Tag: Trump

יש לעצור את טראמפ

עכשיו זה כבר ברור לרבים: נשיא ארה”ב, דונלד טראמפ, גורם נזק ממשי לכלכלת העולם. טראמפ שמתהלך ומתנהג כבריון שכונתי מאיים על כולם, מביא לפרוד רציני בין ארה”ב לאירופה וקנדה ושאר הידידות המסורתיות שלה, דבר שרק מעלה חיוכים אצל הרוסים והסינים. טראמפ שהוא בסך הכל סוחר ממולח וכוחני עד להחריד עם מונטין רע מאוד (כאשר מי שעשה עימו עסקים בעבר לא יעיז בכלל להתקרב אליו עוד), חושב שזו הדרך לנהל יחסים דיפלומטים עם המדינות החשובות בעולם. אך הוא לא מבין בתחום זה כמו בתחומים רבים אחרים (מלבד בלעשות כסף), הוא לא מכיר את ההיסטוריה ולא מכבד את מי שיש לו דעה אחרת, ובדרך כלל מדובר בליבראלים ובאנשים משכילים ממנו, שמחפשים לשתף פעולה אחד עם השני – בניגוד הגמור אליו.

בכל פעם שאחד ממנהיגי המדינות החשובות בעולם נאלץ להיפגש עם טראמפ, רואים בברור שהוא לא רווה נחת והיה מעדיף להיות רחוק מהנשיא האמריקני עד כמה שאפשר. בין היתר מדובר בראש ממשלת קנדה, ג’סטין טרודו, שהבין מהר מאוד שגם הוא לא חסין וטראמפ יתקיף גם אותו. לא נראה שטראמפ יודע לנהוג אחרת. עד עידן טראמפ ארה”ב וקנדה נחשבו לידידות קרובות ביותר ובעלות ברית בלתי ניתנת לערעור. השכנות ביניהן הפכה אותן לא פעם כמעט למדינה אחת. אך טראמפ הרס את הקשר המיוחד הזה של שתי המדינות, כמו שהוא הורס כל דבר אחר בו הוא נוגע.

לפי עיתון הפייננשל טיימס הבריטי מלחמת הסחר בה פתח טראמפ בתרחיש הגרוע שלה, יכולה להתנפח אף לטריליון דולר. היקף המכסים שארה”ב הטילה ובתגובה קנדה, מקסיקו, האיחוד האירופי וסין הטילו מכסים מצדן, יכול להשתוות בהיקף כולל לכרבע המסחר של ארה”ב עם העולם, או לחילופין ישתווה לשישה אחוזים מהיקף המסחר העולמי בסחורות (במונחים של אשתקד).

להלן שלוש הסיבות העיקריות לכך שמלחמת הסחר יכולה להגיע להיקף של כטריליון דולר:

1. ארה”ב הטילה מכסים על סחורות סיניות בהם דודי שמש ומחרטות לרובטים תעשייתים ורכבים חשמלים. בתגובה סין הטילה מכסים על סחורות אמריקניות בהם פולי סויה, מאכלי ים ונפט גולמי. טראמפ הרגזן הודיע כי יטיל מכסים על מוצרים סינים נוספים וסין מצידה איימה שוב בתגובה הולמת. לכן ניתן להעריך כי בתוך מספר חודשים רוב או כל הסחר בין ארה”ב לסין שמגיע לכ-640 מיליארד דולר – ימוסה. סין תגיב מצידה בצעדים לכיסוי הפער.

2. טראמפ מאיים בהטלת מכסים בגובה של כ-20 אחוז על כלי רכב וחלקים לכלי הרכב, בטענה המגוחחת שזה פוגע בביטחון הלאומי של ארה”ב. אשתקד ארה”ב ייבאה כלי רכב בשווי כ-192 מיליארד דולר וחלקים לכלי הרכב בשווי כ-143 מיליארד דולר. האיחוד האירופאי, יפאן וקנדה מאיימות בהטלת מיסים משלהן באותו היקף. כך שימוסו סחורות עולמיות בשווי כ-650 מיליארד דולר.

3. טראמפ ממשיך לאיים על שתי השכנות של ארה”ב קנדה מצפון ומקסיקו מדרום, כי יבטל את הסכם הסחר החופשי של צפון אמריקה נפט”א. דרישותיו בהן הסכם חדש כל חמש שנים נדחו על ידי קנדה ומקסיקו. ארה”ב הטילה בשלב זה מיסים על פלדה ואלומיניום מקנדה ומקסיקו, ועתה היא מאיימת במיסים על כלי הרכב וחלקים לכלי הרכב המיוצרים אצלן. אשתקד ארה”ב ייבאה כלי רכב וחלקים לכלי הרכב מקנדה ומקסיקו בשווי של כ-158 מיליארד דולר (במסגרת הסכם נפט”א).

