United States – Page 11

מאה ימים

דונלד טראמפ משנה דעתו כל הזמן: מתנגד להסכם הסחר עם קנדה ומקסיקו, תומך בו, מתנגד לו ותומך בו. (צילום: Gage Skidmore)

נשיא ארה”ב, דונלאד טראמפ, ממשיך לשנות את דעתו בכל נושא ונושא גם במלאת מאה ימים לכהונתו. אף אחד ממקורביו, בממשלו, ממשלתו ובקרב חברי הקונגרס מטעם מפלגתו, לא יודעים מה ילד יום וממה לצפות מטראפ שמעורר מבוכה רבה. לכן גם לא מפתיע במיוחד שטראמפ שהודיע כי הסכם הסחר הצפון אמריקני של ארה”ב עם קנדה ומקסיקו – נפט”א “הוא גרוע ביותר בהיסטוריה”, לאחר מכן אמר כי יוכנסו בו רק תיקונים קטנים בכל הנוגע לקנדה. אחרי כן הודיע טראמפ בשבוע שעבר כי הוא יבטל את הסכם נפט”א (ואף כבר הכין טיוטה של צו נשיאותי לסגת מההסכם), ולאחר יום חזר בו והודיע כי הוא כי ימשיך לתמוך בו, תוך הכנסת תיקונים מסויימים. זאת לאחר ששוחח בטלפון עם נשיא מקסיקו, אנריקה פנייה וראש ממשלת קנדה, ג’סטין טרודו, שביקשו ממנו להשאיר את הסכם הסחר על כנו, כי אחרת יגרם נזק גדול יותר לשלושת הצדדים, ולפעול במשותף במטרה לשפרו. טראמפ ציין כי אם הוא מסוגל לעשות עיסקה הוגנת עבור ארה”ב במקום לבטל את ההסכם המדובר, זה מה שהוא יעשה. נשיא ארה”ב הוסיף: “אנחנו מתכוונים לתת הזדמנות טובה למשא ומתן מחודש לשיפור תנאי ההסכם, שהתחיל ממש כבר בימים אלה”.

טרודו מצידו אמר לעיתונאים לאחר ששוחח עם טראמפ בטלפון, כי השיחה בין השניים הייתה מוצלחת. בשיחה הוא הבהיר לנשיא ארה”ב כי יציאת ארה”ב מההסכם תגרום כאב גדול לשתי המדינות. שני האישים סיכמו ביניהם לשפר את תנאי ההסכם לטובת שלוש המדינות השותפות בו. טראמפ אישר לאחר מכן כרגיל באמצעות טוויטר כי הסכים לבקשתם של טרודו לשנות את תנאי הסכם הסחר במקום לבטלו.

הסכם ליצירת אזור סחר חופשי של צפון אמריקהי בין ארה”ב, קנדה ומקסיקו – נפט”א – נולד בשנת 1994. אז חתמו עליו ראשי המדינות: נשיא ארה”ב ביל קלינטון, ראש ממשלת קנדה, בריאן מלרוני ונשיא מקסיקו קרלוס סאלינס. אגב מלרוני השמרני נחשב למקורב לטראמפ במשך שנים, ולכן הוא משמש כיום כיועץ לממשלת טרודו הליברלית שמנסה ללמוד כיצד לנהוג במגעים מול הנשיא האמריקני הבלתי צפוי לחלוטין.

נפט”א נועד לביטול רוב המכסים בין שלוש המדינות וכן להסדיר את מעבר כוח האדם והסחורות בין ארה”ב למקסיקו. ההסכם יועד בעיקר לשפר את מצבם של ענף החקלאות, ענף ייצור המכוניות וכן ענף הטקסטיל. ההסכם שנחשב למבורך בעיני רבים בהם גם מומחים בתחום הכלכלה, שילש את כמות המסחר וההשקעות בין ארה”ב, קנדה ומקסיקו. במונחי שווי כוח הקנייה של התוצר הלאומי הגולמי של החברות בהסכם, הוא יצר את גוש הסחר החופשי הגדול בעולם. ובמונחי תמ”ג נומינלי נחשב נפט”א להסכם הסחר השני לאחר הסכם איגוד הסחר החופשי של הגוש האירופאי המאוחד.

הסכם נפט”א הביא לכך שהתגבר סחר החוץ בין שלוש המדינות וכלכלן צמחו במהלך התקופה מאז נחתם. כלכלת קנדה צמחה בקצב הגבוה ביותר, אחריה כלכלת ארה”ב ואחרונה כלכלת מקסיקו. לפי משרד המסחר של ארה”ב: מאז חתימת ההסכם רמת האבטלה במשק האמריקני ירדה, בו בזמן שנרשם גידול מתמיד בשכר העובדים הריאלי לשעה. כן נרשם גידול בשכר העובדים של מקסיקו ואף גידול ביצוא החקלאי של ארה”ב לקנדה ומקסיקו. המומחים מציינים כי נפט”א הזיק לתעסוקה בארה”ב הרבה פחות מהתחרות עם סין ומדינות אחרות, ודווקא ביטולו עלול לפגוע בתעשיות האמריקניות.

