפ לפצל את העולם המערבי ובעצם לבודד את ארה”ב, מול המחנה השני השפוי שכולל את קנדה ומדינות אירופה. מנהיגי רוסי וסין בוודאי נהנים לראות מה עושה טראמפ למערב. בחלומותיהם הוורודים ביותר הם לא היו מאמינים שנשיא אמריקני, יהיה זה שיצור אנרכיה ובלגן כה גדול בארה”ב ומחוצה לה, שתוך שהוא מבטל הסכמים מהסכמים שונים, ומראה שאין עוד תוקף לחתימתו.
פסגת הג’-7 שהתקיימה בשרלבוקס קוויבק שבקנדה, לא רק שלא הביאה להפגת המתח בין טראמפ לראשי מדינות אירופה, קנדה ויפאן, אלא אף הגבירה אותו לאור התנהלותו של נשיא ארה”ב. טראמפ הגיע באיחור לפסגת המדינות המתועשות וכיאה לו עזב לפני שהדיונים הסתיימו. תחילה הוא חתם על המסמך המסכם את הפסגה לפיו המדינות יילחמו בפרוטקציוניזם (מדיניות של הטלת מכסים על מוצרי יבוא לשם העצמת ייצור עצמי), אך לאחר מכן בדרכו לסינגפור (לפגישה עם שליט צפון קוריאה, קים ג’ונג און), הוא חזר בו ממה שהוסכם ובעצם פוצץ את פסגת הג’-7. במקביל טראמפ לא חדל להתקיף את ראש ממשלה קנדה, ג’סטין טרודו. הוא ציין שטרודו חלש, לא נאמן ובעצם תקע לו סכין בגב. על מה ולמה? אף אחד לא מבין.
גם שני יועציו הקרובים של טראמפ נקראו לעמוד לצידו והתקיפו את טרודו באופן חמור ביותר. היועץ הכלכלי של הנשיא, לארי קודלו, טען כי טרודו תקע
לנשיא סכין בגב. ואילו היועץ לענייני מסחר של הנשיא, פיטר נבארו, אמר מצידו כי יש מקום מיוחד בגיהנום לכל מנהיג שעוסק בחוסר תום לב בדיפולמטיה, כפי שטרודו עשה. לאחר מכן נבארו שכנראה נבהל מהביקורת הקשה שהוטחה בו לאור דבריו החמורים, חזר בו והתנצל על מה שאמר.
המונדיאל של 2026 יערך בקנדה-מקסיקו וארה”ב
הפעם נשיא ארה”ב, דונלד טראמפ לא הצליח להפריע ולמנוע את אחדות המדינות צפון אמריקה. שלוש המדינות של היבשת הצפונית, קנדה, מקסיקו וארה”ב נבחרו על ידי קוגנרס פיפ”א לקיים את אליפות העולם בכדורגל – המונדיאל, בעוד שמונה שנים (2026). מול הצעה משותפת של שלוש המדינות שקיבלה 134 קולות, התחרתה מרוקו שקיבלה רק 65 קולות ולא היה לה סיכוי.
המונדיאל של צפון אמריקה יהיה גדול מקודמותיו וישתתפו בו ארבעים ושמונה נבחרות. שמונים המשחקיה של האליפות יתפרשו על פני שלושים וארבעה ימים. מרבית המשחקים שישים במספר יערכו מטבע הדברים בארה”ב, עשרה מהם יערכו במקסיקו ועשרה נוספים יערכו בקנדה (ומדובר רק בשלבים המוקדמים). המשחקים כאן יתקיימו באיצטדיוני הכדורגל של הערים טורונטו (אצטדיון בי.אם.או שמכיל 30,000 מקומות והוא כנראה יורחב ל-45,000), מונטריאול (האצטדיון האולימפי שמכיל 72,000 אלף מקומות) ואדמונטון (אצטדיון הקומונוולס שמכיל 56,418 מוקומות). שלושת האצטדיונים ידרשו לעבור מקצה שיפורים כדי לעמוד בסטנדרטים הגבוהים של פיפ”א.
המונדיאל התקיים במקסיקו ב-1970 (עם השתתפות ראשונה ואחרונה של נבחרת ישראל) וב-1986, וכן במארה”ב ב-1994. קנדה לעומת זאת אירחה את אליפות העולם בכדורגל לנשים ב-2015.
נשיאה לשעבר של ארצות הברית, ביל קלינטון, מגיע לוונקובר לקדם את ספרו החדש ‘הנשיא נעדר’, שיצא לאור בימים אלה. עם קלינטון יתארח הסופר ג’יימס פטרסון, שהוא שותפו בכתיבת הספר.