קנדה מעוניית לרכוש מל”טים

איתן, מטוס ללא טייס על בסיס הרון טיפי, חיל האוויר הישראל, יום העצמאות 2017. (צילום: MathKnight and Zachi Evenor)

התעשייה האווירית (תע”א) של ישראל משתתפת במכרז חדש של הצבא הקנדי שיפורסם במהלך החודשים הקרובים, לאספקת מטוסים ללא טייס (מל”טים) שהיקפו נאמד בלמעלה ממיליארד דולר. בתע”א החליטו לחבור לצורך ההשתתפות במרכז עם חברה הקנדית אל.3 מאס (שמושבה בקוויבק) לאספקת טכנולוגיות, תקשורת, אינטגרציה של מערכות והשבחת מטוסים. החברה הקנדית היא זו שתוביל את הההצעה המשותפת למכרז.

המכרז של הצבא הקנדי נועד לאפשר רכישת מל”טים גדולים כולל המערכות הנלוות, במהלך ארבע השנים הקרובות. המל”טים הגדולים מתאימים לקנדה בשל שטחה הגדול ומזג האוויר הקר השורר בה במרבית עונות השנה. הצבא הקנדי מעוניין ברכישת כלי טיס מסוג זה בעיקר לטיפול בהברחות מעבר לקנדה (בדרך כלל מדובר בסמים ובכלי נשק), וכן להגן על נתיב אזור השיט הצפוני (המחבר בין האוקיינוס האטלנטי לאוקיינוס הפאסיפי). המל”טים יוכלו לשמש את הצבא הקנדי גם במשימות אזוריות ורחוקות בהשתתפות צבאות נוספים.

מול ההצעה של קבוצת תע”א ואל.3 מאס צפוייה להתמודד הצעה אמריקנית של ג’נרל אטומיקס, הנחשבת למתחרה קשה של התעשייה האווירית הישראלית. עם זאת, יתכן ולאור התקררות ביחסים בין קנדה לארה”ב, בשל התנהלותו של הנשיא דונלד טראמפ, לא מן הנמנה שהצבא הקנדי יעדיף הצעה משותפת קנדית-ישראלית על זו האמריקנית.

יצויין כי הצבא הקנדי שכר בעבר מל”טים קטנים (במשקל 1.2 טון) מתע”א. מל”טים אלה פעלו בשטחי אפגניסטן ולאחר מכן הוחזרו לתע”א.

קמפיין להחרמת מוצרים מארה“ב לאור התבטאויותיו של טראמפ נגד קנדה

אזרחים קנדים התחילו להתעורר סוף סוף ולהשיב מלחמה כנגד ההתבטאויות החמורות של נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, כנגד בקנדה, שהתגברו מאוד בשבועות האחרונים.

הקנדים החליטו לראשונה לנהל קמפיין להחרמת מוצרים מארה”ב הנמכרים בחנויות השונות בהן ברשתות השיווק, בחנויות למכירת אלכוהול. כן מדובר על החרמת רשתות אמריקניות הפועלות בקנדה כמו מקדונלד’ס, וולמרט וסטארבקס. במקביל יציאה לחופשות בארה”ב תוחלף בחופשות מקומיות בקנדה, או במקומות אחרים בעולם. הקמפיין זוכה לגיבוי נרחב ברשתות החברתיות. אזרח מקומי בשם סקוט צ’מברלין, רכש מוצרים בסופרמרקט כאשר אף אחד מהם לא מיוצר בארה”ב. הוא העלה לרשת תמונה של סל המוצרים וכינה את את מה שקנה “סל ללא טראמפ”.

ראש ממשלת קנדה, ג’סטין טרודו, הגיב במהלך הדיונים בפרלמנט על הקמפיין החדש נגד ארה”ב. טרודו אמר בין היתר: “בימים האחרונים יש אווירה פטריוטית בקנדה”. כל שנותר הוא לקוות שקנדים רבים יצטרפו אל הקמפיין החשוב ויחרימו מוצרים אמריקנים בעידן טראמפ.

הבנק הקנדי סקוטיה בנק פרסם תחזית כלכלית קודרת לאור מלחמת הסחר – עליה הכריז טראמפ. לפי התחזית טראמפ במעשיו יגרום להשפעה שלילית על הכלכלות של ארה”ב, קנדה ומקסיקו. בינתיים נרשמות ירידות בבורסות של צפון אמריקה שאינן אוהבות בלשון של המעטה את מה שטרמפ עושה, ומה שהוא עושה זה בעצם לערער את הציבות הכלכלית בכל העולם.

בממשלה הקנדית לא מבינים כיצד יוטלו המכסים החדשים של טראמפ על יצור מכוניות בקנדה. הרי בהליך יצור והרכבת המכוניות הן עוברות בין ארה”ב לקנדה, בן שש לשבע פעמים. גורם בממשלה הקנדית שאל האם המכס יוטל על המכוניות בפעם הראשונה, השנייה, השלישית, הרביעית, החמישית או השישית?

