הכנסות לנסיעות בימים אלה הרבה יותר מסובכות בגלל תקנות הקוביד, השונות בין מדינה למדינה. אני טסתי ברחבי העולם פעמים רבות אך הפעם הטיסה לישראל ובחזרה עם עצירת ביניים באירופה מורכבת מאוד.
נדרשתי להקדיש מספר לא מבוטל של ימים ללמוד את הנושא, ובעיקר להתייעץ עם אחרים שכבר טסו לישראל, בעיקר מקנדה. ניסיונם חשוב לי מאוד כיוון שלא לא היה מושג בנושא, עד שפתחתי בהכנות לנסיעה בדצמבר. אני מתחיל עם ישראל לבקר את אמי ומשם ממשיך לגרמניה והולנד, כאשר מספר הנדבקים בשתי מדינות אלה גדל בימים האחרונים.
מזה חודשים ארוכים אני מתכנן את הנסיעה לישראל ונאלצתי לדחותה בגלל המגבלות השונות. הפעם אני מקווה התכנון יצא אל הפועל ואנחת בישראל בראשית דצמבר. הפעם בניגוד לביקורים קודמים שלי בתל אביב, אני מתכנן להקצות את מרבית זמני להיום עם אמי.
בשלב ראשון הבנתי שעלי לעבור ארבע בדיקות קוביד בנסיעה זו. הראשונה כאן בוונקובר עד שבעים ושתיים שעות לפני ההמראה, השנייה מיד עם הנחיתה בנמל התעופה בן גוריון, השלישית בתל אביב עד שבעים ושתיים שעות לפני ההמראה לאירופה, והרביעית באמסטרדם שבעים ושתיים שעות לפני ההמראה בחזרה לוונקובר. למרבית הפלא בדיקות קוביד בקנדה עבור הטסים נחשבות משום מה ליקרות בעולם. הבדיקה כאן עולה לי כמאתיים דולר. להערכתי עלות שלוש הבדיקות הנוספות (בישראל ובאירופה) יעלו לי גם כן ביחד כמאתיים דולר. כך שעלויות הנסיעה מתייקרות משמעותית.
לשמחתי הצלחתי לקבל חיסון שלישי של פייזר לקראת הנסיעה וזה אמור להקל עלי לעבור בין המדינות, וכמובן לשמור על בריאותי. יש לי כבר את פספורט החיסונים של הממשלה הפדרלית הקנדית שרק הוא טוב לנסיעות בעולם, בניגוד לפספורט החיסונים של ממשלת בריטיש קולומביה.
ומה קורה בנושא הטפסים: בעשרים וארבע השעות האחרונות לפני הנחיתה בישראל עלי למלא טופס מיוחד בנושא הקוביד מטעם מדינת ישראל. בעשרים וארבע השעות האחרונות לפני עזיבת ישראל עלי למלא שוב טופס מיוחד בנושא הקוביד מטעם מדינת ישראל. עם הנחיתה באמסטרדם עלי למלא טופס מיוחד בנושא הקוביד מטעם מדינת הולנד. ועם הנחיתה בברלין עלי למלא טופס מיוחד בנושא הקוביד מטעם מדינת גרמניה. עדיין לא ברור לי האם בשעת החזרה לאמסטרדם עלי למלא שוב טופס מיוחד בנושא הקוביד מטעם מדינת הולנד. לפני הנחיתה בקנדה עלי למלא את אפליקציית ארייבקאן בנושא הקוביד מטעם ממשלת קנדה. בקיצור לא חסרה לי עבודה בנושא הטפסים השונים.
אני מעריך שצפויים לי עדיין מספר נעלמים הקשורים בתקנות הקוביד של כל שלוש המדינות בהן אבקר, וכן של קנדה, שאינני יכול לחזות מראש. אני מאמין שהיערכותי הרצינית מראש וכן העובדה שקיבלתי כבר חיסון שלישי, יעזרו לי לעבור את כל המכשולים הבירוקרטים הצפויים לי בנסיעה מורכבת זו.