טראמפ צריך ללמוד היסטוריה: טען קנדה שרפה את הבית הלבן בזמן שזו הייתה בריטניה
נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, מוכיח שוב שהוא אינו יודע היסטוריה וכרגיל מעוות עובדות לצרכיו האישיים והפוליטיים. הפעם מדובר באירוע שקרה רק לפני כמאתיים שנה אותו טראמפ הזכיר, וטעה בעובדות. בשיחת טלפון כועסת עם ראש ממשלת קנדה, ג’סטין טרודו, שהתקיימה בסוף מאי, במסגרת מלחמת הסחר בה פתח הנשיא האמריקני, אמר בין היתר טרודו: האם אנו קנדה מהווים סיכון לביטחון הלאומי לארה”ב כפי שאתה אומר, כדי להצדיק את המכסים שהטלת על הסחורות שלנו? טראמפ השיב בשאלה: האם לא אתם שרפתם את הבית הלבן במלחמת 1812? טראמפ קצת התבלבל כיוון שהכוחות הבריטים הם ששרפו את הבית הלבן ב-1814 במסגרת מלחמת 1812, לאחר שהאמריקנים התקיפו את אזור יורק באונטוריו, שהיה אז מושבה בריטית.
טראמפ שוב הפך את עצמו לבדיחה באמצעי התקשורת האמריקניים, ששאלו שוב ושוב כיצד הידידה הקרובה ביותר קנדה, מהווה סיכון לביטחון הלאומי של ארה”ב?
הנשיא לא נעדר: ביל קלינטון מגיע לוונקובר וידבר על ספרו החדש ועל צפוי שגם על הנשיא הנוכחי
נשיאה לשעבר של ארצות הברית, ביל קלינטון, מגיע לוונקובר לקדם את ספרו החדש ‘הנשיא נעדר’, שיצא לאור בימים אלה. עם קלינטון יתארח הסופר ג’יימס פטרסון, שהוא שותפו בכתיבת הספר. פטרסון והנשיא לשעבר ידונו ארוכות בספר החדש, באופן כתיבתו והחיבור היחודי ביניהם. נראה שהשניים יעסקו במישרין או בעקיפין גם בנשיא השערורייתי הנוכחי של ארה”ב, דונלד טראמפ, שניצח את אשתו של ביל הילרי קלינטון, בבחירות שהתקיימו לפני כשנה וחצי. צפוי שגם לקהל הרחב תהיה אפשרות לשאול שאלות בנושאים שונים. האירוע היחודי יתקיים במרכז הקונגרסים של ונקובר (באולם הבולרום המערבי), ביום שישי ה-29 בחודש, החל משעה 4.05 אחר הצהריים. נותני החסות: תחנת הטלוויזיה גלובל בי.סי, עיתון הוונקובר סאן ועיתון סטאר – מטרו ונקובר. שבוע קודם לכן ב-22 ביוני, יתקיים אירוע עם קלינטון בלבד במרכז התערוכות של טורונטו (באולם בינפילד סנטר), החל משעה 7.30 בערב. נותן החסות עיתון הטורונטו סטאר. מחירי הכרטיסים לכל אחד מהאירועים: 99 דולר, 159 דולר, 249 דולר והיקר שבהם לווי.איי.פי 1,895 דולר.
הספר ‘הנשיא נעדר’ (בהוצאת אלפרד קנוף וליטל ובראון) הוא מותחן בידיוני שעוסק בחטיפה של נשיא ארה”ב, אך כולל גם תכנים אמיתיים מעניינים שכוללים מידע על מה “קורה מבפנים” ומאחורי הקלעים בבית הלבן, בליווי מתח ודרמה למכביר. מדובר ברומן הראשון של קלינטון, שכאמור אותו הוא כתב ביחד עם פטרסון האמריקני, הנחשב לאחד מהסופרים המצליחים ביותר בעולם, ומטבע הדברים לאחד ממוכרי הספרים הגדולים בעולם. פטרסון הגדיר את העבודה עם קלינטון: “שיא הקריירה שלי והגישה לסינון מיד ראשונה תרמה באופן ייחודי לכתיבת הספר הזה”.
קלינטון (בן ה-71) שימש נשיאה הארבעים ושתיים של ארה”ב, במשך שתי קדנציות מטעם המפלגה הדמוקרטית. קודם לכן הוא שימש מושל מדינת ארקנסו. שיעורי התמיכה בקלינטון (הפופולריות שלו בקרב הציבור) היו גבוהים מאוד, גם עם סיום תפקידו. על הקדנציה השנייה שלו העיבה פרשת מוניקה לווינסקי, אך קלינטון ניצל מניסיון ההדחה של חברי המפלגה הרפובליקנית. בימים האחרונים שודר ראיון עם קלינטון ברשת אן.בי.סי האמריקנית, בו הוא ציין כי אינו חייב התנצלות ללווינסקי. הוא הוסיף כי גם בעידן הנוכחי (של ‘המי טו’) הוא לא היה מתפטר. לדבריו הוא הודיע באופן פומבי על כך שהוא מצטער על מעשיו אך לא דיבר עם לווינסקי.