Why not wait and see?

Things seem to be way out of control these days. So many of the things we used to take for granted in our lives now seem topsy-turvy. There used to be a right and a left, liberal, conservative, moral, immoral. Could it be really true that a rich guy with all the power in the world, who previously used his power to exploit the weak, rip off the powerless, abuse women, exploit racism, has become an upright guy? Maybe?

Witness U.S. President Donald Trump’s relentless focus on creating new jobs for those who have been displaced in their work by globalization, by robotization, by environmental imperatives. Witness a realpolitik that ignores political correctness and confronts fears we all have that we will be overwhelmed by an ideology of global supremacy that hides behind a religious façade.

What if Trump ignores the short-term advantage of going along with the power of oil and population numbers in the Middle East, trade interests in Europe, debt holdings of U.S. treasuries in China, and asserts support for a beleaguered Israel, gives notice that the United States is again prepared to fight robustly to maintain its international stature, and disarms Russia by seeking common cause in areas of common interest from a position of renewed military strength and commitment? What is wrong about making a serious effort to maintain the integrity and respect of America’s borders, and recognizing that international trading arrangements have ignored the reality that certain partners’ internal politics have undermined and eroded the supposed advantages of those arrangements? Perhaps his lack of ideology will overturn Republican extremism, make the United States a better place for millions of the country’s illegals, by finding some path for them to a legal presence there, and result in a replacement health program that is better for Americans than the one that has been dictated by gridlock and lobbyists.

We are seeing some of the power guys shaking in their boots about what Trump is going to do next, how he is going to shake up the country, and the world. Will he confront legislators who are lapdogs for lobbyists? Is he actually going to create jobs for those blue-collar guys who are having trouble adjusting to a changing world and are looking at a jobless future? Is he actually going to stop potential terrorists from getting into the United States? Will he confront cyber hackers, no matter what the cost to innocents, privacy concerns and the niceties of international relations?

There is that side of the coin. How many innocents will suffer in the process of getting the job done? How many in his base will presume a freedom for racism, misogyny and anarchy? Does our distaste for his past and some of his bedfellows mean we can’t trust him? Because the fact is that some of us just don’t trust the motives.

But are motives the be all and end all? What if he does actually tackle those countries that are abusing the rules set by trade agreements, like Mexico, China and some other countries? What if he actually is going to support a U.S. alliance with Israel? What if he calls Iran’s bluff or confronts Saudi Arabia, Turkey, the Emirates, Iran, etc., on their policies that favour terrorism? What if he challenges the Palestinians on their refusal to recognize a Jewish state and a Jewish presence in the West Bank, which is legal and sanctioned by the Oslo Accords?

Surely we are overdue for a change from Barack Obama’s failed policies. Why shouldn’t we lean on some of these guys? Why shouldn’t we put the United Nations on the backburner where it belongs, because it caters to the worst actors in human rights? Shouldn’t we go for American energy independence and deal with the consequences of using new technology?

Aren’t there some things that need fixing? Could some of the things we hate be the price for better policies in other areas? Don’t we have to wait and see what we are really going to get before we push the panic button?

Max Roytenberg is a Vancouver-based poet, writer and blogger. His book Hero in My Own Eyes was recently published.

Bibi’s visit to Washington

Israeli Prime Minister Binyamin Netanyahu’s visit to the White House generated more buzz than policy direction. But there’s nearly as much to be gleaned from what he and U.S. President Donald Trump didn’t say as from what they did. Here are some takeaways.

Trump is eerily out of touch with antisemitism. Given the apparent spike in antisemitic incidents across the United States, including 60 bomb threats to Jewish community centres across North America in January alone, one reporter asked Trump what he planned to “say to those among the Jewish community in the States and in Israel, and maybe around the world, who believe and feel that your administration is playing with xenophobia and maybe racist tones.” In response, Trump opened bizarrely with a reference to the number of Electoral College votes he received. Then he deployed the classic “some of my best friends are Jewish” evasion by mentioning his Jewish daughter and son-in-law and grandchildren. He concluded by saying, “you’re going to see a lot of love.” On the heels of omitting the mention of Jews from the White House statement on International Holocaust Remembrance Day – though his opening remarks mentioned “survival in the face of genocide” – this evasion continues the chill.

Does Trump know what a one-state solution means? Trump seemed to roll back the longstanding U.S. commitment to two states by saying, “So I’m looking at two-state and one-state, and I like the one that both parties like.”