טראמפ מתברר מתחיל לגרום נזק גם לחברות טכנולוגיות אמריקניות, לאור החלטתו לאכוף מכסים חדשים בין היתר על סין. המניה של אינטל למשל נפגעה קשות מהתנהלותו של טראמפ, כיוון שהכנסותיה בסין הסתכמו אשתקד בלא פחות מ-14.8 מיליארד דולר.

Horror at the border

While American elected officials posted pious family-friendly Father’s Day messages on social media Sunday, about 2,300 children remained incarcerated by the U.S. government’s Immigration and Customs Enforcement branch, stolen from their parents at the southern border with Mexico.

The families are migrants from throughout Central America and the idea of tearing children from their parents is dubbed the “nuclear option” for discouraging illegal migration into the United States. Once the families are divided, children and adults begin separate legal journeys. Some parents are being deported while their children remain behind. One infant was snatched from its mother while breastfeeding.

The boys are being held in a repurposed Walmart. No one outside government knows where the girls are.

President Donald Trump, whose administration implemented the inhumane policy, blames Democratic lawmakers for the situation, in keeping with his pathological dishonesty.

Inevitably, social media is making rampant comparisons with the Holocaust. In an age when the Nazi era is invoked just about every time a disagreement arises, this parallel remains troubling. As distasteful as the analogy is though, it does reflect a laudable desire to scream injustice in the loudest way.

“We are better than this,” critics say, or “This is not America,” both of which defy the evidence. As awareness increases about this horror, if Americans are not rallying on the streets in every city and town, we will know whether this is America or whether they are better than this.

טראמפ ממשיך להשתולל

פסגת הג’-7 שהתקיימה בשרלבוקס קוויבק שבקנדה. (צילום: Shealah Craighead)

נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, ממשיך להתנהג כבריון שכונתי, מאיים ומלכלך על המדינות הקרובות ובעיקר על השכנה ומי שנחשבה עד היום לידידה הקרובה ביותר – קנדה. כל בוקר מתעורר העולם וצופה בתדהמה כיצד נשיא ארה”ב מנהל את ענייניו ומגיב על כל עניין ועניין, באמצעות חשבון הטוויטר הרועש שלו. אין תקדים בעולם להתנהלות כה שערורייתית וחסרת אחריות, על מי שאמור לעמוד בראש העולם המערבי הדמוקרטי והנאור. בהתנהגותו הביזרית מצליח טראמפ לפצל את העולם המערבי ובעצם לבודד את ארה”ב, מול המחנה השני השפוי שכולל את קנדה ומדינות אירופה. מנהיגי רוסי וסין בוודאי נהנים לראות מה עושה טראמפ למערב. בחלומותיהם הוורודים ביותר הם לא היו מאמינים שנשיא אמריקני, יהיה זה שיצור אנרכיה ובלגן כה גדול בארה”ב ומחוצה לה, שתוך שהוא מבטל הסכמים מהסכמים שונים, ומראה שאין עוד תוקף לחתימתו.

פסגת הג’-7 שהתקיימה בשרלבוקס קוויבק שבקנדה, לא רק שלא הביאה להפגת המתח בין טראמפ לראשי מדינות אירופה, קנדה ויפאן, אלא אף הגבירה אותו לאור התנהלותו של נשיא ארה”ב. טראמפ הגיע באיחור לפסגת המדינות המתועשות וכיאה לו עזב לפני שהדיונים הסתיימו. תחילה הוא חתם על המסמך המסכם את הפסגה לפיו המדינות יילחמו בפרוטקציוניזם (מדיניות של הטלת מכסים על מוצרי יבוא לשם העצמת ייצור עצמי), אך לאחר מכן בדרכו לסינגפור (לפגישה עם שליט צפון קוריאה, קים ג’ונג און), הוא חזר בו ממה שהוסכם ובעצם פוצץ את פסגת הג’-7. במקביל טראמפ לא חדל להתקיף את ראש ממשלה קנדה, ג’סטין טרודו. הוא ציין שטרודו חלש, לא נאמן ובעצם תקע לו סכין בגב. על מה ולמה? אף אחד לא מבין.

גם שני יועציו הקרובים של טראמפ נקראו לעמוד לצידו והתקיפו את טרודו באופן חמור ביותר. היועץ הכלכלי של הנשיא, לארי קודלו, טען כי טרודו תקע

לנשיא סכין בגב. ואילו היועץ לענייני מסחר של הנשיא, פיטר נבארו, אמר מצידו כי יש מקום מיוחד בגיהנום לכל מנהיג שעוסק בחוסר תום לב בדיפולמטיה, כפי שטרודו עשה. לאחר מכן נבארו שכנראה נבהל מהביקורת הקשה שהוטחה בו לאור דבריו החמורים, חזר בו והתנצל על מה שאמר.