Common sense prevailed at a meeting of the Pittsburgh school board in the end, although two of nine board members voted against participation in a Holocaust education trip to Poland.
The educational program is funded by the nonprofit organization Classrooms Without Borders at no cost to the school district. Nevertheless, one board member insisted that Pittsburgh schools are doing enough Holocaust education and that the trip could be seen as taking sides in the Israeli-Palestinian conflict. She contended, despite the fact that the funds were granted specifically for the Holocaust education trip, that they should be reallocated to programs that focus on African-American topics, including slavery.
It’s sort of a tempest in a teapot – especially given all the other things going on in the United States and around the world right now – but it is illustrative. Pennsylvania has an excellent record on Holocaust and genocide education, especially since 2014, when the state passed a law to “strongly encourage school entities in this Commonwealth to offer instruction in the Holocaust, genocide and other human rights violations.” That’s a far more specific directive than the British Columbia curriculum requires.
A representative of the Jewish Federation of Greater Pittsburgh responded to the board member’s criticism of the Poland trip.
“The notion that a trip to Poland to enhance the quality of Holocaust education in Pittsburgh public schools somehow discriminates against the Palestinian people is incomprehensible at best,” John Sayles told the Pittsburgh Jewish Chronicle. “What’s more, the insinuation that in order to most effectively teach about slavery we must allocate resources away from Holocaust education, or vice versa, is disturbing, as teaching about these two very important histories are not and should never be mutually exclusive.”
Coincidentally, but not unrelated, educators in Florida made a dubious decision to provide parents with an opportunity to opt their children out of a presentation by a Holocaust survivor. Parents of students at St. James Middle School in Murrells Inlet, Fla., received a letter saying, “We understand that a firsthand account of the atrocities of the Holocaust may be sad or difficult for students to hear. Students may opt out of this assembly and complete an alternative activity. Students who opt out will watch [a] video about the Holocaust in the media centre as an alternative activity.”
The letter assumes that the survivor speaker would not present at a level appropriate to middle schoolers. Second, and more significantly, it implies that difficult aspects of history should be sugarcoated – that was the word used by the survivor.
No matter the topic – the Holocaust, slavery, current events, writing, reading or arithmetic – effective education is delivered at an age-appropriate level. Survivor speakers understand this as well as any teacher.
The opportunity for today’s young people to hear firsthand accounts from witnesses to the Holocaust is a benefit no future generations will receive. To do anything but try to maximize the number who experience this opportunity firsthand is a tremendous loss.
This is especially true when a recent poll commissioned by the Conference on Jewish Material Claims Against Germany indicates that many Americans are unaware of the most basic facts of the Holocaust. (See jewishindependent.ca/basic-facts-not-known.)
This is fraught territory and headlines can be deceiving, such as the one in Newsweek, which declared: “One-third of Americans don’t believe six million Jews were murdered during the Holocaust.” Contrary to the headline, the poll suggested not that these Americans have heard the truth and rejected it, but rather that they have not been educated enough in the topic to have the facts. The issue is not Holocaust denial, in this case, but plain ignorance.
Denial of the facts is one thing, ignorance of them is different and far less malignant. In both cases, the answer is more education, not less.
In Jerusalem on Sunday, May 13, which was Jerusalem Day, there was a strong feeling of anticipation, as Israelis waited for Monday’s opening in the city of the new American embassy. Other countries are expected to follow the United States’ lead, starting with Guatemala, which opened its embassy in Jerusalem two days later, and Paraguay.
ראש ממשלת קנדה, ג’סטין טרודו, והמתוקשרת של נשיא ארה”ב, דונלד טראמפ, 2017. (צילום: @WhiteHouse)
ראש ממשלת קנדה, ג’סטין טרודו, הביע צער על החלטתו המתוקשרת של נשיא ארה”ב, דונלד טראמפ, לבטל את הסכם הגרעין עם איראן שהושג ב-2015.
טרודו הודיע כי קנדה תמשיך לתמוך בהסכם הקיים, בו תומכות גם מדינות אירופה, גרמניה, בריטניה, צרפת, סין ורוסיה. טרודו אמר עוד שההסכם עם איראן אינו מושלם, אך הוא מונע ממדינה זו לפתח נשק אטומי. לדבריו קנדה תמשיך לתמוך בהסכם כמו גם מדינות נאט”ו האחרות. טרודו הוסיף עוד: “אנו מכבדים החלטות של מדינות אחרות לגבי מדיניות החוץ שלהן. אבל לגבי המטרות של קנדה, אנו נקבל החלטות לגבי מדיניות חוץ שלנו כאן באוטווה, ולא בוושינגטון או בכל מקום אחר”.
