בתמונה: יו”ר מפלגת השמרנים, אנדרו שייר, ביחד עם שגרירת ארה”ב לקנדה לשעבר, קלי נייט קראפט, באוטווה: ינואר 9, 2018. (Andre Forget)
השגרירה של ארצות הברית בקנדה, קלי קראפט, מונתה לפני מספר ימים לשגרירה של המדינה באומות המאוחדות. כך החליט נשיא ארה”ב, דונלד טראמפ. קראפט תחליף את השגרירה היוצאת של ארה”ב באו”ם, ניקי היילי, שהחליטה לפרוש בפתאומיות (בסוף דצמבר) לאחר כשנתיים בתפקיד.
טראמפ אמר על המינוי של קראפט לשגרירה החדשה באו”ם: “אני שמח להודיע כי קלי קראפט, שגרירתנו הנוכחית בקנדה, תמונה לשגרירת ארה”ב באו”ם. קלי עשתה עבודה יוצאת מן הכלל בייצוג ארצנו בקנדה ואין לי ספק כי היא תמשיך לייצג את האומה שלנו ברמה הגבוהה ביותר באו”ם”. שר החוץ האמריקני, מייק פומפאו והיועץ לביטחון לאומי ג’ון בולטון, תמכו במינוי החדש של קראפט לאו”ם. מנהיג הרוב של המפלגה הרפובליקנית בסנאט, מיטש מקונל, בירך אף הוא על המינוי של קראפט ואמר: “מדובר במינוי ראוי ביותר למשרה היוקרתית. יש לקרפט ניסיון עשיר בשירות המדינה ואני בטוח היא תמשיך להצטיין גם בתור השגרירה האמריקנית באו”ם”.
להערכת מקורבים לקראפט היא הייתה מעוניינת דווקא להמשיך ולעבוד באוטווה ולא לעבור לתפקיד השגרירה של האו”ם בניו יורק. המקורבים מציינים כי עתה על קראפט לעבוד ביחד עם היועצים הבכירים של טראמפ בולטון וג’ארד קושניר (המחותן של הנשיא) וזה לא דבר שהיא שמחה לעשות. אך נרמז לה שאם טראמפ מבקש שהיא תיקח על עצמה את התפקיד החדש באו”ם עליה לענות לבקשתו.
קרפאט (בת החמישים ושבע) נעימת ההליכות זכתה להוקרה מיוחדת בקנדה לאור התפקיד אותה מילאה בהצלחה גדולה, במשך שישה עשר חודש. ראש הממשלה, ג’סטין טרודו ושרת החוץ, כריסטיה פרילנד, בוודאי מצטערים על עזיבתה של קראפט שנחשבה לידידה קרובה, בעיקר כשמדובר בעידן טראמפ הכל כך עויין. קראפט עזרה בכל כוחה לקנדה במהלך המו”מ הקשה להשגת הסכם הסחר החדש של מדינות צפון אמריקה. לקראפט יש גם קשרים מצויינים בממשל האמריקני והיא עזרה לא פעם לפתור מיידית בעיות שונות בין שתי המדינות השכנות. יש לזכור שקרארפט היא ילידת קנטקי (כמו מקונל) ולמדינה זו קשרי מסחר ענפים עם קנדה. לכן השגרירה הזכירה לא פעם עד כמה חשוב לה באופן אישי כי יחתם הסכם סחר חדש בין ארה”ב לקנדה.
קראפט הגרושה פעמיים נשואה למיליארדר ג’ו קראפט, המחזיק בחברת לכריית פחם אליינס ריסורס פרטנרס. בני הזוג ידועים בתמיכתם רבת השנים במפלגה הרפובליקנית והם אף תורמים לה כספים רבים. במקביל הם תורמים כספים לפעילות צדקה. לפני כניסתה לתחום הפוליטי קראפט הייתה אשת עסקים והחזיקה בחברת שיווק וייעוץ עסקי למנהיגים ועסקים.
השגרירה בין היתר חברה עם אשתו של מקונל וכאמור יש לה קשרים ענפים עם רבים מבכירי המפלגה הרפובליקנית והממשל של טראמפ. יצויין כי בתקופת כהונתו של הנשיא, ג’ורג’ בוש הבן, נמנתה קראפט על חברי משלחת ארה”ב לאו”ם.
כשנשאלה קראפט מה דעתה על הנשיא טראמפ היא אמרה: “מיומנויות התקשורת שלו צריכות קצת להשתפר”. בזמן העבודה על הסכם הסחר החדש בין ארה”ב, קנדה ומקסיקו אמרה השגרירה: “אני לא חושבת שהוא טוב בלהביע איך אנו הולכים להשיג את התוצאות המבוקשות. זה יועיל לכולנו אם יניח לנו לעשות את עבודתנו”.
בנוגע להתחממות כדור הארץ והשינוים באקלים – נושא החשוב למוסדות האו”ם ורוב מוחלט של מדינות העולם, למעט טראמפ, אמרה קרפאט: “אני מאמינה שיש לשני הצדדים חיזוקים מדעיים מדויקים. שני הצדדים מסתמכים על מחקרים ואני מעריכה ומכבדת אותם”.
סמנכ”ל הכספים וסגן יו”ר מועצת המנהלים של ענקית התקשורת הסינית וואווי, מאנג וואנז’ו (2014).
ארה”ב הגישה סוף סוף את הבקשה הרשמית לקנדה להסגיר לידה את סמנכ”ל הכספים וסגן יו”ר מועצת המנהלים של ענקית התקשורת הסינית וואווי, מאנג וואנז’ו. זאת, לאור אישומים פליליים חמורים כנגדה וכנגד החברה. וואנז’ו נעצרה בשדה התעופה הבינלאומי של ונקובר בסוף חודש דצמבר, כאשר ביקשה להחליף מטוס בטיסה מהונג קונג למקסיקו דרך ונקובר. האמריקנים הם אלו שביקשו מהשלטונות הקנדיים לעצור אותה. בית המשפט העליון של מחוז בריטיש קולומביה הסכים לשחרר א וואנז’ו בתנאים מגבילים עד לדיון בבקשת ההסגרה, הליך שיכול להימשך שנים. הדיון הראשון בבית המשפט יתקיים בראשית חודש מרץ.