It’s not clear that Trump is aware of what he means by a “one-state” solution, particularly since people tend to use it very differently. The Israeli right-wing has, in recent years, spoken of a one-state solution involving various forms of West Bank annexation. In this scenario, it’s unlikely that Palestinians would be given full rights. However, Israeli President Reuven Rivlin has recently called for annexing the West Bank and providing full voting rights to Palestinians. On the left, the one-state solution has certainly meant a single, democratic state. In that scenario, refugees would likely be given full rights of return and the culture and identities of both national peoples would be elevated. It’s unlikely that Israel would accept such a situation. But, given the extent of settlement entrenchment in the remaining territory, which would have been allocated for a Palestinian state under a two-state scenario, all of these ideas need to be explored.

As for settlements, Trump was more critical of Israeli settlements than one might have expected, given his settlement-supporting pick for ambassador to Israel, David Friedman. “I’d like to see you hold back on settlements for a little bit,” he told Bibi.

A Jewish state is not what it seems. Bibi has done a masterful job over the last several years in pointing the world’s attention to the fact that the Palestinian Authority has not recognized Israel as a “Jewish state.” No less than five times in

Netanyahu’s remarks at the Washington press conference did he declare that Palestinians must recognize “the Jewish state.” At the same time, he hid the fact that the Palestinians have, in fact, recognized Israel’s right to exist in peace and security. On Sept. 10, 1993, the day before the Oslo Agreement was signed, Palestine Liberation Organization head Yasser Arafat wrote to Israel’s then-prime minister Yitzhak Rabin that the PLO “recognizes the right of the state of Israel to exist in peace and security.” Bibi need not look far for the texts of these letters of mutual recognition. They are on Israel’s own Ministry of Foreign Affairs website.

As for Israel’s demand that the Palestinians recognize Israel specifically as a “Jewish” state, observers realize that this is code for denying Palestinian refugees the right of return. This is a contentious issue and will have to be part of the final status negotiations. In sum, it is not up to the Palestinians to recognize

Israel’s Jewish character; that is an internal matter. It’s up to the Palestinians to recognize Israel’s existence, entailing safety and security – and that, they already have done.

What’s the substance? Skilled orator that he is, Bibi stressed he wanted to deal with “substance,” not “labels,” uttering the word “substance” five times. By substance, he made clear he wanted the Palestinians to recognize Israel as a “Jewish state” (see above) and wanted Israel to retain security control in the eastern part of the West Bank. Wouldn’t it be something if, by “substance,” Bibi meant that everyone in the areas currently under Israeli control is entitled to basic civil rights and human rights? Maybe that’s too substantive. One can dream, though.

Mira Sucharov is an associate professor of political science at Carleton University. She is a columnist for Canadian Jewish News and contributes to Haaretz and the Jewish Daily Forward, among other publications.

Congratulating Trump

President Donald Trump gives his inaugural speech Friday. (photo from YouTube)

Israeli and American-Jewish leaders congratulated President Donald Trump on his swearing-in Friday, Jan. 20, as the new Republican commander-in-chief promised an “America First” agenda in his inaugural speech.

“Congrats to my friend President Trump,” Israeli Prime Minister Binyamin Netanyahu wrote on Twitter. “Look forward to working closely with you to make the alliance between Israel and the United States of America stronger than ever.”

Israeli Ambassador to the United Nations Danny Danon also warmly welcomed Trump, saying, “A true friend of Israel will enter the White House today. Thank you, President Trump for your unequivocal support. We look forward to welcoming you to our capital of Jerusalem.”

Referring to December’s Resolution 2334, which condemned Israel’s settlement policy and passed after the Obama administration’s refusal to veto the measure, Danon said, “After the shameful resolution that was adopted by the Security Council, Israel looks forward to strengthening our most important alliance and leading together towards a new era at the UN.”

In his inaugural speech, Trump echoed many of the populist themes from his campaign, in which he promised to restore American jobs, manufacturing and prestige.

“From this moment on, it’s going to be America first, America first,” Trump said. “Every decision on trade, on taxes, on immigration, on foreign affairs, will be made to benefit American workers and American families.”

Following Trump’s address, Rabbi Marvin Hier of the Simon Wiesenthal Centre delivered a benediction for the administration.

“Eternal God, bless President Donald J. Trump and America, our great nation,” Hier said. “Dispense justice for the needy and the orphan, for they have no one but their fellow citizens. A nation’s wealth is measured by its values and not its vaults.”

Leaders of the Conference of Presidents of Major American Jewish Organizations, a coordinating body on international and national concerns for 52 national Jewish groups, said they “look forward to working with President Trump and his administration to deepen the historic special relationship between the U.S. and Israel, enhance the safety and security of the Jewish state and its people, and on other issues of vital importance to the American Jewish community.”

“Among these [issues] are the multiple threats posed by Iran, promoting peaceful resolutions wherever possible, standing forcefully against terrorism and its backers, and fighting antisemitism and racism,” said Stephen M. Greenberg, chair, and Malcolm Hoenlein, executive vice-chair and chief executive officer, of the Conference of Presidents.

Zionist Organization of America leaders said they “appreciate our new president’s determination to eliminate the scourge of radical Islam, and his quote of one of our favourite lines from Psalm 133, often sung by the Jewish people, about dwelling together in unity.”