טרודו ציין עוד כי הוא בטוח שנושא ההסכם עם איראן יעמוד בראש הדיונים של מדינות הג’י-7 שיתכנסו לפגישה השנתית שלהן, בחודש הבא בקנדה.
אפסילור זכתה במכרז הצבא הקנדי שהיקפו כארבעה מיליון דולר
חברת אפסילור מישראל זכתה במכרז של משרד הביטחון הקנדי, עבור אספקת פתרונות לטעינת סוללות וניהול אנרגיה. זאת עבור פרויקט “החייל הדיגיטלי” של צבאה קנדה. אפסילור תפתח ותספק מטען חדשני, שיוכל לטעון במקביל שתיים עשרה סוללות עתירות אנרגיה של מערכת “החייל הדיגיטלי”.
בשלב ראשון תספק אפסילור ארבע מאות מטענים רב ערוציים, שירותים וחלקי חילוף, בהיקף של כשלושה מיליון דולר ארה”ב (כארבעה מיליון דולר קנדי). בחוזה יש גם אופציה להכפלת מספר מטענים במהלך ארבע השנים הקרובות.
ועדת המכרזים של הצבא הקנדי בחרה באפסילור שהצעתה זכתה לניקוד טכני גבוה ומחיר תחרותי. וכן לאור הניסיון המוכח של אפסילור בפיתוח
מטענים צבאיים מתקדמים עבור צה”ל וצבאות נוספים במדינות המערב.
צבא קנדה נחשב לאחד הצבאות הפעילים ביותר מקרב קבוצת המדינות החברות בברית נאט”ו. במשך שנים רבות הצבא הקנדי נטל חלק משמעותי בפעילות, כמעט בכל אזורי העימות אשר בהם פעלה הברית הצפון אטלנטית. אזורי העימות כללו בין היתר את: יוגוסלביה, עיראק ואפגניסטן. במקביל הצבא הקנדי השתתף גם במשימות שונות של כוחות שמירת השלום של האו”ם.
במסגרת ההסכם בין אפסילור לצבא הקנדי יצויידו אלפי חיילים לוחמים קנדיים, במערכות לבישה של “החייל דיגיטלי”, כולל אמצעים מתוחכמים של אמצעי שליטה ובקרה, מערכת לניהול קרב, אמצעי תצפיות, הרכשת מטרות, תקשורת וכו’.
מאחר ורכיבי האנרגיה במערכת נדרשים לתמוך בכל הציוד האלקטרוני הלביש במשימות ממושכות של החיילים, זוהה נושא טעינת הסוללות כקריטי. לכן צבא קנדה פרסם את המכרז המיוחד לפיתוח ולייצור מטען ייעודי, שיעמוד במפרט גבוה במיוחד של דרישות טכניות ומבצעיות. כך למשל המטען נדרש לטעון מספר רב של סוללות במהירות, לפעול בשטח וכן תוך כדי נסיעה ברכב. וגם להתחבר להזנה ממקורות אנרגיה מגוונים, כדוגמת רשתות חשמל בכל רחבי העולם, כלי רכב שונים, ואפילו סוללות חד פעמיות. המטען החדש יהיה אטום לחלוטין למים ואבק, ויפעל באזורי אקלים שונים בעולם. המטען החדש,
שפיתחה אפסילור תומך בסוללות לבישות, שנמצאות בשימוש בצבאי הקנדי, וכן גם בצבאות נוספים של מדינות החברות בנאט”ו.
מנכ”ל אפסילור, אלכס סטפנסקי, אומר בתגובה לזכייה במכרז: “אנו גאים שהחברה שלנו נבחרה על ידי צבא קנדי, להיות חלק מהתוכניות היוקרתית של “החייל הדיגיטלי””. הוא הוסיף: “הזכייה במרכז של צבא קנדה ממחישה את התחרותיות ואת איכות פיתוח והמוצרים שלנו. אנו רואים בפרוייקט זה מקדם חשוב, שיסייע לנו להתמודד על מכרזים נוספים בקנדה, וכן בצבאות אחרים בנאט”ו ורחבי העולם”.
During the week of Yom Hashoah (Holocaust Remembrance Day), the Conference on Jewish Material Claims Against Germany (Claims Conference) released the results of a comprehensive national survey of Holocaust awareness and knowledge among adults in the United States. The survey found that there are critical gaps both in awareness of basic facts as well as detailed knowledge of the Holocaust, and that there is a broad-based consensus that schools must be responsible for providing comprehensive Holocaust education. In addition, a significant majority of American adults believe that fewer people care about the Holocaust today than they used to, and more than half of Americans believe that the Holocaust could happen again.
Major findings of the survey include that 70% of Americans say fewer people seem to care about the Holocaust than they used to, and a majority of Americans (58%) believe something like the Holocaust could happen again. The study also found a significant lack of basic knowledge about the Holocaust:
Nearly one-third of all Americans (31%), and 41% of millennials, believe that fewer than two million Jews were killed during the Holocaust, as opposed to the six million Jews who were killed.