משרד המשפטים האמריקני פרסם בסוף חודש ינואר את כתב אישום הפלילי כנגד חברת וואווי, הסמנכ”ל וואנז’ו ומספר דיקרטורים בכירים נוספים, הכולל לא פחות מעשרים ושלוש עבירות. בהן: הונאת ארבעה בנקים (בהם אי’ץ.אי.בי.סי) להסוות קשרים עם מסחריים עם איראן תוך כדי הפרת האמברגו על איראן, גניבת סודות מסחריים וטכנולוגיות מחברת טי. מובייל האמריקנית, זיופים, הלבנת הון, ניסיונות לשיבוש חקירה והשמדת ראיות. במשרד המשפטים מציינים כי הפעילויות הבלתי חוקיות של וואווי ומנהליה נמשכו למעלה מעשור.
וואנז’ו (בת הארבעים ושש) היא בתו של מייסד וואווי הביליונר רן זנפיי. וואווי נחשבת ליהלום הגדול שבכתר הסיני. החברה, מנהליה ובעליה זוכים ליחס מיוחד במדינה. סין רואה בחומרה רבה את הפרשה דבר שגרם לקרע גדול ביחסים שבינה לבין ארה”ב וקנדה. בעקבות כך סין עצרה שני אזרחים קנדים כביכול מסיבות ביטחוניות, והטילה עונש מות על קנדי נוסף החשוד בהברחת סמים. קנדה לכן נמצאת במצב מאוד לא נוח כשהיא כלואה במאבק בין שתי המעצמות הגדולות והחזקות בעולם: ארה”ב מצד אחד וסין מהצד השני.
בקרב קהילת הסינים בקנדה הדעות חלוקות לגבי המקרה של וואנז’ו, וואווי והיחסים המתוחים בין סין לקנדה. סינים רבים מעדיפים בכלל להתרחק מנושאים פוליטיים. “התרבות הסינית היא מאוד טובה בללמד אותך להיות צייתן, לשמור חוק, לא לעשות גלים ולא לעורר רעש”, אומרים סינים שגרים בקנדה. לדבריהם הם חוששים שהמשבר ביחסי סין וקנדה יכול להשפיע לרעה אף על הסינים שגרים כאן בקנדה. יכולה להיווצר מתיחות ופער בין הסינים מסין לאלה שגרים כאן, במיוחד לאור העובדה שצנוזרה מופעלת בסין ומידע מוטעה מפורסם שם. בנוסף יש חשש שהממשלה הסינית יכולה לגרום נזק לסינים קנדים שעדיין עושים עסקים בסין, או שיש להם עדיין משפחה שם. לאור כך סינים רבים שגרים מקנדה מעדיפים שלא להתבטא כלל בנושא זה, ואף נמנעים מלהגיב בפלטפורמות החברתיות השונות.
להלן לקט תגובות של גולשים מקומיים בתגובה לפרסום פרשת מעצרה של וואנז’ו והאישומים החמורים נגדה ונגד חברת וואווי. מייק מציין עד כמה וואנז’ו חיה בתנאים מצויינים למרות שבית המשפט קבע תנאים מגבילים לשחרור שלה על תנאי. הוא מציין את הבית המפואר בו היא גרה, היא חופשיה לאכול בחוץ, לפגוש חברים ולעשות קניות. אדם אומר כי בוודאי יש סינים קנדים שחוששים שהם יחטפו על ידי סין בגלל דעותיהם. אדי אומר כי סינים מקומיים חוששים לבני משפחותיהם בסין אם הם אנטי וואווי. יש גם סינים כאן שחוששים מגזענות אם הם תומכים בסין. קייל טוען כי סינים קנדים שהתערו בחברה המקומית ברובם הם נגד מדיניות סין וואווי. כמובן שיש לקית בחשבון אם יש להם משפחה בסין.
The United States Senate was expected to vote this week on a bill that would make it easier for state and local governments, as well as government agencies and perhaps other bodies, to refuse to do business with groups that endorse a boycott against Israel.
The bill comes after several state governments have taken steps against BDS, the movement to boycott, divest from and sanction Israel. Florida’s legislators, for example, directed officials in 2016 to create a list of companies that engage in boycotts of Israel and instructed all government entities to divest from those companies. Two years later, the state passed a bill preventing companies that engage in boycotts of Israel from bidding on local or state government contracts. In all, about half of the 50 states have some form of statute on the subject, some simply making their opposition to BDS known, without adding punitive economic conditions.
Boycotting Israel is a dumb and self-defeating position, but so is the idea of governments boycotting the boycotters.
Opponents of the federal anti-BDS effort – and even some people with no horse in the race – are asking whether boycotts are covered by free speech legislation. Nobody is saying BDS should be illegal. But, when a company or individual applies to government for, say, a contract to build a road, there are numerous conditions. Non-unionized companies may be excluded, for example, or businesses may have to prove they adhere to government guidelines around equal employment. People are free to boycott Israel, and governments are free to prevent those people from obtaining contracts with them. On free speech grounds, we don’t really have a problem with the idea – and we’re pretty defensive about free speech.
To us, the discussion is less a legal one, or even a moral one, than it is a strategic one.
Despite their thuggish, bullying tactics, members of the anti-Israel movement love to position themselves as victims. While harassing Jewish students on campuses, shouting down speakers, making Jewish women unwelcome at women’s marches and disrupting venues where Israel and Palestine would seem to have little relevance, such as at a major LGBTQ conference in Detroit recently, they nevertheless depict themselves as tiny Davids fighting Goliath. With that in mind, legislation that punishes those who support BDS will give its advocates their first rightful justification for claiming victimhood. But there is a more important and obvious reason why we should not be legislating against BDS.
We shouldn’t need to tie the hands of BDS supporters behind their backs to win this fight. Our strength must be our ability to refute the lies, exaggerations, hypocrisies and prejudices of the BDS movement. There are a million arguments against BDS.