Trump said in his speech, “We will shine for everyone to follow. We will eradicate radical Islamic terrorism from the face of the earth. When you open your heart to patriotism, there is no room for prejudice. The Bible tells us, ‘How good and pleasant it is when God’s people live together in unity.’”

For more international jewish news and commentary, visit jns.org.

Is America part of a divine plan?

In The American Miracle, Michael Medved argues that the success of the United States is not based on random “happy accidents.”

Early America’s historical events could be seen as a set of dominoes falling conveniently into place, creating a thriving free and democratic nation, but Michael Medved believes there’s a divine hand that helped.

The Jewish nationally syndicated radio show host has just published his 13th book, The American Miracle: Divine Providence in the Rise of the Republic (Crown Forum, 2016), describing a dozen incidents from the 1580s to the American Civil War, in which a moment of crisis was successfully resolved, against great odds, and seemingly by chance.

photo - Michael Medved — Michael Medved *(photo from twitter.com/medvedshow)*

“I think this is the first time someone has approached it from this angle,” he told the Independent. “The best explanation for the emergence of the United States as the dominant economic, military, even cultural power in the world … is not a pattern of happy accidents, because a pattern of happy accidents is still a pattern. The evidence, it seems to me, suggests very strongly that America is a product of intelligent design.”

One of Medved’s examples is that of Abraham Lincoln surviving six assassination attempts, with the seventh and final one coming only after he freed the slaves. Another such occurrence, according to Medved, involves Confederate General Robert E. Lee’s battle plans, which were etched on a cigar wrapper cover, discarded unknowingly by one of his infantry and later found by a Unionist soldier, radically turning the tide of the war and saving the union.

Additionally, writes Medved, Napoleon Bonaparte was to take command and possession of Louisiana to protect it against the British, but the harbour uncharacteristically froze over on that April day. It was part of a series of events that led the French conqueror to cede land four times the size of France to the Americans – later called the Louisiana Purchase – for the paltry sum of a penny an acre.

“With the United States – and with the modern state of Israel – there are clear moments of creation reflecting acts of will and providential acts of will,” he said. “It’s not based on tribe or blood or place of birth. It’s based on conscious decisions by generations of people to be part of this endeavour, and that makes the United States and Israel completely distinct from every other country on earth. It’s a much stronger argument for design rather than evolution.”

Medved’s other books have covered American themes as well, including The Ten Big Lies About America; The Shadow Presidents, a history of White House chiefs of staff; and Right Turns, an autobiography covering his path to becoming a conservative.

Part of the reason why he penned this recent book was not only to show that America’s founding had, as he sees it, a little help from above and has changed the world for the better, but “because we have lost that sense America is miraculous and astonishing,” he said.

“If you don’t look at America as providing grounds for gratitude, then you will look at America as providing grounds for guilt, and that is what our education system emphasizes now: we slaughtered native Americans, we exploited African slaves, we oppressed workers and we enslaved women.

“We’ve taken the heroism out of it, taken the nobility out of it,” he said. “We’ve taken the purpose out of it – and America is about nothing if it’s not about a sense of purpose.”

As to why America has been so particularly blessed, Medved posits a theory: the Founding Fathers were philosemites.

“John Adams, Alexander Hamilton, George Washington, believed that one of the reasons for America’s distinctive blessings can be found in Genesis, Chapter 12, verse 3,” he said, explaining the section where God says He will bless those who bless Jews, and curse those who curse Jews.

In fact, he added, Thomas Jefferson and Benjamin Franklin worked together to create what they hoped would be the great seal of the United States, featuring an image of Moses leading the people across the Red Sea.

“The founders themselves,” he said, “insisted that they were the instruments, rather than the authors, of the design.”

Dave Gordon is a Toronto-based freelance writer whose work has appeared in more than 100 publications around the world.

הרפר יוצא נגד טראמפ

מצעד הנשים בוונקובר ,21 בינואר השנה. (צילום: Roni Rachmani)

ראש ממשלת קנדה לשעבר, סטיבן הרפר, יוצא במתקפה נגד הנשיא החדש של ארה”ב, דונלד טראמפ. עם זאת הרפר לא מגיב כלל ליחסים ההדוקים בין טראמפ ושר החוץ שלו, לבין רוסיה ומנהיגה ולדימיר פוטין. הרפר וממשלתו החרימו את רוסיה בעיקר בגלל פעילותיה באוקריאנה, והובילו את המאבק הנחרץ ביותר בקרב מחנה מדינות המערב נגד פוטין.

מעניין כיצד ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, היה מתייחס לדברי הרפר כנגד טראמפ. כזכור הרפר ונתניהו ניהלו מערכת יחסים הדוקה ביותר וראש ממשלת קנדה לשעבר נחשב לידיד הקרוב ביותר של ישראל. עתה נתניהו מרגיש שיש לו הרבה במשותף עם טראמפ שלא מפסיק להבטיח שיתמוך באופן משמעותי בישראל, ואף יעביר את שגרירות ארה”ב מתל אביב לירושלים.