While there were more than 40,000 concentration camps and ghettos in Europe during the Holocaust, almost half of Americans (45%) cannot name a single one, and this percentage is even higher among millennials (49%).
At the same time, there are encouraging notes in the survey. In particular, there are key findings underscoring the desire for Holocaust education. More than nine out of 10 respondents (93%) believe all students should learn about the Holocaust in school and 80% of respondents say it is important to keep teaching about the Holocaust so it does not happen again.
The findings show a substantial lack of personal experience with the Holocaust, however, as most Americans (80%) have not visited a Holocaust museum.
“This study underscores the importance of Holocaust education in our schools,” said Greg Schneider, executive vice-president of the Claims Conference. “There remain troubling gaps in Holocaust awareness while survivors are still with us; imagine when there are no longer survivors here to tell their stories. We must be committed to ensuring the horrors of the Holocaust and the memory of those who suffered so greatly are remembered, told and taught by future generations.”
The Holocaust Knowledge and Awareness Study was commissioned by the Conference on Jewish
Material Claims Against Germany. Data were collected and analyzed by Schoen Consulting with a representative sample of 1,350 American adults via landline, cellphone and online interviews. Respondents were selected at random and constituted a demographically representative sample of the adult population in the United States.
The task force led by Claims Conference board was comprised of Holocaust survivors as well as representatives from museums, educational institutions and leading nonprofits in the field of Holocaust education, such as Yad Vashem, the United States Holocaust Memorial Museum, American Jewish Committee, the Jewish Agency and George Washington University. Claims Conference president Julius Berman noted, “On the occasion of Yom Hashoah, it is vital to open a dialogue on the state of Holocaust awareness so that the lessons learned inform the next generation. We are alarmed that today’s generation lacks some of the basic knowledge about these atrocities.”
Purim is a time when we play with identities, dress in disguises and revel in deceptions. There is an aspect of great fun to this holiday, and there are lessons that are deeply serious.
One of the timeless aspects of the Jewish calendar is that, while the dates and texts may remain the same – Purim again will start the night of 13 Adar and the Megillah will not have changed – we, the readers, are different than we were last year and the circumstances of the world we live in have changed since our last reading.
As with many Jewish holidays, Purim includes a lesson about the importance of continuity and survival against existential enemies. This is, sadly, an enduring reality.
Just this week, at the annual conference on international security policy, in Munich, Germany, Israel’s Prime Minister Binyamin Netanyahu reiterated the danger posed by Iran’s nuclear program and warned that regime not to underestimate Israel’s resolve in confronting it.
There are other threats, as well, in the form of growing antisemitism among far-right parties in Europe and in the British Labour Party, online and in the number of antisemitic incidents reported in North America and elsewhere.
We are still trying to uncover whether antisemitism played a role in the mass murder of 17 students and teachers at a Parkland, Fla., school last week. The tragedy led a white supremacist group to claim the perpetrator was one of theirs, but, despite being widely reported, this claim has been debunked.
Five of the 17 victims were Jewish – the high school is in an area with a significant Jewish population – and the murderer’s online rantings were teeming with hatred of African-Americans and Jews. In one online chat, he claimed that his birth mother was Jewish and that he was glad he never met her. Per usual, we are engaged in debating what motivated the perpetrator – easy access to guns, mental illness, pure evil or various combinations of these. As usual, we will engage in a nearly identical cycle of shock, grief, argument and ultimate apathy the next time this occurs, and the next time.
Threats of another kind are also top news right now, with charges recently laid against a number of Russian individuals and groups who are alleged to have interfered with the 2016 U.S. presidential election. The deception appears to have involved creating and stealing social media identities, as well as starting fake political pages intended to divide Americans. A rally against Islam, in Houston, Tex., in May 2016, was met with a counter-rally against Islamophobia. Both rallies, it now appears, were incited by Russian troublemakers.
More seriously still, the allegation is that deceptive and outright false statements were made in online posts and advertisements, which had the apparent impact of suppressing support for Hillary Clinton in key swing states, thus electing Donald Trump president. As each new allegation and example of proof has arisen, Trump has misrepresented reality, deflecting charges that his campaign (including members of his family) was engaged in collusion with the Russians, and claiming vindication at every turn.
A better president would pledge to get to the bottom of whatever is (or isn’t) real in the matter. Instead, this president plays partisan games and, unlike King Ahasuerus, does not take wise counsel willingly.
So, identity, disguises and deception are not only central to our Purimspiels, but woven through our news cycles and sensibilities every day, demonstrating again the eternal relevance of our narratives. Each year, on this holiday as on other days, we recognize and gird ourselves against the threats to our identity and existence. But we also celebrate our survival and rejoice in our not insignificant good fortune.