Ireland recently passed a wide-ranging Israel-boycott law and promptly realized that its high-tech sector, which is mostly propped up by American investment, could be imperiled if Ireland forces giants like Apple, Google and Facebook to choose between Dublin and Tel Aviv. While BDS is intended to be economically injurious to Israel, it can harm the very people who are advancing it. And it is more than economic damage BDS can self-inflict. Given the plethora of life-saving and life-enhancing innovations emerging constantly from Israel, boycotting that country could be detrimental to one’s health.
There are countless ways to counter BDS … like pointing out that BDS hurts Arabs. Not just Israeli Arabs or Palestinians, like those who famously lost their jobs when BDS forced the closure of a SodaStream plant in the West Bank, but impoverished residents of countries adjoining Israel, too. Seventy years of its Arab neighbours boycotting and isolating Israel has done nothing to harm the massive economic and social successes enjoyed by citizens of Israel. It has only ensured that the people of Jordan, Lebanon and other countries that snub Israel suffer from being deprived of these economic, technological and scientific achievements. Since the Arab boycott of Israel went global, the discrepancies have only grown. Israel’s GDP has doubled since 2005, when BDS started to take off.
The preoccupation of the BDS movement with academic boycotts is especially easy to confront: it’s the ideological descendent of book-burning.
We should also be conscious that even people who take positions we support may be using us to advance their own agendas. While the Republican party has been steadfastly pro-Israel – as have most Democratic party lawmakers – this anti-BDS measure is a bald attempt to sow division among Democrats by shining a light on some of the new elected officials who diverge from the traditional bipartisan consensus on the American-Israeli special relationship. Confronting those dissenters on the issues is justified – and is being taken up by a new group of Zionist Dems, called the Democratic Majority for Israel. But allowing one party to monopolize Israel for political advantage spells disaster for American Zionists and for Israel (despite the overt collaboration of Israel’s prime minister in the Republicans’ partisanship on this issue).
BDS is a bad idea. But, banning – or, more accurately, boycotting – BDS gives the appearance that Israel is indefensible on merit. That makes legislation to punish BDS supporters another bad idea.
At a time when there are plenty of bad ideas to go around, this is absolutely a case where two wrongs do not make a right. Defeating BDS should be done intellectually, not legislatively.
לאחר חמישה עשר חודשים של משא ומתן קשה ומייגע בעידן טראמפ, נחתם סוף סוף הסכם הסחר החדש של מדינות צפון אמריקה. אירוע החתימה בו השתתפו נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ, ראש ממשלת קנדה ג’סטין טרודו והנשיא היוצא של מקסיקו אנריקה פנייה (ביום האחרון לכהונתו), התקיים ביום שישי (הראשון בחודש דצמבר) בבואנוס איירס ארגנטינה. זאת בשולי פסגת עשרים המדינות בעלות הכלכלות החזקות בעולם הג’י-טוונטי. עתה יהיה מוטל גם על בתי המחוקקים של שלוש המדינות – ארה”ב, קנדה ומקסיקו – לאשר את ההסכם החדש.
הסכם הסחר החדש שנקרא יו.אס.אם. איי. (ארה”ב, מקסיקו וקנדה) מחליף את הסכם נפט”א הוותיק של מדינות צפון אמריקה (נחתם באלף תשע מאות תשעים וארבע), נולד לאחר מאבקים קשים, איומים והשמצות אין ספור מצד טראמפ. הנשיא האמריקני לא בחל כהרגלו בשום דרך להכריע את שתי שכנותיו לוותר על נפט”א ולהשיג הסכם חדש, לשלוש המדינות.
ההסכם יו.אס.אם.איי. דן בתחומים רבים. בהם: יבוא מכוניות, יבוא מוצרי חקלאות, יבוא חלב, יבוא תרופות, סוגיות של קניין רוחני, סוגיות של סחר דיגיטלי והמנגנון לפתרון סכסוכים בין המדינות. תוקפו של ההסכם שש עשרה שנים, ושלוש השותפות יבדקו אם יש מקום להכנסת שינויים בו רק בתום שש השנים הראשונות. מחוץ להסכם החתום נותרו מספר סוגיות משמעותיות שעדיין לא נפתרו ובהן: מכסים שארה”ב מטילה על יבוא מוצרי פלדה ואלומיניום מקנדה ומקסיקו. שתי המדינות מקוות שיצליחו להגיע להבנות עם ממשל טראמפ גם לגבי נושאים בוערים אלה.
האופוזיציה בקנדה, קרי מפלגת השמרנים יצאה בביקורת קשה נגד טרודו על שחתם כביכול על הסכם רע לקנדה. נראה שהמפלגה של אנדרו שיר שכחה לחלוטין שבכלל להגיע להסכם כלשהו עם טראמפ זה נחשב להשיג חשוב. בנק אוף אמריקה מציין דווקא כי קנדה עשתה וויתורים סמליים בלבד. לפי אנליסטים של הבנק חלק מסעיפי ההסכם הם סמליים בעיקרם. ההסכם כולל הפחתה קטנה בפרוטקציוניזם לרפתנים מקנדה. עתה ליצרני החלב האמריקאים תהיה גישה לכארבעה אחוזים משוק החלב הקנדי לעומת כשלושה וחצי אחוזים שהיו נהוגים עד כה. השינוי הנ”ל יגדיל את ייצוא החלב האמריקני לקנדה בכשבעים מיליון דולר בלבד.
בעקבות התנהלות טראמפ בתקופת המשא ומתן להשגת הסכם הסחר החדש המדובר, נוצר משבר עמוק מאוד ביחסי ארה”ב וקנדה שלא קרה אף פעם. שתי המדינות שנחשבו עד כה למדינות ידידותיות ביותר. תמיד ארה”ב ראתה בקנדה נכס אסטרטגי חשוב ביותר ורק טראמפ באופן כל כך מוזר טען שקנדה היא איום ביטחוני על ארה”ב. נו באמת? טראמפ שכח מספר דברים על קנדה כמו למשל: היא תמיד הייתה נאמנה לארה”ב והיא שותפת הסחר השניה בגודלה של ארה”ב לאחר סין. עם השגת ההסכם הופשרו היחסים בין ארה”ב וקנדה אך לא נראה שהם יחזרו לקדמותם כל עוד טראמפ מכהן כנשיא בבית הלבן.