מספר מילים על השינויים בטיסות שגרמו לי להפסיד יום אחד מהביקור בתל אביב. כיוון שחברות התעופה מנסות להתייעל ולאחד טיסות כדי למלא אותן בנוסעים, הכרטיס שלי שונה כבר חמש פעמים. אני מניח שלא יהיו עוד שינויים כי אחרת אאלץ לבטל את כל הנסיעה. במקור הייתי אמור לטוס מוונקובר לפריז ביום שלישי אחר הצהרים, לנחות למחרת (רביעי) בבוקר. ולאחר המתנה של כשעה וחצי לצאת בטיסה לתל אביב ולנחות שם אחר הצהרים. כאמור הטיסה הזאת בוטלה ולאחריה בוטלו עוד שלוש טיסות שלי, ולבסוף מתברר שאגיע לתל אביב רק ביום חמישי לפנות בוקר.
אבי, משה רחמני, נפטר בראשית פברואר השנה מסיבוכים רפואיים לאחר שנדבק בקוביד, בבית החולים בתל אביב. בן תשעים ואחת היה במותו וזה לא היה פשוט עבורי לצפות בטקס הלווייתו באמצעות ‘זום’ מוונקובר. כמה עשרות בני משפחה וחברים הורשו להגיע לבית הקברות האזרחי של קיבוץ מעלה החמישה. ואני שלא יכולתי לטוס אז לישראל – עמדתי כל זמן הטקס (שנערך בשעתיים לפנות בוקר לפי שעון ונקובר) וצפיתי בו באמצעות מסך המחשב – כמעט בחוסר אונים מוחלט.
מאז אני מנסה לתכנן נסיעה לישראל ולבקר את אימי, לוצי רחמני, בת התשעים ושתיים, כדי לשהות במחיצתה לאחר חודשים ארוכים וקשים כל כך לה ולכולנו. כל פעם אני מתכנן את הנסיעה ואז נאלץ לדחותה בגלל המגבלות השונות. הפעם אני מקווה שהתכנון יצא אל הפועל ואנחת בישראל בראשית דצמבר. כך אוכל סוף סוף להיות עם אמא, לדאוג לה, לדבר עימה ולחזק את ידה, לאחר אולי השנה הקשה ביותר בחיים הארוכים שלה.
הפעם בניגוד לביקורים קודמים שלי בתל אביב, אני מתכנן להקצות את מרבית זמני להיום עם אמא. בעיקר בשעות אחר הצהרים והערב, כדי שלא תרגיש שהיא לבד, שהבדידות מקננת בה. רוצה אני קצת לשמח אותה, קצת להקל עליה וקצת לשמוע אותה.
הביקורים שלי בישראל בדרך כלל נערכים אחת לשנה או שנתיים, מאז הגרתי לוונקובר לפני כשבעה עשרה שנים. טיסה מוונקובר לתל אביב היא משימה לא פשוטה כלל ועיקר ועוד בעידן הקוביד, הקשיים רבים הרבה יותר.
אין טיסות ישרות מכאן לשם ועומדות בפני מספר אפשרויות: לטוס ללוס אנג’לס ומשם ישירות לתל אביב. לטוס לטורונטו ומשם ישירות לתל אביב. או לטוס לאירופה (למדינות כמו הולנד, בריטניה, צרפת או גרמניה) ומשם להמשיך לתל אביב. אני בדרך כלל מעדיף לטוס דרך אירופה ולעשות חניית ביניים אחרי הביקור בישראל, כך שאוכל באמת לנוח למספר ימים ולהנות ממה שאירופה המקסימה עבורי יכולה להציע, ובעיקר בנושאי תרבות.