הרפר דיבר ביום חמישי שעבר בניו דלהי וזו בעצם הפעם הראשונה שהוא מדבר ישירות על נושאים פוליטיים בינלאומיים, מאז הובס בבחירות הפדרליות בנובמבר 2015 על ידי הליברלים בראשות ג’סטין טרודו. נאומו החשוב (בן החצי שעה) של הרפר התקיים בפני הפורום של קרן המחקר אובזרוור, שדן בעתיד העולם בעידן טראמפ. הרפר התייחס בנאומו לסידרה של זעזועים פוליטיים המתרחשים בעולם כיום, בהם החלטת בריטניה לעזוב את אירופה ובחירתו של טראמפ לנשיאות בארה”ב.

הרפר קורא למדיניות החוץ של טראמפ חוסר ודאות גלובלית. לדבריו שלטונו הבדלני של טראמפ הוא המקור עיקרי לאי הוודאות הבינלאומית. מדיניותו החדשה של טראמפ היא ציון דרך של שינוי מדיניות החוץ של ארה”ב, לעומת שבעים השנים האחרונות. לדברי הרפר אין לנו מושג ברור מה מתכוון הנשיא החדש של ארה”ב לעשות, אך יש לנו מספר קווי מתאר רחבים, והמשמעותי שבהם כאמור הוא לחזור אחורה ולהפוך את אבני היסוד של מדיניות החוץ האמריקנית, שמתקיימת מאז מלחמת העולם השנייה.

הרפר אומר כי טראמפ מתכוון להפחית משמעותית את מעורבות ארה”ב בעניינים בינלאומיים עולמיים, והוא יהיה מונחה על ידי אינטרסים כלכליים צרים. והראשונה שעל הפרק היא סין, שנחשבת על ידיו בוחריו ליריב גיאופוליטי ולכן יש לנקוט במדיניות קשה נגדה. ראש ממשלת קנדה לשעבר חושב שהנשיא החדש של ארה”ב יעבוד עם דידים ובני ברית של ארה”ב, אך עתה הם יאלצו להביא נכסים אמיתיים לשולחן הדיונים עם השלטון האמריקני. הוא לא הזכיר את קנדה במפורש אך התכוון גם אליה. הרפר ציין עוד כי השינוי במדיניות עם מדיניות ידידותיות יבוא לביטוי בראש ובראשונה עם מדינות אירופה.

הרפר טען עוד כי טראמפ הוא נשיא חסר תקדים בהיסטוריה של ארה”ב, והוא דוחה את הרעיון שאמריקה לבד צריכה לקבל את האחריות על נושאים עולמיים. רבים ממנהיגים העולם לא יאהבו את השינוי במדיניות החוץ של ארה”ב, שתתבסס מעתה על אינטרסים לאומיים חיוניים של ארה”ב, המוגדרים באופן צר ובעיקר מתייחסים לאינטרסים הכלכליים. המדיניות הבינלאומית החדשה הזו של ארה”ב תיצור סיכונים משמעותיים לעולם.

הרפר מאמין שהשינוי המשמעותי הנוסף במדיניות הבינלאומית של ארה”ב תחת שלטונו של טראמפ, מתייחס כאמור לגבי סין. בעידנו ארה”ב תפסיק להתייחס לגידול של סין כדבר שפיר וחיובי, אלא שיש להפסיק ולממן את היריב הגיאופוליטי. זה הולך להדאיג מאוד בעיקר נוכח המאזן השלילי המאסיבי ביחסי הסחר בין שתי מדינות אלה. היחס של טראמפ לסין מתאים להשקפה בדעת הקהל האמריקנית שתמיד הייתה סקפטית בנוגע לגבי מדיניות החוץ של ארה”ב כלפי סין, והאם היא באמת יותר הזדמנות מאשר איום.

לאור נאום ג’ון קרי

ג’ון קרי בישראל בשנת 2013. (צילום: U.S. Embassy Tel Aviv via Wikimedia)

דוברת משרד החוץ של קנדה חוזרת על עמדתה הרשמית של ממשלת ג’סטין טרודו, שתומכת בהקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל שתביא לסיומו של הסכסוך במזרח התיכון. דבריה נאמרו לאור נאומו של שר החוץ של ארה”ב, ג’ון קרי, שתקף בשבוע שעבר בנאום פרידה את ישראל, שלדבריו ממשיכה לבנות בשטחים ובכך מסכנת את אופציית הקמת המדינה הפלסטינית. לדברי מפלגת הירוקים הקנדית מדיניות נתניהו מהווה איום על השלום.

הדוברת של שר החוץ סטפן דיון, שנטל גניון, ציינה “שכתוצאה מהנחישות לבניית שלום קבוע בין ישראל והמדינה הפלסטינית, קנדה תתמוך במאמצים לקיים את פתרון שתי המדינות, וליצור את התנאים ששני הצדדים יחזרו לנהל משא ומתן ישיר למציאת שלום כולל, צודק ובר קיימא”.