מיד עם היכנסו לבית הלבן לפני קרוב לשנתיים הודיע הנשיא האמריקני, דונלד טראמפ, כי הסכם נפט”א הוא הסכם גרוע מאוד לארה”ב ויש להחליפו. טראמפ הפנה את זעמו בעיקר לכיוון קנדה ומסע ההשמצות וההשפלות כנגדה הגיע לשיאו, עת הנשיא האמריקני סירב ללחוץ את ידו של רה”מ קנדה, ג’סטין טרודו, באו”ם בסוף חודש ספטמבר. טראמפ הגדיל לעשות והצהיר כי “אנחנו לא ממש אוהבים את הנציגים שלהם”. הנשיא האמריקאי התכוון לשרת החוץ הקנדית כריסטיה פרילנד, שעשתה רבות להשגת ההסכם המדובר.
In the Wisconsin town of Baraboo, high school students in their final year before graduation take formal pictures on the steps of the town’s courthouse. Census figures say that the town of 12,000 in the country’s heartland is 94% white.
Among the pictures available for purchase on the website of a local photographer was one with only the boys and in which many – most, it appears – were performing a Nazi salute. (The photo disappeared from the site on Monday but is widely available online.) One of the students near the front did not make the Nazi salute – instead he made a hand signal made popular by far-right white supremacists. He’s the real rebel, we suppose.
Actions like these can often be sparked by the dumb idea of one or two kids, with others following along. It would be distressing and disgusting at the best of times but, now, when there is a clear, genuine resurgence of white supremacy, antisemitism, xenophobia and other forms of intolerance in the United States and worldwide, this takes on a deeper resonance. Is this an example of a bunch of high schoolers thinking (perversely) that this would be funny or kooky or somehow amusing? Or is there, among the crowd, a few or a lot who know what the salute really means, identify with the ideology behind it and, because of the mainstreaming of “alt-right” ideas in the country, felt emboldened to make this statement?
Certainly, there are worse hate crimes and other catastrophes in the United States – including racially motivated and gun violence – that deserve attention. Yet, this incident sticks out for a number of reasons.
The picture is jarring. Kids – young adults almost – well-dressed in their graduation suits, nearing a turning point in their lives, standing in front of the embodiment of justice and rule of law in their society, raising their arms aloft en masse in a motion determined to provoke.
But this is not the most alarming thing about the photo and how it came to be. Deep into the New York Times story about the incident, a recent alumna of the high school said she was disappointed but not shocked, knowing that a group of boys in the school were noted for bullying and offensive remarks. “I’m not surprised by them doing this,” she said.
Then she added: “But I’m surprised that there’s so many of them doing this. Photographers were there; the parents were there; community members were there.”
There’s more to the story. The photo was apparently taken months ago and it took this long for anyone to raise alarms.
Still more: a young man in the back of the photo whose arms remain by his side said, on Facebook, that the salute was the idea of the photographer. Should this make us feel better? If true, the photographer should suffer professional and social consequences. But were there parents and other community members who witnessed this live and stood by silently?
In a world not lacking in tragedies or social ills, this is not the worst of the week’s news. Yet it resonates because these young people are part of the next generation we are depending on to fix society’s ills and improve the world. Have their parents, grandparents and educators done their jobs in preparing them for the world and their responsibilities in it?
In a letter to parents, the superintendent of the school district said her team was “extremely troubled” by the image.
“Clearly, we have a lot of work to do to ensure that our schools remain positive and safe environments for all students, staff and community,” she wrote. “If the gesture is what it appears to be, the district will pursue any and all available and appropriate actions, including legal, to address the issue.”
Fair enough. But, first and foremost, perhaps they should look at their curriculum and also consider what messages are being sent consciously or unconsciously by teachers, administrators and other role models before they initiate legal or any other actions against the students.
While school administrators and teachers have much on their plates – shrinking budgets and broadening demands, as well as trying to prevent their charges from being murdered in yet another gun rampage – this should be a warning for educators everywhere to remember that success is not only measured in grades and that a proper education includes more than academics.
Ben Stein and Ann Coulter at Politicon in Los Angeles on Oct. 20. (photo by Rich Polk-Getty Images for Politicon)
From pundits to Hollywood types, there were many Jewish names on the speaker roster at this year’s Politicon, the fourth annual two-day convention in Los Angeles that ropes in high-wattage names from the left, right and centre. This year’s gathering took place Oct. 20-21.
In the panel called The Deep State, discussion revolved around the allegations of U.S. President Donald Trump’s collusion with Russia. Speakers included Dr. Vince Houghton (curator at the International Spy Museum), Dan Bongino (former U.S. secret service for George W. Bush and Barack Obama), Dr. Jason Johnson (professor at Morgan State University in Baltimore), former Trump aide David Urban and former George W. Bush speechwriter David Frum, a member of the Jewish community.
While Frum outlined some of the evidence on meetings and correspondences between Trump aides and various Russians, he also conceded that “there are things in collusion that are utterly reprehensible, which are not illegal.”
He said, “To what extent there was cooperation back and forth, remains unclear,” but he is convinced that the facts are quite damning.
David Frum at Politicon in Los Angeles on Oct. 21. (photo by Phillip Faraone-Getty Images for Politicon)
As a counterpoint, Johnson said: “I don’t think the president has such discipline or organization to pull off this kind of thing. Hillary [Clinton] lost because she ran a bad campaign, not because of a meeting with the Russians.”
Two right-wing pundits – Ann Coulter and Ben Stein – took the stage in a session called Ask Ann Anything.
Stein, the Jewish actor whose politics date back to serving as a Richard Nixon aide, said that, if he could change any numbers about America, it would be to increase the number of better-educated individuals, as well as the number of fathers marrying the women they’ve had children with.
Coulter, often appearing on media to represent the far-right, is the bestselling author of Slander: Liberal Lies About the American Right, Treason: Liberal Treachery from the Cold War to the War on Terrorism and Godless: The Church of Liberalism, among others. Her key complaint was that Trump had yet to build the wall between the United States and Mexico, as he had promised, and she holds the left responsible for the immigration crisis.