The Innocence Treatment by Ari Goelman is a psychological thriller set in 2031 America.
Looking for a smart, tense, psychological thriller for your teenage reader? Ari Goelman’s The Innocence Treatment (Roaring Brook Press, 2017) would fit the bill. Though, if you’re unsure, you can ask the author himself. Goelman will be doing a reading and book-signing on Nov. 21, 7 p.m., at Book Warehouse on Main Street. He will also be at the Cherie Smith JCC Jewish Book Festival on Nov. 27, 6:30 p.m.
Goelman is originally from Philadelphia. “I moved around the U.S. a bunch before ending up in Vancouver, living mostly in New York City and Boston before I came here,” he told the Independent. “I came to Vancouver gradually, a few months here (1995), a few years here (1997-1999), until finally settling here in 2006. I wanted to make sure I waited until I definitely couldn’t afford to buy a house in the city. As for why, I had family in Vancouver, so, when I was looking into grad schools, I knew it was a fun (and back then) affordable place to live.”
The Innocence Treatment is Goelman’s second book. His first, The Path of Names, for middle-grade readers, received many literary awards and nominations. He also writes short stories and is on the faculty of Kwantlen Polytechnic University. His undergraduate degree in economics is from New College of Florida, he has an MSc in planning from University of British Columbia and a PhD in urban studies from Massachusetts Institute of Technology.
Ari Goelman (photo by John Goldsmith Photography)
“One of the first bits of paid writing I ever did was for this very newspaper, when I first came to Vancouver in 1995,” he shared. “True story. A once-off article about Kidsbooks.” True, indeed. The story, “No kidding around,” was published on Sept. 29, 1995, in the Jewish Western Bulletin, the Independent’s predecessor. But back to the present … well, the future.
Goelman sets The Innocence Treatment in his home country in 2031, when “the United States was still enjoying the lull between the first and second uprisings. A drought was drying out the last of the great western forests, but it would be another two years before the massive wildfires that left millions homeless and sparked the second uprising.”
His main character, 16-year-old Lauren was once so innocent that she had to be watched at all times so that no harm would come to her. At first, she is “super-excited” to be undergoing a medical procedure to “fix” her, because then she “won’t be stupid anymore.” But, afterward, she discovers that understanding people and their motivations doesn’t necessarily lead to happier or better outcomes and, more than once, the “new” Lauren must use her ample self-defence skills and literally kick some butts.
“Lauren’s kick-ass qualities naturally emerged from her character,” said Goelman about his strong female lead. “I started with the idea of a character who had spent her whole life very naive and very protected, and I imagined she’d be furious once the veil was lifted and she started to experience the world as it really was. I figured, as well, that after spending her whole life being unavoidably passive, she would be thrilled by her new ability to act and would make the most of those abilities.”
The problem becomes one of self-restraint, which Goelman explicitly explores in a chapter involving an experiment while Lauren is in custody, which I personally found somewhat out of place, or forced.
“What I was trying to do in that chapter was to show Lauren’s inability to control herself, even when she genuinely wants to, both for her own self-interest and to spite Dr. Corbin,” explained Goelman. “That’s what Corbin is really measuring – not Lauren’s fighting ability, but her paranoia and anger. It was a fun chapter to write, because it’s from Lauren’s perspective and she’s aware of the challenge that she’s failing, even as she fails it.”
Overall, The Innocence Treatment is a fun book to read. To use an apt cliché, it is a page-turner. It is also a little scary in its seeming prescience, having been written before the election of Donald Trump and the apparent descent of America.
“Yes, The Innocence Treatment does feel a bit unfortunately prescient at this point,” agreed Goelman. “I’m glad it was published this year, or it would have started seeming less like a near future world and more like the past.”
As for what he thinks the future might hold in reality, Goelman said, “I think the most we can hope for is to slow climate change and deal with its consequences in a fair way that limits human suffering. I’m not real optimistic about our near-term prospects, as I think that nothing good will happen as long as so much of the world’s resources are controlled by so few individuals and families.
“The world of The Innocence Treatment is very much formed by the combination of climate change disaster and the unequal distribution of wealth. And,” said Goelman, “while the election of Donald Trump in the U.S. is the latest and maybe the best example of how these two trends come together, we don’t have to look so far from home. The B.C. Liberals ran this province for 16 years, defunding public education and subsidizing the fossil fuel industry, at the behest of their very wealthy (and largely unregulated) donors.
“On the upside,” he said, “it’s not like the solutions are so complicated – if we get money out of politics, I believe humans can be really brilliant at solving problems collaboratively. So, while I’m pretty pessimistic about any major improvement in the near term, I think it’s very possible to change things for the better – it just requires the political will. There’s a part of The Innocence Treatment where Lauren’s older sister describes the family’s life right after the ‘Emergency’ era permanently reshaped the U.S., and one of the things she remembers is it wasn’t so bad being without power, as people came together to help each other. I think there’s a lot of truth to that. Given the chance, humans are really good at working together. They’re also really good at struggling for dominance and to monopolize scarce resources. It’s anyone’s guess which direction we’re going.”