המונדיאל של 2026 יערך בקנדה-מקסיקו וארה”ב

הפעם נשיא ארה”ב, דונלד טראמפ לא הצליח להפריע ולמנוע את אחדות המדינות צפון אמריקה. שלוש המדינות של היבשת הצפונית, קנדה, מקסיקו וארה”ב נבחרו על ידי קוגנרס פיפ”א לקיים את אליפות העולם בכדורגל – המונדיאל, בעוד שמונה שנים (2026). מול הצעה משותפת של שלוש המדינות שקיבלה 134 קולות, התחרתה מרוקו שקיבלה רק 65 קולות ולא היה לה סיכוי.

המונדיאל של צפון אמריקה יהיה גדול מקודמותיו וישתתפו בו ארבעים ושמונה נבחרות. שמונים המשחקיה של האליפות יתפרשו על פני שלושים וארבעה ימים. מרבית המשחקים שישים במספר יערכו מטבע הדברים בארה”ב, עשרה מהם יערכו במקסיקו ועשרה נוספים יערכו בקנדה (ומדובר רק בשלבים המוקדמים). המשחקים כאן יתקיימו באיצטדיוני הכדורגל של הערים טורונטו (אצטדיון בי.אם.או שמכיל 30,000 מקומות והוא כנראה יורחב ל-45,000), מונטריאול (האצטדיון האולימפי שמכיל 72,000 אלף מקומות) ואדמונטון (אצטדיון הקומונוולס שמכיל 56,418 מוקומות). שלושת האצטדיונים ידרשו לעבור מקצה שיפורים כדי לעמוד בסטנדרטים הגבוהים של פיפ”א.

המונדיאל התקיים במקסיקו ב-1970 (עם השתתפות ראשונה ואחרונה של נבחרת ישראל) וב-1986, וכן במארה”ב ב-1994. קנדה לעומת זאת אירחה את אליפות העולם בכדורגל לנשים ב-2015.

טרודו מצטער על החלטת טראמפ

ראש ממשלת קנדה, ג’סטין טרודו, והמתוקשרת של נשיא ארה”ב, דונלד טראמפ, 2017. (צילום: @WhiteHouse)

ראש ממשלת קנדה, ג’סטין טרודו, הביע צער על החלטתו המתוקשרת של נשיא ארה”ב, דונלד טראמפ, לבטל את הסכם הגרעין עם איראן שהושג ב-2015.

טרודו הודיע כי קנדה תמשיך לתמוך בהסכם הקיים, בו תומכות גם מדינות אירופה, גרמניה, בריטניה, צרפת, סין ורוסיה. טרודו אמר עוד שההסכם עם איראן אינו מושלם, אך הוא מונע ממדינה זו לפתח נשק אטומי. לדבריו קנדה תמשיך לתמוך בהסכם כמו גם מדינות נאט”ו האחרות. טרודו הוסיף עוד: “אנו מכבדים החלטות של מדינות אחרות לגבי מדיניות החוץ שלהן. אבל לגבי המטרות של קנדה, אנו נקבל החלטות לגבי מדיניות חוץ שלנו כאן באוטווה, ולא בוושינגטון או בכל מקום אחר”.

טרודו ציין עוד כי הוא בטוח שנושא ההסכם עם איראן יעמוד בראש הדיונים של מדינות הג’י-7 שיתכנסו לפגישה השנתית שלהן, בחודש הבא בקנדה.

אפסילור זכתה במכרז הצבא הקנדי שהיקפו כארבעה מיליון דולר

חברת אפסילור מישראל זכתה במכרז של משרד הביטחון הקנדי, עבור אספקת פתרונות לטעינת סוללות וניהול אנרגיה. זאת עבור פרויקט “החייל הדיגיטלי” של צבאה קנדה. אפסילור תפתח ותספק מטען חדשני, שיוכל לטעון במקביל שתיים עשרה סוללות עתירות אנרגיה של מערכת “החייל הדיגיטלי”.

בשלב ראשון תספק אפסילור ארבע מאות מטענים רב ערוציים, שירותים וחלקי חילוף, בהיקף של כשלושה מיליון דולר ארה”ב (כארבעה מיליון דולר קנדי). בחוזה יש גם אופציה להכפלת מספר מטענים במהלך ארבע השנים הקרובות.

ועדת המכרזים של הצבא הקנדי בחרה באפסילור שהצעתה זכתה לניקוד טכני גבוה ומחיר תחרותי. וכן לאור הניסיון המוכח של אפסילור בפיתוח

מטענים צבאיים מתקדמים עבור צה”ל וצבאות נוספים במדינות המערב.

צבא קנדה נחשב לאחד הצבאות הפעילים ביותר מקרב קבוצת המדינות החברות בברית נאט”ו. במשך שנים רבות הצבא הקנדי נטל חלק משמעותי בפעילות, כמעט בכל אזורי העימות אשר בהם פעלה הברית הצפון אטלנטית. אזורי העימות כללו בין היתר את: יוגוסלביה, עיראק ואפגניסטן. במקביל הצבא הקנדי השתתף גם במשימות שונות של כוחות שמירת השלום של האו”ם.