Three generations ago, she said, “immigrants would come and 30 or 40% of them wouldn’t make it, and [would] go back home. Now, they all go on welfare. The Democrats pushed the bill that promised to [enshrine this],” she said.
The biggest surprise, she said, was that “despite all the race-baiting, Trump, as I thought he would, got more of the black and Hispanic votes than either [Mitt] Romney or [George W.] Bush … considering all of the racial incitement of the campaign.”
Three different questioners harshly criticized Coulter for avoiding debate with liberals, but Coulter dismissed them outright – “they couldn’t find a New York Times bestselling author to debate me?”
Yarmulke-wearing Ben Shapiro – who was in Vancouver for talks on Oct. 30 and 31 – covered the topics of free speech, constitutional rights and racism in America in his keynote address at Politicon.
“If my speech is violence,” said Shapiro, “and the government can shut down violence, then the government can shut down speech. This is ugly stuff.”
On the #MeToo movement and abortion, he paraphrased his opponents: “Men, sit down, shut up, you don’t know anything.” But, he said, “We can’t have a conversation if you’re simply going to assume I can’t understand you because of dint of birth … identity politics throws up a roadblock in the way of it. It prevents you from having these conversations.”
He said, “If you’re going to make a pro-choice argument, then make a pro-choice argument. An argument cannot be based on a woman knows better what constitutes life than a man.”
A questioner asked why, on YouTube, Shapiro appears to fume at ideological challengers.
“There are many more examples of me talking to the left in a respectful manner than there are tapes of me ‘destroying’ anybody,” noted Shapiro. “Those are the ones we like to watch because they’re more fun, but it’s not happening on a day-to-day basis.”
In a session called The Russian Menace, Jewish actor, director and author Henry Winkler interviewed author, terrorism expert and naval expert in cryptology Malcolm Nance. This year, Nance published The Plot to Destroy Democracy: How Putin and His Spies Are Undermining America and Dismantling the West.
After Obama was elected, said Nance, Trump and a representative of Russian intelligence exchanged private Twitter messages, with the latter expressing interest in helping the U.S. change governments. “Trump responded with a picture of double thumbs up,” noted Nance.
Winkler retorted, “Not mine!” – a reference to his Happy Days character the Fonz’s signature symbol.
According to Nance, a week after this Twitter exchange, Trump registered the trademark “Make America Great Again.” Subsequently, Trump met with Russian oligarchs in Moscow for two hours, something that should raise suspicions, Nance insisted.
At one time, he said, Russians wanted the “money and luxury” that the West had, but now they employ “an old KGB strategy” of propaganda to tear down the United States.
“You don’t go at the people by invading it,” but rather, through “fake news stories,” said Nance. “You co-opt their mind; you create a new reality for them. In the old days, they used to call that brainwashing. Today, they call it Facebook.”
Evan Sayet, who has written two speeches for Trump and is the author of Kindergarden of Eden: How the Modern Liberal Thinks, told the Jewish Independent that the panel he was on, 13 Reasons Why Not to be a Liberal, could be summed up thusly:
“Everybody in America – every ethnic group in America – blacks, Asians, Hispanics, they should all be conservative. They’re family-centric, church-goers, entrepreneurs. The left has done such a great job via the entertainment industry, schools and media, of villainizing the right. Those who vote for Democrats, don’t vote Democrats. They vote against Republicans. They are so in fear of what’s been portrayed as the right.”
Other Jews to appear as speakers or panelists at Politicon included Joel Pollak (Breitbart), Jennifer Rubin (Washington Post), author Eric Golub, NBC’s Ari Melber, comedian Ben Gleib, Bill Kristol (journalist and former chief-of-staff to vice-president Dan Quayle), TV host David Pakman, TV’s Drew Pinsky, commentator Sally Kohn, mayor of Knox County in Tennessee and former wrestler Glenn Jacobs, comedian Sam Seder, actor Richard Schiff, comedian Elayne Boosler, NBC’s Jacob Saboroff, writer Jamie Kilstein, actor Josh Malina, NBC’s Gadi Schwartz and entrepreneur Fred Guttenberg.
Dave Gordonis a Toronto-based freelance writer whose work has appeared in more than 100 publications around the world.
סוף למשבר העמוק ביחסי ארצות הברית וקנדה בעידן טראמפ: שתי המדינות הגיעו סוף סוף להסכם סחר חדש. בפועל קנדה תצטרף להסכם הסחר שהושג כבר בין ארה”ב למקסיקו בסוף חדש אוגוסט. הסכם הסחר המשולש בין המדינות של צפון אמריקה שיחליף את הסכם נפט”א (נחתם באלף תשע מאות תשעים וארבע), יקרא יו.אס.אם.סי.איי (ארה”ב, מקסיקו וקנדה). הוא אמור להיחתם בין הצדדים בסוף נובמבר בטקס חגיגי, לאחר שיקבל את אישורי בתי המחוקקים של שלוש המדינת.
קנדה יש לזכור היא שותפת הסחר השניה בגודלה של ארה”ב לאחר סין. ועל כן להסכם החדש יש משמעות כלכלית גדולה מאוד לשתי המדינות השכנות, וכמובן גם למקסיקו. ההסכם החדש דן בתחומים רבים. ובהם: יבוא מכוניות, יבוא מוצרי חקלאות, יבוא חלב, יבוא תרופות, סוגיות של קניין רוחני, סוגיות של סחר דיגיטלי והמנגנון לפתרון סכסוכים בין המדינות. תוקפו של ההסכם שש עשרה שנים, ושלוש השותפות יבדקו אם יש מקום להכנסת שינויים בו רק בתום שש השנים הראשונות.