For the full schedule of the Jewish Book Festival, which runs Nov. 25-30, visit jewishbookfestival.ca.
שינוי כללי המשחק בקרב יצרניות המטוסים: בומברדייה תשתף פעולה עם איירבוס נגד בואינג. (צילום: Laurent Errera)
ההסכם לשיתוף הפעולה אסטרטגי בין יצרנית המטוסים האירופאית איירבוס לבין יצרנית המטוסים הקנדית בומברדייה, שנחתם ביום שני שעבר, משנה לחלוטין את כללי המשחק בענף יצרניות המטוסים הגדולות והמובילות בעולם. מעתה תוכל בומברדייה הנחשבת לשחקנית משנה בענף (בדומה ליצרנית המטוסים הברזילאית אמבראר), להתמודד ביחד עם השחקנית הראשית איירבוס – מול השחקנית הראשית השנייה בואינג האמריקנית. אין ספק שהאמריקנים לא אוהבים בלשון המעטה את ההסכם החדש.
ומה כולל ההסכם: איירבוס תחזיק ב-50% מהבעלות של הסדרה סי (מטוסים חסכוניים בסדר גודל בינוני עם 100-150 מקומות ישיבה, שמיועדים בעיקר לטיסות קצרות ובינוניות) של בומברדייה. חלקה של בומברדייה בסדרה ירד מ-62% ל-31% ואילו חלקה של ממשלת קוויבק ירד מ38% ל-19%. איירבוס לא תשלם עבור האחזקות ובתמורה היא תאפשר לבומברדייה נגישות לקווי הייצור שלה באלבמה ארה”ב, למערך המכירות והשיווק, למערך שירות הלקוחות ולכל מה שידרש כדי לעזור בדחיפת המכירות של הסידרה סי. כאשר ממשלת קוויבק העניקה בשנת 2015 הלוואה של מיליארד דולר קנדי לבומברדייה כדי להצילה מפשיטת רגל, היא קיבלה בתמורה מניות. שוויה של הסדרה סי הוערך בכשני מיליארד דולר קנדי. עתה עם הצטרפותה של איירבוס שווי הסדרה מוערך בלמעלה מארבעה מיליארד דולר.
ההסכם בין הצדדים נחתם בשלב זה ל-7.5 שנים ולאחריו, לא מן הנמנע שאחד הצדדים ירכוש את מלוא הבעלות על הסדרה סי, כאשר ממשלת קוויבק תצא מן התמונה. לאור ההסכם הממשלה הפדרלית הקנדית מקווה לקבל בחזרה את ההלוואה שהיא העניקה לסדרה סי של בומברדייה, בהיקף כ-400 מאות מיליון דולר קנדי.
בהנהלת בומברדייה מדגישים כי המערך הראשי ליצור מטוסי הסדרה סי ישאר בעיירה מיראבל בקוויבק, כמו עם המטה הראשי שלה. לא רק שלא יפוטרו עובדים אלה שיש סיכוי גדול שיועסקו עובדים נוספים, כיוון שהיקף המכירות של הסדרה צפוי לגדול בעקבות תמיכה של איירבוס. ועד העובדים של בומברדייה בירך על העיסקה והביע סיפוק מתוצאותיה החיוביות כלפי העובדים.
בבומברדייה מציינים עוד כי המגעים לשיתוף פעולה אסטרטגי עם איירבוס החלו כבר במהלך שנת 2015, ורק עתה הבשילו להסכם, ללא קשר למאבק עם בואינג והגזרות של הממשלה האמריקנית. בתאיד הקנדי מוספים כי הם ימשיכו במאבק המשפטי מול בואינג, כיוון שלטענתם ההלוואות שהתאגיד קיבל ממשלות קנדה וקוויבק לא סותרות את הסכמי הסחר עם האמריקנים. זאת ועוד: בואינג בכלל לא התחרתה עם בומברדייה על מכירת מטוסים לחברת התעופה דלתא האמריקנית. דלתא כבר הספיקה להודיע כי היא מברכת על השת”פ בין בומברדייה ואיירבוס.
ההסכם דרוש אישור של ממשלת קנדה וכמעט בוודאות היא תאשרו ללא מגבלות.