לכן כמו כל נסיעה בשנים האחרונות החלטתי לטוס תחילה לתל אביב, תוך החלפת מטוס באמסטרדם. ובחזרה להתעכב למספר ימים באמסטרדם ואף לקפוץ לביקור קצר להמבורג, כדי לפגוש את חברי הוותיק, נתן יריב, בן התשעים ושלוש. אנו הכרנו לפני כעשרים וחמש שנים עת גר עם אשתו באמסטרדם. יריב היה בעברו מפיק של סרטים תיעודיים וכך הכרנו. הוא עשה סרט בישראל על יהודים שרצחו יהודים, בעקבות רצח רבין. שני עיתונאים בישראל שידעו על כך הכירו בינו וביני. מאז אנו חברים ולכן אני מתכנן לבקר אותו ואת אשתו שוב בהמבורג לאחר הביקור בתל אביב.
לסיום הנסיעה הנוכחית אשהה מספר ימים באמסטרדם כדי לנוח מכל מה שמתוכנן לי בנסיעה מסובכת זו, ולפני שאני חוזר לעבודה במלוא המרץ לקראת סיום השנה. אני משמש מבקר בחברה פיננסית ולא חסרה לי עבודה בעיקר לקראות סוף השנה.
את הכרטיס לטיול הנוכחי רכשתי כבר בחודש יולי כיוון שהמחירים לא מפסיקים לעלות. מצאתי אז שהמחירים הזולים ביותר לטיסות שהן בראשית דצמבר ועוד לפני חג המולד, המשמש אחד מהחגים העמוסים ביותר בתחום התיירות העולמית.
ידעתי אז שמצפים לי קשיים רבים בהכנות לנסיעה בגלל מגבלות ותקנות הקוביד, שהן שונות ממדינה למדינה. בקיצור לא פשוט לטוס בימים אלה. אין ספק שאם לא היה מדובר באמי לא הייתי נוסע. הצעתי לכל מי שמעונין לשמוע שלא לטוס בימים אלה אם הוא לא חייב.
בפעמיים האחרונות כתבתי ארוכות על הטיול הטוב שעשיתי לוויקטוריה הבירה של מחוז בריטיש קולומביה. זאת בעידן הקוביד כאשר אי אפשר לטוס יותר לאירופה שאני אוהב אלה “רק” לטייל במחוז היפה שלנו.
לאחרונה הספקתי לבקר בשני מקומות בבריטיש קולומביה לראשונה מאז עברתי לקנדה לפני למעלה משש עשרה שנה. הראשון שלא היה מעניין במיוחד – היה לעיירה טופינו בקצה הרחוק (המערבי) של האי ונקובר והשני שהיה מאוד מעניין – היה העיר קולונה בעמק אוקנגן.
לטופינו טסתי במטוס הים שנוחת במים כך שפגשתי מעט נוסעים בטרמינלים הקטנים של ונקובר ושל טופינו. הטיסה לטופינו נמשכה שישים וחמש דקות ובמטוס הקטן מלבד הטייס היו עוד שתי נוסעות. הנוף מהמטוס שטס בגובה נמוך מרשים ביותר. תחילה רואים את פארק סנטלי ולאחר מכן את מי האוקיאנוס השקט השקטים בדרך לאי ונקובר. גם חציית האי מהצד המזרחי למערבי כדי להגיע לטופינו יפה ביותר.
טופינו היא עיירה קטנה שמונה בסך הכול כאלפיים תושבים. מרבית התיירים באים אליה כדי לגלוש בגלים הגבוהים של האוקיאנוס או לעשות ספורט אתגרי אחר. וכן לטייל ביערות הגשם ובסביבה.
בגלל מגפת הקוביד האיים של האינדיאנים שסמוכים לטופינו היו סגורים למטיילים ולכן נאצלתי להסתפק בטופינו הקטנה בלבד. בתור תייר שמחפש תרבות לא מצאתי הרבה לעצמי בטופינו. לאחר הנחיתה הלכתי ברגל בערך כרבע שעה למלון מאק הממוקם ברחוב הראשון בסמוך למים. המלון היה נחמד ונקי אך בגלל המגפה הקפטריה שלו הייתה סגורה ולכן אכלתי במסעדות בחוץ.