מיד עם היכנסו לבית הלבן לפני קרוב לשנתיים הודיע הנשיא האמריקני, דונלד טראמפ, כי הסכם נפט”א הוא הסכם גרוע מאוד לארה”ב ויש להחליפו. טראמפ החל במסע איומים קשים נגד קנדה ומקסיקו. זאת כדי לאלצן לחתום על הסכם סחר חדש. טראמפ הפנה את זעמו בעיקר לכיוון קנדה ומסע ההשמצות וההשפלות כנגדה הגיע לשיאו, עת הנשיא האמריקני סירב ללחוץ את ידו של רה”מ קנדה, ג’סטין טרודו, באו”ם בסוף חודש ספטמבר. טראמפ הגדיל לעשות והצהיר כי “אנחנו לא ממש אוהבים את הנציגים שלהם”. הנשיא האמריקאי התכוון בוודאי לשרת החוץ הקנדית, כריסטיה פרילנד, שעשתה רבות להשגת ההסכם המדובר. לטראמפ יתכן והפריע שפרילנד הוכיחה שהיא עומדת על שלה ופועלת בנחרצות לטובת האינטרסים הקנדיים – ועוד מדובר באישה! בשל התנהגותו הבוטה של טראמפ מערכת היחסים בין שתי המדינות שנחשבו לקרובות בעולם, הידרדרה לרמה שלא זכורה מעולם.
נציגי ארה”ב, קנדה ומקסיקו פתחו במגעים מואצים וארוכים להגיע להסכם החדש. לאחר שלושה עשר חודשים תמימים של משא ומתן הושג ההסכם הראשון בין ארה”ב ומקסיקו, בסוף החודש באוגוסט. ואילו ביום ראשון לפני כעשרה ימים (ה-1 באוקטובר), הושג ההסכם השני בין ארה”ב וקנדה. כל הצדדים נאלצו לוותר על חלק מהדרישות והתנאים המוקדמים להשגת הסכם סחר חדש של מדינות צפון אמריקה. נושא טעון אחד נשאר מחוץ להסכם ועל קנדה וארה”ב מוטל להמשיך ולדון בסוגיה, עד להשגת פתרון מוסכם. מדובר במכסי המגן שהאמריקנים מטילים על ייצוא של פלדה ואלומיניום מקנדה. מכל מקום מחלוקת זו לא תמנע את החתימה המשולשת על ההסכם החדש.
האופוזיצה בקנדה מיהרה לתקוף את ממשלת טרודו על כביכול הוויתורים הגדולים שעשתה לאמריקנים, כדי להגיע להסכם. לעומת זאת בנק אוף אמריקה מציין כי קנדה עשתה וויתורים סמליים בלבד. לפי אנליסטים של הבנק חלק מסעיפי ההסכם הם סמליים בעיקרם. ההסכם כולל הפחתה קטנה בפרוטקציוניזם לרפתנים מקנדה. עתה ליצרני החלב האמריקאים תהיה גישה ל-3.59 אחוזים משוק החלב הקנדי לעומת 3.25 אחוזים שהיו נהוגים עד כה. השינוי הנ”ל יגדיל את ייצוא החלב האמריקני לקנדה בכ-70 מיליון דולר בלבד.
עם השגת ההסכם אמר טראמפ על טרודו: “הבעייה היחידה של ג’סטין היא שהוא אוהב את העם שלו, הוא נלחם קשה למען עמו. תמיד היו לנו יחסים טובים והם קצת הידרדרו בחודשיים האחרונים”.
Israel’s IVC Research Centre concludes that, with each passing year, some 16% more companies have at least one Chinese investor. (photo by Dave Gordon)
With headlines proclaiming the largest trade war in history, the United States and China began dueling tariffs July 6, and the ongoing row threatens hundreds of billions of dollars of product distribution. But, while China has locked horns with our neighbours to the south, it is partnering more and more with Israel.
According to Thomson Reuters data, Chinese investment in Israeli corporations tripled in the past few years to $16 billion, with about $600 million directed specifically to startups. Israel’s IVC Research Centre concludes that, with each passing year, some 16% more companies have at least one Chinese investor. The Jerusalem Post has stated that it will be no time before China surpasses the United States as Israel’s main foreign investor.
The Chinese “are leveraging Israeli tech to fuel their economy. Israel is held in high esteem as a hub of innovation,” said Hagai Tal, chief executive officer at Tel Aviv-based Taptica, an Israeli mobile advertisement company. “Many Israeli companies also see important opportunities in the East, and the meeting point of these two approaches is what produces such successful business partnerships.”
Israeli Shimi Azar, who runs mobile advertising Spotad’s Asia-Pacific operations, said he has seen “China becoming an innovation power in only a few years.”
China has 232 of the world’s 2,000 largest companies, up from 43 in 2003, according to Forbes magazine. Of the top 20 technology giants, China has nine, including Alibaba, Tencent, Ant Financial, Baidu and Didi. (The United States has 11.) C-Trip International is larger than Expedia, and China produces more online sales than anywhere else, says Market Watch.
“Big cities like Shanghai or Shenzhen already feel quite Western in almost every respect so, culturally, we are becoming closer every year,” said Azar. “The younger generation is eager to learn English and travel the world, so I’m convinced that any significant cultural differences to speak of will soon be a thing of the past.”
Ronen Mense is vice-president of Asia for AppFlyer, a mobile marketing analytics and attribution platform, which went to market with an Asia-first model. “In today’s digital and mobile-first world,” he said, “the Chinese mobile market is like no other. The numbers are staggering: about 800 million mobile users, nearly 500 million users making payments with their phones, nearly $2 billion quarterly revenue in the Chinese iOS App Store – more than any other country in the world.”
Lee Branstetter, professor of economics and public policy at Carnegie Mellon University’s Heinz College, said Israel is “doing truly world-class research” in microchips, security and machinery. Adding to the reasons why China and Israel are collaborating more is the political clampdown sweeping through the United States; notably, concerns over security, trade, foreign debt and foreign corporate control.
The bilateral cooperation was echoed at the political level when Chinese President Xi Jinping and Israeli Prime Minister Binyamin Netanyahu signed a memorandum in 2015, agreeing to partner in the technology sector.
For the past four years, the China-Israel Innovation Summit has taken place with the support of their respective countries’ governments. In the past two years, two Israeli companies entered the Chinese stock exchange for the first time: Alma Lasers (bought out by XIO Group in 2013) and Sisram Medical, in part owned by China’s Fosun Pharmaceutical. Major acquisitions are now legion.