חבר הפרלמנט מטעם המפלגה הקונסרבטיבית, פיטר קנט, תקף את ממשלת טרודו הליברלית לאור השתיקה שלה (אותה הגדיר “כמבישה אך לא מפתיעה”), על ההחלטה האנטי ישראלית שהתקבלה במועצת הביטחון של האו”ם. הוא הביע גם אכזבה מהממשל היוצא של אובמה בנושא. קנט ציין עוד כי עתה יותר מתמיד ישראל זקוקה לידידיה ולבני בריתה. לדבריו הדבר היחיד שמעניין את ממשלת טרודו הוא להיות שוב חברה במועצת הביטחון של האו”ם.

לעומתו חברת המפלגה הדמוקרטית החדשה, הלן לורדייר, וראש המפגלת הירוקים, אליזבט מאי, ציינו כי הן תומכות בדברי קרי לגבי ישראל והמזרח התיכון. לורדייר: “להתנחלויות הישראליות יש השפעה שלילית על הסיכויים לשלום. ומה שאנו רוצים באזור זה שלום לכולם”. ואילו מאי אמרה: “הייתי רוצה לראות שקנדה תנקוט עמדה תקיפה יותר. כמו שג’ון קרי אמר חברים הם שם גם כדי להגיד לך שמשהו אינו מתאים או אינו מקובל. המדיניות של נתניהו היא איום על תהליך השלום. אנשים צריכים להיות מסוגלים לומר את זה בכל רם מבלי שטון של לבנים ירדו עליהם”. מאי הוסיפה עוד כי חבל שארה”ב התמתינה כל כך הרבה זמן להפסיק עם החלטות הווטו שלה באו”ם.

יצויין כי מפלגת הירוקים הורידה מסדר היום את התמיכה בתנועת הבי.די.אס להחרמת ישראל, לאור איומיה של מאי לפרוש מההנהגה. המפלגה החליטה בראשית דצמבר לתמוך בהחרמת מוצרים ישראלים המיוצרים בשטחים.

כפי שפורסם בשבוע שעבר ראש ממשלת קנדה לשעבר, סטיבן הרפר, יצא נגד החלטת מועצת הביטחון של האומות המאוחדות שהכריזה לפני כשבועיים, כי ההתנחלויות של ישראל בשטחים אינן חוקיות ויש לפנותן. הרפר הגיב לתגובה של הנשיא הנבחר של ארה”ב, דונאלד טראמפ, שאמר: “בנוגע לאו”ם הדברים יראו אחרת אחרי העשרים בינואר”. הרפר בוודאי היה מסתדר עם טראמפ בכל הנוגע לסוגיית המזרח התיכון בכלל ולישראל בפרט. אך מעניין כיצד שני האישים היו מתנהלים אחד כלפי השני, בזמן שהרפר יצא נחרצות נגד פעילותה של רוסיה והעומד בראשה, הנשיא ולדימיר פוטין, והפעיל חרמות וסנקציות שונות, בעוד שטראמפ מסתדר עם רוסיה, מנהל מערכת יחסים די חברית עם פוטין והוא אף מינה לתפקיד שר החוץ אישיות מקורבת למנהיג הרוסי? הכל פוליטיקה.

ועוד בנושא ישראל: חברת הפרלמנט מטעם המפלגה הקונסרבטיבית שמנסה להתמודד על ראשות המפלגה, קלי ליץ’, והמכונה טראמפ של קנדה לאור ההתבטאיות החמורות שלה, ציינה כי אם תעמוד בראש המפלגה שגם תנצח בבחירות הכלליות ולכן תכהן כראש ממשלה, היא תעביר את שגרירות קנדה לירושלים. נוכח החלטת מועצת הביטחון ודברי קרי “על קנדה להפגין את תמיכתה בישראל” אמרה ליץ’.

Illiberal world of Bannon

In considering the furor around President-elect Donald Trump’s decision to appoint Stephen Bannon, the chief executive officer of the hard-right news website Breitbart, as his chief strategist, let’s start with the perspective of those who have defended him.

On one important level, their anger over the Bannon spat is justified. It is galling to see the behemoths of the liberal left, from MoveOn.org to the New York Times, suddenly discover the threat of antisemitism after showing general indifference to its resurgence in public life during the last 16 years.

Simply put, their negative feelings towards Israel got in the way of acknowledging that larger reality. But, as Israel isn’t a factor in the case of Bannon, they can level the accusation of antisemitism safely, untainted by any association with the Jewish state or its “occupation” of Palestinian territories.

But, there is no meaningful record of statements or actions on Bannon’s part to convict him of the charge of being, on a personal level, antisemitic. And, since Americans tend to understand antisemitism as suggestive of a character defect, it is not surprising that many people also interpreted the attacks upon Bannon as a low blow against his boss, the incoming president.