במסגרת ההסכם בין אפסילור לצבא הקנדי יצויידו אלפי חיילים לוחמים קנדיים, במערכות לבישה של “החייל דיגיטלי”, כולל אמצעים מתוחכמים של אמצעי שליטה ובקרה, מערכת לניהול קרב, אמצעי תצפיות, הרכשת מטרות, תקשורת וכו’.

מאחר ורכיבי האנרגיה במערכת נדרשים לתמוך בכל הציוד האלקטרוני הלביש במשימות ממושכות של החיילים, זוהה נושא טעינת הסוללות כקריטי. לכן צבא קנדה פרסם את המכרז המיוחד לפיתוח ולייצור מטען ייעודי, שיעמוד במפרט גבוה במיוחד של דרישות טכניות ומבצעיות. כך למשל המטען נדרש לטעון מספר רב של סוללות במהירות, לפעול בשטח וכן תוך כדי נסיעה ברכב. וגם להתחבר להזנה ממקורות אנרגיה מגוונים, כדוגמת רשתות חשמל בכל רחבי העולם, כלי רכב שונים, ואפילו סוללות חד פעמיות. המטען החדש יהיה אטום לחלוטין למים ואבק, ויפעל באזורי אקלים שונים בעולם. המטען החדש,

שפיתחה אפסילור תומך בסוללות לבישות, שנמצאות בשימוש בצבאי הקנדי, וכן גם בצבאות נוספים של מדינות החברות בנאט”ו.

מנכ”ל אפסילור, אלכס סטפנסקי, אומר בתגובה לזכייה במכרז: “אנו גאים שהחברה שלנו נבחרה על ידי צבא קנדי, להיות חלק מהתוכניות היוקרתית של “החייל הדיגיטלי””. הוא הוסיף: “הזכייה במרכז של צבא קנדה ממחישה את התחרותיות ואת איכות פיתוח והמוצרים שלנו. אנו רואים בפרוייקט זה מקדם חשוב, שיסייע לנו להתמודד על מכרזים נוספים בקנדה, וכן בצבאות אחרים בנאט”ו ורחבי העולם”.

When will it be enough?

For a people who make up a fraction of one percent of the world’s population, Jews sure do gather a lot of attention and get credit for an extraordinary amount of bad doings on the planet.

Last week, Russian President Vladimir Putin, who evidence suggests directly meddled in American politics and is partly (if not entirely) responsible for Donald Trump’s election, said maybe it was “Jews” who meddled in the election.

Why wouldn’t he? It’s a strategy that has worked in Europe for centuries. In trouble? Look around. Find a Jew. Blame them.

About the same time, Trump was giving a farewell address to Gary Cohn, his erstwhile chief economic adviser, who resigned last week because of disagreements over tariff policy.

In his toast to Cohn, Trump said: “He may be a globalist but I still like him.” An untrained ear could hear the president’s remarks and assume Cohn is a free trade proponent in an administration filled with economic protectionists. But anyone familiar with alt-right radio broadcasts and white supremacist dialectics knows exactly what it means: Jew.

Jonathan Greenblatt, national director of the Anti-Defamation League, says the term was adopted in extremist and white supremacist circles as a euphemism for a stereotype of someone engaged in a global conspiracy. And the president of the United States feels confident he can use it with impunity.

Also at the same time – because fighting antisemitism these days is rather like the carnival game Whack-a-Mole – the leader of the United Kingdom’s Labour Party, Jeremy Corbyn, was found to have been an active participant on a hidden Facebook page called Palestine Live, where overt antisemitism, Holocaust denial and white supremacism were rampant. He even hosted an event at Westminster for the leaders of the secret group. Now, confronted with his past association with it, Corbyn’s response is, essentially, “What? I didn’t see any antisemitism. I don’t spend all day reading social media.” This comes as Corbyn’s supporters are being investigated for and purged from his party by the head office over seemingly incessant expressions of Jew-hatred and repetition of classical antisemitism. A glance at the evidence being presented online by anti-hate wings of the Labour party include every imaginable accusation against Jews – and plenty more that are beyond the imaginings of a healthy mind.

Then there is Louis Farrakhan. The head of the American-based Nation of Islam held his annual Saviour’s Day event in late February. There, Farrakhan declared Jews his enemy, “the mother and father of apartheid,” claimed that Jews have chemically induced homosexuality in black men through marijuana and are “responsible for all of this filth and degenerate behaviour that Hollywood is putting out, turning men into women and women into men.” He added: “When you want something in this world, the Jew holds the door.” Most chilling, and self-aggrandizingly, he declared: “Farrakhan … has pulled the cover off the eyes of that Satanic Jew, and I’m here to say your time is up, your world is through.”