הביקור בטופינו התפרש על פני לילה אחד בלבד וטוב שכך מבחינתי כי לא מצאתי עניין בעיירה הקטנה והנידחת הזו. ירדתי לחוף הים הפראי וטיילתי להנאתי. לאחר מכן הסתובבתי במרכז העיירה הקטן ומצאתי קפה נחמד לאחר הצהריים. בחיפושי הנואשים אחר תרבות מצאתי את הגלריה של רועי הנרי ויקרס. מדובר באמן אינדיאני (בן שבעים וחמש כיום) שזכה להכרה ברחבי העולם ואף קיבל פרסים רבים. רכשתי ספר שמכיל את היצירות שלו אותו הבאתי כמתנה לבת זוגתי בוונקובר. לאחר הביקור בגלריה המעניינת חיפשתי מקום לארוחת ערב. מתברר שבערב בטופינו ישנן ארבע מסעדות פתוחות וחוץ מזה כל העיירה סגורה. לאחר הארוחה הסתובבתי קצת באזור ומצאתי שתושבי העיירה הולכים לישון מוקדם מאוד. אחרי שמונה בערב הכול חשוך וסגור.
למחרת בשעות הצהריים המוקדמות הייתי אמור לטוס בחזרה לוונקובר במטוס הימי אך בגלל הערפל הכבד הטיסה בוטלה לצערי. כיוון שבקו טופינו ונקובר יש רק טיסה יומית אחת של המטוס הימי הבנתי שלא אוכל באותו יום לעשות את הדרך חזרה עמו כאמור בגלל הערפל. בנוסף הייתה טיסה אחת בלבד של מטוס רגיל (מופעל על ידי חברת פיסיפיק קוסטל) אך היא כבר יצאה לכיוון ונקובר. לכן לא הייתה לי בררה אלה לחפש אוטובוס הביתה.
למזלי ברגע האחרון מצאתי אוטובוס בקו טופינו אל העיר נאיימו שבמזרח האי ונקובר. היה זה אוטובוס קטן והנסיעה נמשכה כארבע עשות תמימות. באמצע נאלצנו לעצור לחצי שעה כיוון שתיקנו את הכביש בין טופינו לננאיימו. לאחר מכן עצרנו למספר דקות לשתייה ושירותים בפורט אלברני ומשם הגענו במהירות יחסית לננאיימו. המעבורת עדיין לא עזבה את המעגן בנניאמו, כך שיכולתי לעלות עליה ולשוט בנוחות לעבר ווסט ונקובר. משם מצאתי אוטובוס מהיר לדאון טאון ונקובר והגעתי סוף סוף הביתה. אם כן הדרך חזרה נמשכה שעות מרובות עד שהגענו לוונקובר.
במשך שנים נעשו עבודות נרחבות של שימור וטיפול בציינה טאון של וקיטוריה, וכנראה לעיריית ויקטוריה, לקהילה הסינית ולשאר התושבים זה חשוב מאוד. (רוני רחמני)
כפי שציינתי ברשימה הקודמת לאחר שעברתי בדיקת קורונה שתוצאותיה היו שליליות, החלטתי לצאת סוף סוף לחופשה קצרה בעיר ויקטוריה – בירת מחוז בריטיש קולומביה.