It’s at precisely this juncture, however, that the Bannon quarrel has gone awry. The issue was never really about Bannon’s own sensibilities and, in fairness, that was never the focus of the much-discussed Anti-Defamation League (ADL) statement on Bannon released Nov. 13. What the ADL said is that Bannon “presides” over the “premier website” of the “alt-right,” which it then defined as “a loose-knit group of white nationalists and unabashed antisemites and racists.”

This raised the legitimate question of whether a man with such associations is suited to one of the country’s top political appointments – whether he can be one of the unifying figures the country needs. But that is not the discussion we have had these past days; it’s all been about the personalities, and not the politics.

David Hirsh, the British academic who has played a key intellectual role in confronting the academic boycott of Israel, put forward a better standard with which to make a judgment at the ADL’s Never is Now Summit on Antisemitism, held in New York Nov. 17. Bannon’s case reminds us, he said, that “antisemitism is about politics, not personal moral failure.”

Our bitterly sectarian politics compromise the discussion of antisemitism and, more broadly, racism and prejudice, in America today. In the debate about Bannon, there seems to be an assumption among his supporters that nobody as implacably opposed as he is to the progressive left – powerful elements of which have allied with Islamists, and enabled the spread of antisemitic discourse in the guise of anti-Zionism – could possibly share any of their flaws.

As a result, Bannon’s defenders adopt many of the same rhetorical tactics that left-wing anti-Zionists deploy when confronted with the charge of antisemitism; listing their Jewish political comrades or friends or relatives, decrying reputational smears without foundation, asserting their fondness for Jewish culture, and so on.

In rushing to Bannon’s aid, they overlook the deeper historical truth that antisemitism has always been promiscuous, finding favor on right and left. Yet, in their alternative imagining, antisemitism is solely a problem of the political left.

Let me offer a brief explanation of why some aspects of Bannon’s intellectual universe should be of concern to anyone who cares about the basic social empathies that are needed to sustain democracy – the same empathies, I would add, that have been badly damaged by the growth of identity politics on the left and right.

משטרת הגבולות ומריחואנה

(צילום: gsa.gov)

תופעה שהולכת להחמיר: משטרת הגבולות האמריקנית מונעת כניסת קנדים לארה”ב אם עישנו מריחואנה

אין גבול לחוצפה כנראה אצל משטרת הגבולות האמריקנית (יו.אס קסטמס אנד בורדר פרוטקשן). מתברר שלאחרונה במספר מקרים שוטרי גבול אמריקניים שאלו אזרחים קנדיים שמבקשים לעבור את הגבול לארצות הברית, אם הם עישנו אי פעם בחייהם מריחואנה. אלה שעונים בתמימות וביושר כי אכן עישנו בעברם את הסם הקל – לא יוכלו להיכנס יותר לארה”ב. הדחייה היא לתמיד ומדובר בגזירה קשה ביותר. במקרים מסויימים (תוך כדי עזרה של עורך דין) יכולים הנדחים לבקש אישור זמני להיכנס לארה”ב. ורק לאחר שיעברו בדיקה רפואית, בדיקה משטרתית וכן ימסרו טביעות אצבעות, יתכן ויונפק האישור הזמני לתקופה של בין שנה, שנתיים ועד לחמש שנים. ולאחר מכן הם יאלצו לבקש לחדש את האישור שוב ושוב לכל החיים. הנפקת האישור הזמני אינה זולה והיא עולה אלף ומאתיים דולר, וכן יש לשלם בנפרד שכר טירחה לעורך הדין שטיפל בתיק. כל חידוש אישור כזה כרוך כמובן בתשלום נוסף.

קנדי מאזור ונקובר מתיו הרווי (בן ה-39) שביקש לעבור את הגבול האמריקני כדי להגיע לקונצרט בסייאטל, נדחה על ידי משטרת הגבולות האמריקנית, לאחר שהודה כי כשהיה בן 18 עישן מריחואנה (ואז הוא נחקר במשך כשש שעות). הרווי מציע למי שנשאל פשוט לשקר ולא להודות כי עישנו את הסם בעבר, ואז הם יוכלו לעבור את הגבול בשקט.

משטרת הגבולות האמריקנית פועלת בהתאם לחוק הפדרלי ולא מעניין הסוכנות הפדרלית שכבר בשלוש מדינות בארה”ב, כולל וושינגטון הסמונה לפרובינציית בריטיש קולומביה, עישון מריחואנה הוא הליך חוקי. בוודאי ובוודאי שמשטרת הגבולות לא תתייחס כלל לעובדה, שבקרוב עישון מריחואנה יהפוך להליך חוקי גם בקנדה. אז גם צפוי שהתופעה של קנדיים שלא יוכלו להיכנס לארה”ב תלך ותגדל.

בממשלה הפדרלית של קנדה כועסים מאוד על משטרת הגבולות האמריקנית ומבטיחים לנסות ולפעול לשנות את הגזירה, נגד אזרחים מקומיים תמימים שמבקשים לעבור את הגבול לשכנה מדרום. השר לביטחון פנים, רלף גודל, מציין שמדיניות משטרת הגבולות היא מגוחחת ויש לטפל בנושא בדחיפות.