Oddly, rather than holding Farrakhan to account for his words, perhaps because that is deemed a futile endeavour, most of the fallout has been around the association leaders of the Women’s March have with Farrakhan. Individuals like Linda Sarsour and Tamika Mallory have attended Saviour’s Day events and refused to condemn Farrakhan’s latest broadside on Jews. The march organization issued a statement, saying that his words were “not aligned with the Women’s March Unity Principles.” (By contrast, organizers of the Women’s March in Canada issued an unequivocal repudiation of Farrakhan and his remarks.)

Yet another notable incident happened recently. Residents of the Montreal borough of Outremont attended a public meeting to complain about a network of buses used by their Chassidic neighbours. Some of their complaints seemed justified. It appears the buses cause congestion on neighbourhood streets. But some of the residents appeared at the meeting wearing strips of yellow tape on their clothing. The allusion was obvious to anyone. This was meant to invoke the Nazi “Jude” star.

Some residents defended their choice, saying, effectively, “What? No! The yellow tape represents the buses that are disturbing our neighbourhood.” But one forgot to follow the script. “[The Jews] always bring up their painful past,” Ginette Chartre said. “They do it to muzzle us.”

In this month’s issue of The Atlantic, Armando Iannucci, an acute political observer who created the satirical TV program Veep and the recent film The Death of Stalin, noted: “Things are being said now that you wouldn’t have tolerated 10 year ago.”

As we approach Passover, we reflect on our history and celebrate our freedom. It is simplistic and insufficient to say that history and freedom have seen their ups and downs. But this time of year does invite us to put today’s events in a broader context. As much as the situation has worsened for us, we are not the only targeted minority, and oppressors to rival Pharaoh still abound. When we toast to next year in Jerusalem, we might also add wishes for the strength and wisdom to help bring about a tipping point at which people of goodwill say “Enough!” – and work even harder to ensure that our better natures win out.

This year at Purim

Purim is a time when we play with identities, dress in disguises and revel in deceptions. There is an aspect of great fun to this holiday, and there are lessons that are deeply serious.

One of the timeless aspects of the Jewish calendar is that, while the dates and texts may remain the same – Purim again will start the night of 13 Adar and the Megillah will not have changed – we, the readers, are different than we were last year and the circumstances of the world we live in have changed since our last reading.

As with many Jewish holidays, Purim includes a lesson about the importance of continuity and survival against existential enemies. This is, sadly, an enduring reality.

Just this week, at the annual conference on international security policy, in Munich, Germany, Israel’s Prime Minister Binyamin Netanyahu reiterated the danger posed by Iran’s nuclear program and warned that regime not to underestimate Israel’s resolve in confronting it.

There are other threats, as well, in the form of growing antisemitism among far-right parties in Europe and in the British Labour Party, online and in the number of antisemitic incidents reported in North America and elsewhere.

We are still trying to uncover whether antisemitism played a role in the mass murder of 17 students and teachers at a Parkland, Fla., school last week. The tragedy led a white supremacist group to claim the perpetrator was one of theirs, but, despite being widely reported, this claim has been debunked.

Five of the 17 victims were Jewish – the high school is in an area with a significant Jewish population – and the murderer’s online rantings were teeming with hatred of African-Americans and Jews. In one online chat, he claimed that his birth mother was Jewish and that he was glad he never met her. Per usual, we are engaged in debating what motivated the perpetrator – easy access to guns, mental illness, pure evil or various combinations of these. As usual, we will engage in a nearly identical cycle of shock, grief, argument and ultimate apathy the next time this occurs, and the next time.

Threats of another kind are also top news right now, with charges recently laid against a number of Russian individuals and groups who are alleged to have interfered with the 2016 U.S. presidential election. The deception appears to have involved creating and stealing social media identities, as well as starting fake political pages intended to divide Americans. A rally against Islam, in Houston, Tex., in May 2016, was met with a counter-rally against Islamophobia. Both rallies, it now appears, were incited by Russian troublemakers.

More seriously still, the allegation is that deceptive and outright false statements were made in online posts and advertisements, which had the apparent impact of suppressing support for Hillary Clinton in key swing states, thus electing Donald Trump president. As each new allegation and example of proof has arisen, Trump has misrepresented reality, deflecting charges that his campaign (including members of his family) was engaged in collusion with the Russians, and claiming vindication at every turn.

A better president would pledge to get to the bottom of whatever is (or isn’t) real in the matter. Instead, this president plays partisan games and, unlike King Ahasuerus, does not take wise counsel willingly.

So, identity, disguises and deception are not only central to our Purimspiels, but woven through our news cycles and sensibilities every day, demonstrating again the eternal relevance of our narratives. Each year, on this holiday as on other days, we recognize and gird ourselves against the threats to our identity and existence. But we also celebrate our survival and rejoice in our not insignificant good fortune.