In 2016, a Chinese consortium, led by Giant Network Group, paid $4.4 billion to acquire Playtika, an Israeli video game company. A year prior, China’s XIO Group ponied up $510 million for medical device firm Lumenis.
Last year, Kuang-Chi Group – whose stated aim is to “invest in and collaborate with innovative technology projects worldwide” – announced it was looking to base its headquarters in Tel Aviv. Its chairman, Dr. Ruopeng Liu, told Forbes that it all had to do with Israel’s “global reputation for innovation,” coupled with China’s strength in the global market.
Forbes also has reported that Ogawa, a healthcare leader in China, is earmarking $10 million for wellness technology investments in Israel.
Peggy Mizrahi, a Chinese citizen who now lives in Israel, sees two nations who have a similar view of the world. Mizrahi is vice-president of Indigo Global, an Israeli boutique investment advisory firm, with activities and operations in Africa, Asia and the Middle East. She said the “Chinese are [known for] long-term planning, conservative and hierarchical, unlike the commonly recognized Israeli mindset as fast, innovative, impatient, flexible and [with a] lack of respect for authority. However, paradoxically, both countries share something deeper than that: the refugee mindset – a people suffered for decades in wars, exiles, and Holocaust, massacres; struggled for independence and peace; respect of culture, history and the power of knowledge; and, most importantly, both Israelis and Chinese believe that economic progress and technological advancement will ultimately bring peace and prosperity to the world.”
David Maman, chief executive officer and co-founder of Binah.ai, recently sold one of his companies, HexaTier, to Chinese conglomerate Huawei. According to Maman, it’s not unusual for scores of delegations each month to visit Israel from the biggest corporations in China – including Fosun, Huawei, Alibaba, Tencent and Baidu – to explore investments and other ventures with Israeli startups.
Just as sure as tech can be used for the good, one expert had concerns about increasing collaboration.
Branstetter, who served as the senior economist for international trade and investment for the U.S. President’s Council of Economic Advisers, added there must be care ensuring technology isn’t misused.
“If an American pilot were ever shot down by a Chinese missile powered by Israeli technology, it would be a real problem for the Israeli government.”
Dave Gordonis a Toronto-based freelance writer whose work has appeared in more than 100 publications around the world.
Five local rabbis – Rabbi Lindsey bat Joseph, Rabbi Shmuel Birnham, Rabbi Laura Duhan Kaplan, Rabbi David Mivasair and Rabbi Dan Moskovitz – are among the 33 signatories to a public statement issued July 11 calling upon the Trudeau government to suspend Canada’s Safe Third Country Agreement with the United States. The 33 rabbis from across the country represent a diversity of Canadian Jewry.
The statement calls for the agreement to be suspended “until such time that Canadians can be confident that the United States is in fact a country to which refugee claimants can be returned safely.
“Our own Jewish people’s history instructs us of the necessity to find safe refuge in times of turmoil and lethal threat.
“Our people’s spiritual legacy teaches us that we must not stand idly by the blood of our sisters and brothers, regardless of where they are from.
“The Trump administration’s decision to separate children from their families seeking refuge along the U.S.-Mexican border and its neglect of a plan to reunite them seems to us to amply demonstrate that the U.S. is not a safe country to which refugees should be returned.”
The statement notes that the “agreement requires the Canadian government to review continually the human rights record of the U.S. There were calls to end the agreement in January 2017, when the Trump administration implemented its travel and immigration ban. At this time, it is clear beyond any reasonable doubt that Canada must review and re-evaluate the U.S. qualification as a safe third country.
“Nearly 2,000 children entering the U.S. for the purposes of claiming asylum between April and May have been separated from their families and are being held at detention centres. No one knows the effects of this trauma on these youth, but the human rights abuses are grotesque. According to ACLU, HRW, Amnesty International and media reports, minors are being held in metal cages, given foil blankets and, in many cases, without any visual stimuli in the format of books or toys. In some cases, parents are told their children will be taken for a bath but are not returned. Teenagers in cages are required to care for the younger children, including diaper changes. At one detention centre, staff are not allowed to console, lift or even touch the children, no matter how much agony or fear the child may express. Some children being held are still breastfeeding.”
The Canadian rabbis, “cognizant of our people’s own history as desperate refugees and our tradition of seeking justice … urge the Trudeau government to acknowledge that the United States is not a safe third country and to suspend the Safe Third Country Agreement until the U.S. meets its requirements.”
The gruff yet endearing Jewish character actor Ed Asner is instantly recognizable to many people for his portrayal of the equally gruff yet amiable Lou Grant in the classic 1970s television sitcom The Mary Tyler Moore Show and its spinoff drama Lou Grant. Fewer people realize that the Emmy Award-winning actor is also a well-known political activist, whose views became more prominent in the 1980s during his two terms as president of the Screen Actors Guild. Asner, now 88 and far from retirement – he just performed here in April in a one-man stage play – has written The Grouchy Historian: An Old-Time Lefty Defends Our Constitution Against Right-Wing Hypocrites and Nutjobs (Simon & Schuster, 2017) with Ed Weinberger, longtime screenwriter for The Mary Tyler Moore Show.
In this compelling read, Asner attempts – in his own words – to “reclaim the [U.S.] Constitution” from far-right conservative pundits. Making no secret of his ideological perspective, Asner argues, “The constitution is the cornerstone of the Republican party’s agenda, along with small government, less regulation and making sure the rich pay less taxes than the rest of us.” Yet, he maintains, the constitution was written to form a robust central government – giving sweeping powers to Congress (not the states) – secured by an equally strong executive branch. He further asserts, “Nothing in the constitution suggests, let alone enforces, the concepts of limited government, limited taxes and limited regulations.” Far from hating taxation, the framers of the constitution, writes Asner, desperately needed taxes because “[t]hey had a war to pay off.”
Asner notes that John Adams had wanted the presidential role to have even more powers by not requiring the “advice and consent” of the Senate to make federal and cabinet appointments, “a clear signal that Adams, like [Alexander] Hamilton, believed in a strong central government headed by an executive with vigorous powers.”