לאחר הביקור בגלריית באטמן המעניינת יצאתי ביום שישי לסיור מודרך בסירה באזור נמל ויקטוריה. הסיור בסירה הקטנה (מאותו דגם של הסירות השטות בוונקובר – מהאי גרנוויל ואליו), כרוך בתשלום של שלושים ושניים דולר. לא זול כיוון שמדובר בסיור בן ארבעים וחמש דקות בלבד אך שווה כל דקה. המדריך המנוסה שהשיט את הסירה הסביר לעומק את ההיסטוריה של ויקטוריה, האינדיאנים שכרגיל היו המתיישבים הראשונים כאן, הבריטים, האמריקנים וכמובן הקנדים. מתברר שחברת הרכבות היא שבנתה את מלון אמפרס המפואר, שמנוהל כיום על ידי רשת פיירמונט היוקרתית. המלון נבנה על קרקע בוצית שיובשה וכך גם נוקה כל האזור שהיה מלא בפסולת רעילה ממפעלים תעשייתיים שונים. עוד מתברר שלאחרונה משפחת בוסה האיטלקית רכשה את מלון אמפרס במחיר זול במיוחד שעומד על כארבעים וחמישה מיליון דולר. לא ברור למדריך ולנו כיצד הם שילמו כל כך מעט על מבנה מפואר וגדול. מכל מקום בשלב זה רשת פיירמונט עדיין מנהלת את המלון ולא ידוע מה יקרה לאחר שיסתיים החוזה עמה. אגב משפחת בוסה מחזיקה גם בחברת בנייה שבונה ללא הפסק בוונקובר ובסביבה. המדריך הסביר כיצד אוניות ענק של קווי שייט שמפעילים קרוזים מפוארים, עוגנות בנמל וקיטוריה, לאחר שהגיעו מארה”ב והן בדרכן לאלסקה. בוונקובר קשה לאוניות הענקיות לעבור מתחת לגשר ליונס גייט בדרכן לעגינה בקנדה פלייס שבנמל ונקובר. לעומת זאת בנמל של ויקטוריה אין לאוניות שום מגבלות בגלל גודלן. לקראת סיום הסיור ראינו בתים צפים בהם גרים תושבים מקומיים וכן אזור תעשייתי באו עוגנות אוניות משא, שמובילות גרוטאות של מתכת למפעל סיאטל.
את הערב סיימתי בארוחה טובה במסעדת קקטוס שבעיר ובעידן הקוביד ישבנו בחוץ. כהרגלי אכלתי סלט בריא בתוספת נתחי עוף רזים. כוס יין אדום משובח תוצרת ארגנטינה הנעים את הזמן.
(רוני רחמני)
ביום שבת ארגנתי לעצמי שני סיורים מודרכים רגליים: הראשון – בציינה טאון המעניינת של ויקטוריה. בניגוד לוונקובר ציינה טאון בוויקטוריה נקייה להפליא (כמו זו של מונטריאול בקוויבק). הסיור היה מרתק ושמענו הסברים על הציינה טאון הראשונה בקנדה. הסינים הגיעו תחילה בעידן הבהלה לזהב. לאחר מכן פתחו מפעלים למכירת סם האופיום כאשר בשעתו זה היה חוקי. לאחר שהממשלה הקנדית קבעה שהתעסקות באופיום אינה חוקית עוד, הציינה טאון של ויקטוריה החלה לגסוס ואז התפתחה דווקא הציינה טאון של ונקובר. במשך שנים נעשו עבודות נרחבות של שימור וטיפול בציינה טאון של וקיטוריה, וכנראה לעיריית ויקטוריה, לקהילה הסינית ולשאר התושבים זה חשוב מאוד. לעומת זאת בוונקובר נראה שלאף אחד לא אכפת שציינה טאון המקומית גוססת, מלוכלכת, בתים נוטים להתפורר והומלסים רבים הפכו את הרחובות באזור לביתם הפרטי. פשוט מביש.
את הביקור המוצלח בוויקטוריה חתמתי בסיור מורדך נוסף והפעם בנושא ההיסטוריה העשירה של העיר. המדריך סיפר לנו על המלחמות המקומיות, השליטה הבריטית, ההתנגדות ולבסוף ההסכמה להצטרף לקנדה תוך הבטחה להקמת רשת פסי רכבת. שמענו בהפתעה כי לוויקטוריה היה גם צד אפל וחשוך בעיקר באותם ימים של תקופת הבהלה לזהב. רבים מהעובדים שנשכרו לביצוע המלאכה בזבזו את כספם על שתיית אלכוהול מרובה בעיר. אחרים מצאו להם נערות ליווי וחגגו עימן עד השעות המאוחרות של הלילה.