Abbas more isolated

U.S. President Donald Trump with Palestinian Authority President Mahmoud Abbas at the Presidential Palace, Bethlehem, May 2017. (photo by the White House)

Mahmoud Abbas has had enough. Thirteen years into his four-year term as elected leader of the Palestinian people, he has nothing of substance to show for his efforts and his friends are abandoning him.

On Sunday, his frustration was on full display during a two-and-a-half-hour speech.

Things have been building up lately for Abbas and his Fatah faction and, at a meeting of the Palestinian Central Council, he finally let loose.

Naturally, he focused on Israel, which he declared a European colonialist enterprise and denied Jewish connection to the land.

“Israel is a colonialist project that has nothing to do with Jews,” Abbas said. “The Jews were used as a tool under the concept of the Promised Land – call it whatever you want. Everything has been made up.”

Abbas, who has a doctorate in history, has taken a creative approach the discipline from the start, when his dissertation discounted the number of Jews murdered by the Nazis and contended that European Jews were collaborators in their own genocide in order to advance the cause of Zionism.

Of course, Abbas also railed against the U.S. president for his announced intention to move the American embassy to Jerusalem. Abbas accused Donald Trump of destroying the prospects for peace.

“Yekhreb Beitak,” Abbas said in the general direction of Trump. According to the Associated Press, the curse literally translates as “may your house be demolished.”

“In colloquial Palestinian Arabic,” AP explained, “the phrase can have different connotations, from a harsh to a casual insult, but its use in a widely watched speech seemed jarring – and could exacerbate his already fragile relationship with an American president who is particularly averse to criticism.”

If the U.S. president is a notorious hothead, that’s exactly how Abbas appeared Sunday, but certainly not without reason.

What must hurt more than anything is that Abbas now sees those who have been the Palestinians’ historic allies softening their resolve. As a New York Times investigation earlier this month indicated, while Arab leaders from Egypt to Saudi Arabia were making appropriate noises in public about Trump’s Jerusalem gambit, behind the scenes they are giving every indication that they won’t expend political energy on the matter.

The irony is clear – and for Abbas and his allies it must be especially painful.

The welfare of Palestinians has never been a genuine priority for the Arab world, even as they have propelled the Palestinian cause to the top of the global agenda, paralyzing the United Nations in the process. For Arab leaders, Palestinians have always been little more than a battering ram with which to land blow after blow against the Zionist entity. Palestinian life under Israeli occupation and autocratic leaders is filled with small and large indignities.

Now that geopolitics suggests Israel is not so much the regional threat that Iran poses, the Palestinians, once a useful weapon for the Arabs in their 70-year confrontation with Israel, are being cast aside.

Abbas’s obvious frustration Sunday suggests there may finally be a change afoot to the status quo that has been unsatisfactory for Israelis and even more so for Palestinians. What the future looks like for the Palestinians – and for their relations with Israel – remains unclear.

***

Note: The headline of this editorial has been changed. In the Jan. 19 newspaper, the piece ran as “Abbas rightly irked,” which misled some readers to think that we agreed with Mahmoud Abbas’s remarks. We in no way condone his abandonment of historical fact, his inhumane accusation that Jews were complicit in the Holocaust or the many other false and immoral statements in his two-and-a-half-hour diatribe.

Games with capital

Last week, U.S. President Donald Trump recognized Jerusalem as the capital of Israel. There are a number of issues to unpack in his (un)diplomatic announcement.

First, rioting by Palestinians and others around the Middle East, as well as potentially related attacks on Jewish institutions in Sweden, are acts of violence that deserve to be condemned, with no excuses or legitimation.

Second, as for the president’s decision, we can leave aside partisanship from the mix. Former presidents Bill Clinton, George W. Bush and Barack Obama have all made effectively the same statement: Jerusalem is the undivided capital of Israel.

But we need to separate the ethical from the pragmatic. For whatever else it is – home to holy sites of three religions, a multicultural, multifaith, multilingual metropolis – it is Israel’s capital. Tel Aviv may be the economic heart of the country and the first modern Jewish city, but it has always been toward Jerusalem that the national aspirations of the Jewish people have been directed. But, the fate of Jerusalem is considered one of the core issues to be addressed in any permanent peace agreement that results in a two-state solution. Whether or not recognizing Jerusalem as Israel’s capital is the morally right action, the pragmatic truth is that the president’s move was not inspired by a desire to do right.

The most charitable thing we can say about the president’s Jerusalem decision is that he kept his promise to evangelical Christian voters. He was unequivocal before the election on this issue and, unlike those who came before, he appears to be following through. The same can be said on many other fronts where conventional observers assumed a cooler head would prevail once the weight of the office descended on the showman. The provocations around immigrants, the racism, the assaults on even members of his own party – none of these has eased since he moved into the White House. While Congress has ensured the president has so far passed no legislation of consequence – though a sweeping and irresponsible tax bill is on the horizon – the president has behaved just as he did when he was a candidate, esteem for the office, personal dignity and respect for others be damned.