About the constitution’s founders and framers, Asner says they were “petty, flawed, inconsistent and all too human,” but, he concedes, they were highly educated “eloquent orators and brilliant writers,” who, “[u]nlike the current right-wing doomsayers and fearmongers, they were all, truly, apostles of optimism.”
Asner spends several chapters discussing God and the constitution – notably God’s absence from the preamble, as well as the Presidential Oath of Office – and speculates why the framers took their approach. He points out George Washington was a Grand Master Mason on whose Bible he took his oath of office, noting, “Masonic Bibles do not acknowledge the divinity of Jesus Christ.” As for Benjamin Franklin, Asner says, “you can quote endlessly about Franklin’s faith in Christian ethics, but none about his faith in Jesus the Christ.” Regarding Adams, Asner mentions that, as a member of the New England branch of the Unitarian Church, Adams and fellow “Unitarians did not believe in the divinity of Jesus Christ, the infallibility of the Bible, the Holy Trinity or Original Sin.” In other words, Asner takes a swipe at the Christian right who claim Christian origins for the American constitution. Asner points out that the entire career of James Madison Jr., as “a politician, lawmaker, intellectual – was devoted to the separation of church and state.” Yet Asner defends First Amendment rights for freedom of religion.
Not only does Asner explore in great detail the actual writing of the constitution and the financial backgrounds of all 55 delegates to the Constitutional Convention, but he does so in the gruff and thorough style of newsman Lou Grant. About these delegates – whom he claims conservative legal theory holds were “infallible patriots” who behaved “solely to establish national unity, economic development and the civil liberties of all citizens” – Asner concludes, “One thing is for certain: they are not the saints living in the imagination of the right wing, acting out God’s will.”
Asner notes that more than 40 delegates held government bonds, more than 15 were slave owners, and several were land and debt speculators. Most participated in more than one category, like Washington, who was not only “a slave owner [but] a money lender, a land speculator and the largest holder of government IOUs in the country.” Asner points out that small farmers, shopkeepers, labourers, Revolutionary War veterans and slaves, among others, were not at the convention. Hence, he paints a picture of a small group of “capitalist elites” with personal interests – two notable exceptions being Madison and Hamilton – who framed the constitution. In reaching his conclusions, Asner draws on the ideas of American historian Charles A. Beard’s admittedly controversial early 20th-century economic views of the document.
Asner shows his creativity in a humorous way, like in his “Open Letter to Senator Ted Cruz, Written in the Style of 1787,” where he states, “I am prompted to write this upon discovery of a foreword you penned to The U.S. Constitution for Dummies.” He proceeds to carefully address, in language of the day, five of Cruz’s assertions, after which he closes with “Whilst This Flame Exists Within Me, I Remain Your Most Staunch Adversary.”
Not many could pull this off as well as Asner. Same goes for his scathing review of the controversial personal and constitutional views of Dr. Ben Carson, neurosurgeon and secretary of housing and urban development. And Asner goes further in his criticism of such contemporary conservative social critics as Ann Coulter.
Asner critiques the origins of the Bill of Rights using language of the era in the inventive form of a series of letters from Madison to heighten the drama of the time. After all, as Asner correctly notes, “It is the Bill of Rights – guaranteeing our freedoms of speech, conscience, religion, and the press – that is the centrepiece of America’s exceptionalism.” However, he also argues its practical limitations over the centuries through a careful description of a series of legal cases.
Asner even shares his own set of constitutional amendments, both humorous and real, including his desire for a guaranteed minimum income, which he is careful to note was not just a liberal idea but was also advocated by conservative economist Milton Friedman and nearly implemented by Richard Nixon in the 1960s. Yet, for a self-declared “old-time lefty,” Asner surprises the reader with his qualified defence of the Second Amendment. He devotes an entire chapter to it.
Asner says he is “not against guns and the good people who own them.” He even admits to owning a Glock 15 – obtained for reasons of self-defence after receiving a death threat in 1979 – and a Beretta Px4, because he “liked its look and the heft of it” in his hand. However, he convincingly argues that American “gun culture” has led to too many deaths. He concedes, “It’s a bloody trail that leads right back to the Second Amendment,” specifically, “the right wing’s interpretation of it: an unfettered licence for every American to own, carry, collect, trade and eventually shoot a gun.” He maintains that this item in the Bill of Rights was not the clearest constitutional amendment ever written because, when it states the need for “a well-regulated militia,” that does not automatically imply a concurrent “personal right” for the individual citizen “to keep and bear arms.”
Asner takes this view from a close examination of the wording used by the framers of the constitution. “The only two subjects in the Second Amendment,” notes Asner, “are collective nouns: ‘state militia’ and ‘people.’” Asner asks, “where, then, can anyone find an individual right to own a weapon except as part of a ‘well-regulated militia’”? He maintains that, historically, Madison’s intent was to limit the Second Amendment “only to state militias” and that the United States was, in fact, “founded on gun control,” with a balance between gun ownership and the desire for public safety. He goes on to outline a very persuasive argument to support his case while emphasizing that “today, despite the evidence, the gun lobby has the chutzpah to claim that the Second Amendment belongs to them and them alone.” According to Asner, the issue boils down to whether the Second Amendment represents a fundamental or absolute right that cannot be limited nor regulated – Asner maintains the former view.
Ultimately, Asner feels it’s time to return to the kind of America its founders envisioned, including a “government that rules by reason, tempered with compassion and advanced by science,” that guarantees free speech and respects liberties for all while protecting its most vulnerable citizens.
Whether left, right or centrist, readers will learn much from Asner, who comprehensively studied the topic and arrived at a serious analysis along with amusing takes. Since his voice is heard throughout the book, it’s easy to imagine this tome being transformed into a one-man stage play some day. But no one could do it as well as Asner. As for why an award-winning actor like him would write about the U.S. Constitution, Asner states without equivocation, “Well, why not me? After all, I have played some of the smartest people ever seen on television.” Newsman Lou Grant would be the first to agree.
Arthur Wolak, PhD, is a freelance writer based in Vancouver and a member of the board of governors of Gratz College. He is author of The Development of Managerial Culture and Religion and Contemporary Management, available in hardcover and ebook formats from all online retailers.