ולעניין החוק בקנדה: הארגון הרפואי של קנדה מבקש מהממשלה לקבוע בחוק החדש, שעישון מריחואנה יתאפשר רק לאלה שמלאו להם 21, ולהטיל מגבלות על כמות השימוש בסם לאלה שטרם מלאו להם 25.

מטריה לכל צרה שלא תבוא: קורס ללמוד להשתמש במטריה להגנה עצמית

מטריות נפוצות בוונקובר הנחשבת לאחת הערים הגשומות ביותר בעולם ולכן זכתה לכינוי “ריינקובר”. ולכן תמיד מומלץ להסתובב בכאן עם מטריה כי גשם שעלול לרדת בכל רגע. אך מתברר שלמטריות יש עוד שימושים ובאקדמיה לסייף שבעיר מעבירים סדנאות על מה אפשר לעשות עימן, חוץ מלהתגונן מהגשם או לרקוד בו.

לאור ריבוי האלימות ברחובות המשתתפים בסדנא בת השעתיים לומדים בחלקה הראשון, טכניקות שונות כיצד אפשר להיעזר מטריה פתוחה ככלי להגנה עצמית לחסום מכה או להסטית אותה. לחילופין ניתן להפוך את המטריה לכלי נשק מאולתר של ממש ולהשתמש בשתי הקצוות שלה (בידית או בחנית) בעת סכנה שאורבת.

החלק השני הוא קורס לנימוסים והליכות עם מטריות. למשל: להציע גם לאחרים להתחלק במטריה שלך, כשלא משתמשים במטריה יש לדאוג שההחנית שלה תכוון כלפי מטה, יש להנמיך את המטריה כשהולכים מול אנשים אחרים, יש לנער את המטריה לפני שנכנסים למקום סגור (מסעדה, משרד או בית). וכמובן שאין שלוח הודעות טקסט כשהולכים עם מטריה פתוחה – זו מתכונות לתאונות.

Bibi, Obama: Grow up

Iran’s propaganda machine Press TV on Monday reported that U.S. President Barack Obama had “unfriended” Israeli Prime Minister Binyamin Netanyahu on Facebook.

Predictably, it turned out the report was a hoax. Iran’s humorless propagandists reported as fact a joke from an Israeli satire site. And yet, despite the big journalistic oops (as if they care), the Iranian voice box made a legitimate point. The two men, ostensibly leading figures in world diplomacy, have in recent weeks been behaving like sulky teenagers.

Netanyahu unwisely accepted an invitation from the speaker of the U.S. House of Representatives, John Boehner, to address Congress, specifically to pressure the Americans to increase sanctions on Iran. The fact that this visit would take place at the height of the Israeli election campaign has been criticized by some, with others noting that former president Bill Clinton hosted Shimon Peres during an election cycle. The fact that the invitation came from the speaker of the house, rather than from the president, whose responsibilities include being the country’s foremost voice on foreign affairs – and its head of state and commander in chief – is a significant protocol breech, but a deliberate one.

We are becoming almost inured to successive hyperbolic assertions that bilateral relations between the United States and Israel are at their lowest ebb. But this time, it seems true, although a result of such foolishness that it seems almost comical, as well as tragic. These two men, whose seeming dislike for each other they are not even mature enough to hide or deny, are submerging the best interests of the relationship, shootings spitballs at each another across the divide.

Critics of Obama’s motivations allege that he does not pass the “kishkes” question; that his commitment to Israel’s security, such as it may be, is based a political imperatives or strategic demands, rather than a personal commitment to the idea of the Jewish state. To many others, these criticisms don’t hold water.

But what of Netanyahu? What on earth is he thinking, deliberately provoking his country’s most important international ally by inserting himself squarely into a constitutional tight spot, pitting the executive and legislative branches of the U.S. government against each other? Especially when Israel’s own intelligence service, the Mossad, has made clear that it is in Israel’s interest to allow negotiations with Iran to proceed, rather than to undermine them with additional immediate sanctions.

We are driven to ask, does Netanyahu know something we don’t? Does he know something the Mossad does not? Or is he driven merely by the hawkish demands of his domestic political constituency?

And why does he think that picking a fight – a very public, nasty and juvenile fight – with the president who was reelected with the support of 70 percent of American Jewish voters, would be a wise strategic or ideological move?

Greater minds can dissect the realpolitik motivations of these two strong figures. Wise figures in the think tanks of Washington and Tel Aviv are dissecting the nuance and nonsense the two leaders have displayed recently.

From where we sit, however, their behavior simply looks like they are putting their immature dislike for each other as individuals ahead of the interests of their countries. And, there is Speaker Boehner, ready to take political advantage.

Barrels of ink are being spilled this week on this topic, with the best minds of our generation advising both these men how to proceed. Our advice is simple, but it should be said: Just grow up.