Again, there may be disagreement on whether moving the embassy is a good thing, a bad thing, ill-timed or overdue. But let us not pretend that the president was moved by any ethical, theological or political morality. This was just the latest in a succession of provocative actions through which the president thumbs his nose at anyone with a modicum of nuance, diplomacy or sense of the larger geopolitical reality.

Trump likes to stir things up and this time he did it using Jerusalem. This is no favour to the Jewish people or Israel. We may, in fact, suffer its consequences alongside many in the Palestinian territories who may lose their lives in riots and skirmishes precipitated by this thoughtless edict. All of us are just the tools in another of his childish, and very dangerous, games.

More racist activities

(photo from Anti-Racist Action UVic/Facebook)

On Nov. 9, the anniversary of Kristallnacht, a swastika and “Heil Hitler” were found written on a hallway blackboard in the University of British Columbia Forest Sciences Centre. The antisemitic graffiti was first reported to Hillel BC, who then contacted security.

This was one of several racist incidents that have occurred on B.C. campuses and across Canada in recent months, including pro-Nazi posters found at UBC on Remembrance Day. On Halloween night and in the days following, posters reading, “It’s okay to be white,” appeared on several Canadian university campuses, apparently based on instructions from a post which Vice Canada traced to the anonymous online forum 4Chan, a hub for the alt-right.

During the same week, antisemitic posters found at the University of Victoria read, “Those who hate us will not replace us. Defend Canadian heritage. Fight back against anti-white hatred. A message from the alt-right.” The word “those” was placed in triple parenthesis, a way of identifying Jews. When the posters were taken down, moderators of Anti-racist Action UVic Facebook page and others reportedly received a backlash of hateful messages online.

The election of Donald Trump one year ago this month is widely perceived as a triumph for the tangle of white supremacists, antisemites, misogynists, racists and ethno-nationalists who have come to be called the “alt-right.” In Kill All Normies, a book about the genesis of the group, journalist Angela Nagle describes an online world where cynicism, irony and absurd in-joke humour have combined with racism and misogyny to produce a “taboo-breaking anti-PC style” that has come to characterize the alt-right. Since then, the movement has tapped into latent racism and xenophobia, bolstered by the rise of people like Richard Spencer and Milo Yiannopoulos.

Not everyone is happy with the use of the term “alt-right.” Given their white supremacist beliefs, “alt-right” is somewhat innocuous. The Associated Press avoids the term because its editors think it downplays the movement’s racist goals.

Long before the 2016 election, the alt-right was gathering strength and allies. Trump granted the racists among his supporters visibility, lowering the social costs of bigotry and inspiring these supporters with a hope that their vision of “white identitarianism” could come to rule America once again. This has emboldened them and brought them out of the shadows.

In the days following the election of Trump, Canada saw a spate of vandalism, hate speech and pamphleteering directed against Jews and other minorities. As in the United States, this did not come to Canada overnight. In 2015, the CBC temporarily closed all online comments on stories featuring First Nations people because of the “staggering number of hateful and vitriolic comments” posted. In August 2016, the premier of Saskatchewan was forced to issue a plea for an end to hate speech following the second-degree murder of an aboriginal man on a farm. As a result, his own Facebook page was flooded with racist messages.

The posters at UVic were discovered by an anti-racist group on campus organized by Tyson Strandlund, who said the increasing activities of the alt-right in the public sphere are what led to his group’s creation in September. Strandlund said there has been heightened concern on campus since last summer, when an art installation meant to inspire conversations about resistance to racism was instead extensively defaced with racist slurs and had to be dismantled. He mentioned a meeting that was to take place in the Student Union Building on Nov. 15, for students and others to discuss anti-racist strategies.

David Blades, president of the Jewish Federation of Victoria and Vancouver Island, said they are “keeping close tabs” on the alt-right movement. “We have a good sense of who these people are,” he told the Independent. “What’s increasing is their public activity, not their numbers, which have remained pretty stable for years.

“Nevertheless,” he warned, “we have to be vigilant because they are also recruiting. There is no question that there is latent racism in Canadian society and it can be tapped into. My concern is that this was not isolated to the University of Victoria, this also happened at the University of Alberta and elsewhere. It was a coordinated national event. That’s my concern as Federation president. This is a shift in the overall organization of this group.”

Blades said he is “really happy with the response of UVic” and that there are plans in the works for “five days of activism against racism.”

“In some ways,” he said, “these incidents have been more effective at inspiring the opposite of what they intended: an increase in anti-racist activism.”

Matthew Gindin is a freelance journalist, writer and lecturer. He writes regularly for the Forward and All That Is Interesting, and has been published in Religion Dispatches, Situate Magazine, Tikkun and elsewhere. He can be found on Medium and Twitter.