בימים אלה של המגפה שלא מרפה מחיינו החלטתי שהגיע הזמן לעשות בדיקה לגלות באם חליתי בקורונה. הבדיקה נעשית במהירות לאחר תהליך רישום קצר במבנה של מערכת הבריאות המקומית, שאגב נמצא במרחק של פחות מעשר דקות הליכה מביתי בדאון טאון ונקובר.
הרגשתי כמעט בוודאות שהתוצאות הבדיקה יהיו שליליות ולא טעיתי. האחות הכניסה מקלון מצופה בצמר גפן עמוק לנחיר השמאלי של האף שלי וההרגשה הייתה מאוד לא נעימה. היא ספרה עשר שניות והוציאה את מקלון הבדיקה לרווחתי. לאחר מכן עזבתי את המקום במהירות והמתנתי בדריכות לצואות הרשמיות. כעבור בערך כעשרים וארבע שעות קיבלתי הודעת אס-אם-אס ממערכת הבריאות כי תוצאת בדיקת הקורונה שעשיתי היא שלילית. לאחר מכן בנוסף קיבלתי שיחת טלפון מעובדת מערכת הבריאות שאשררה את הודעת האס-אם-סם ואמרה לי שוב שתוצאות של הבדיקה שליליות.
שמחתי מאוד לדעת שלמרות שלמעלה משנה של מגפה, הצלחתי לשמור על עצמי ולהימנע מלהיבדק בחיידק הנורא הזה. יש לזכור שנושא הקורונה הוא מאוד רגיש עבורי, בעיקר כיוון שאבי נדבק בחיידק ולאחר כשבועיים נפטר ממנו. אבי בן התשעים ואחת היה חולה ונחלש מאוד בחודשים האחרונים. בסוף חודש ינואר השנה הוא אושפז בבית החולים איכילוב שבתל אביב שלא רחוק מבית הורי. בבית החולים הוא נדבק בקורונה ולאחר כשבועיים נפטר מסיבוכים קשים. הרגשתי מקרוב את הנזקים האיומים שמגפת הקורונה עושה לנו, לחיינו, לקרובים כמו גם לרחוקים. אני לצערי לא יכולתי לעזוב את ונקובר ולהגיע להלווייתו שהתקיימה בבית הקברות האזרחי של קיבוץ מעלי החמישה שליד ירושלים, בגלל שקשה היה מאוד לטוס מכאן בעת הזו. לפחות שתיים-שלוש עצירות בדרך ואני הייתי צריך אז בנוסף לקבל אישור מיוחד ממשלת ישראל להגיע להלוויה. לאחר מכן היה עלי להיכנס לסגר באיזה שהיא מלונית בישראל למשך כשבועיים ימים. ובחזרה לקנדה הייתי צריך לעבור הליך סיוטי דומה. החלטנו לכן במשפחתי שלא אטוס. זו הייתה החלטה קשה אך מתבקשת בימים אלה.
לאחר שכאמור בדיקת הקורונה שלי הייתה שלילית הדפסתי את התוצאות במקרה ומישהו יזדקק לראות את המסמך מקרוב. מבחינתי קיבלתי אור ירוק לצאת לחופשה קלה במחוז שלי בריטיש קולומביה, לאחר חודשים ארוכים של שהייה בבית. מצאתי דיל טוב וזול לעיר הבירה של המחוז ויקטוריה, וטסתי לשם לשלושה לילות בסך הכול. לקחתי מלון בדאון טאון ויקטוריה במיקום מצוין וגם לא היה יקר מדי. הגעתי ביום חמישי אחר הצהריים ועזבתי בחזרה לוונקובר בראשון בבוקר. הטיסות אגב בוצעו במטוסי הים הנוחתים במים, כך שפגשתי מעט נוסעים בטרמינלים הקטנים בוונקובר ובוויקטוריה, וגם בטיסות עצמן.