בואינג מצידה טוענת כי בומברדייה קיבלה סיוע כספי (סובסדיות) ממשלת קנדה וממשלת קוויבק, הנוגד את הסכמי הסחר בין ארה”ב לקנדה. לאור זאת החליטה ממשלת ארה”ב להטיל מיסים בהיקף חסר תקדים של 300% על מכירת סדרה סי של בומברדייה בארה”ב. הדבר יביא כמעט בודאות לחיסול העיסקה בין בומברדייה לדלתא, על מכירת 125 מטוסים מהסידרה סי. לפי בואינג הסובסדיות עזרו לבומברדייה להוריד משמעותית את מחיר המטוסים לדלתא. הממשלה הקנדית החליטה בתגובה בשלב זה שלא לרכוש מבואינג 88 מטוסי קרב, בהיקף של בין 15-19 מיליארד דולר. להערכת מומחים בענף עם בואינג בתמיכת ממשלת ארה”ב תמשיך את המאבק עם בומברדייה, לא מן הנמנע שממשלות אירופה יטילו בתגובה מצידן מכסים על מכירות של המטוסים האמריקניים במדינותיהן.
The United States and Israel will withdraw from UNESCO. The United Nations Educational, Scientific and Cultural Organization is one of the most impressive and vital global agencies addressing international cooperation on this range of human endeavours. Unfortunately, like the United Nations itself, which exemplifies unfulfilled promise, it has been coopted into the service of Israel-hating forces.
UNESCO does vitally important work advancing education as a basic human right, fostering cultural diversity and dialogue, and promoting heritage as “a bridge between generations and peoples.” It is also committed to “full freedom of expression; the basis of democracy, development and human dignity.”
The irony here is that, by succumbing to the influence of Israel-bashers, UNESCO is in cahoots with countries that betray the most basic concepts of free expression and democracy.
The U.S. State Department announced last week that it would quit UNESCO and, while insisting that Israel was unaware of the impending announcement and that the decision was uncoordinated between the two countries, Israel’s Prime Minister Binyamin Netanyahu announced that Israel would follow its ally and also leave the agency.
Coincidentally or deliberately, UNESCO elected its first Jewish director general just days after the United States’ announcement. France’s former minister of culture, Audrey Azoulay, was elected to the leadership role, outpolling the Qatari perceived frontrunner, in a vote by UNESCO’s executive last Friday.
The United States was in arrears to UNESCO to the tune of $550 million and even a U.S. State Department spokesperson didn’t deny that money figured into the calculation. The United States stopped paying its dues to UNESCO in 2011, when the agency admitted “Palestine” as a full member state.
In July, UNESCO declared Hebron an endangered World Heritage site, diminishing the Jewish people’s ancient and contemporary connections to the city, home to the tombs of the Patriarchs and Matriarchs.
UNESCO has also adopted resolutions that call Jerusalem “occupied” territory, acknowledge Muslim but not Jewish historical connections to the Temple Mount area and repeatedly reinforced a common Palestinian position that Jews have little or no historical connection to the land of Israel.
The question is, do you stay and fight or give up and decamp in protest? A similar paradox occurred at the United Nations-sponsored World Conference Against Racism, in Durban, South Africa, in 2001. When it became clear that the event had been commandeered not only by anti-Zionist elements, but by some of the most antisemitic forces in the world, the United States and Israel walked out. Canada stayed. The Liberal government of the time justified the decision by saying they could remain as a voice of critical reason. There are legitimate cases to be made for both positions.
In choosing to leave the organization as a member but remain as an observer state, the United States found the right balance. They can continue to make their opposition to UNESCO excesses heard, without countenancing them morally or financially.
At least, that is how it would work in a world in which Donald Trump was not president of the United States. In this, as in so much, Trump changes everything. While the administration’s decision on UNESCO may be a decent one, in context with other decisions of the Trump administration, it becomes part of a retraction of American influence in and engagement with the world. Trump is motivated by spite, not by principle. While another president could have made the same move and explained it as a principled defence of the country’s most important ally in the Middle East, this president’s lack of principle and surfeit of malevolence relocates even defensible positions into a constellation of petty pique. Despite its manipulation by anti-Zionist ideologues, UNESCO remains an invaluable institution, doing much good work in the world. Even while maintaining observer status, the U.S. decision is likely to be read by critics not as a repudiation of what UNESCO does wrong, but as part of an ongoing American trend against all that is good in culture, science and education.
Context matters. Like Richard Nixon in China – OK, perhaps not really like that, but at least in the respect that a president with some credibility in areas relevant to UNESCO could get away with repudiating it – a president Hillary Clinton (or Bill Clinton, or Barack Obama) could have withdrawn from UNESCO and not made their country look like a collection of petty Philistines. When a president who has little demonstrated respect for culture, education or science withdraws from a global organization dedicated to these pursuits, it probably legitimizes UNESCO more than it delegitimizes it.
Worse for Jews, this tight friendship between Trump and Netanyahu reinforces perceptions of the Jewish people – or, at the very least, the Jewish state – as ideologically entwined with a figure who seems destined to go down as the most ineffectual and destructive president in American history. Not an enviable place to find oneself.