ביקרתי בגלריית באטמן הקרובה לבית הפרלמנט של המחוז
בוויקטוריה סידרתי לעצמי סדר יום עמוס בכל שלושת ימי השהות שלי בעיר היפה והשקטה הזו. עם הנחיתה ביום חמישי אחר הצהריים, הלכתי ברגל מהמלון לגלריה לאמנות שבעיר. התרשמתי מעבודות סיניות ויפניות במיוחד. בערב אכלתי במסעדה המקומית הצופה אל המים.
בשישי בבוקר יצאתי לבקר במוזיאון הימי הקרוב לית המלון. לא התרשמתי יותר מיד ממה שראיתי ולאחר מספר דקות עברתי לגן החיות לחרקים שדווקא מאוד עניין אותי. לראשונה ראיתי מול עיני עשרות חרקים ממינים שונים בתוך בתי זכוכית גדולים. חלקם נחים בעצלות והחלק האחר לא מפסיק לנוע. ההסברים מהמדריך המקומי היו מאלפים.
לאחר מכן ביקרתי בגלריית באטמן הקרובה לבית הפרלמנט של המחוז. הוצגו שם תערוכות של צילומים וציורים של נופים ובעלי חיים. היה מאוד מעניין ומרשים לצפות בהן.
This summer, we passed signs along the Trans-Canada Highway. These are the ones that mark 10 kilometres, one kilometre at a time, allowing drivers to see if their vehicle’s odometer is properly calibrated. My kids haven’t done much in the way of long-distance car trips, and this was a novelty for them, like seeing horses, cows and fields of canola and flax flowers.
I was driving my kids out of town to social distance and pick berries at a farm on the prairies. In the middle of the day, we took a dip in Lake Manitoba at Delta Beach before driving home. The water was shallow and tepid, the sand dark-looking and the humidex 40. I sat huddled under a towel, trying to keep from roasting in the sun. My kids had a blast. I think this kind of outing will be something they’ll remember for a long time, even as I think of nicer beaches we should have tried, perhaps on a cooler or breezier day.
I was considering this afterwards, “in the rear-view mirror,” as I continued to read my page of Talmud each day. Part of doing Daf Yomi, for me, is seeing how the rabbis compare and discuss things. For instance, one rabbi might indicate the custom or halachah (Jewish law) in his town, while another says, no, that’s not how it’s done … someplace else. Even when the rabbis are living right in the same place, their perception differs in terms of how things go and what is acceptable. It’s all relative. Their efforts to define and shape Jewish law in a new age, after the loss of the Temple, required all kinds of careful legal arguments, and much of it is illustrated with anecdotes and backed up by quotes from Torah.
However, in Eruvin 6b, it’s made clear that one can’t just decide to follow “all the stringent rules” or all the lenient ones. Instead, we must choose one or the other, and demonstrate internal consistency and intellectual integrity. You can’t just follow parts of Beit Hillel or parts of Beit Shammai. A person who just does the strict things laid out by both Hillel and Shammai, who is he? “The fool walks in darkness.” (Ecclesiastes 2:14) The person who always chooses the easy, most lenient path is flat-out “a wicked person.”
Much of daily life revolves around these comparisons and measurements we make. As a parent, I’m often striving for internal consistency, while knowing all the time that much of what is going on in the world doesn’t make sense to me. It certainly isn’t consistent! How do we find helpful rules and guidelines as everything changes around us?
For one thing, we can look back through literature (Talmud) and (Jewish) history to find comparisons and role models, and this helps me at times. I know that, while this particular virus, COVID-19, may be new, many of the challenges we’re facing aren’t. Just as the rabbis used their experiences to compare and measure and create talmudic Jewish guidelines, we must rely on our education and experiences to navigate this time.
When I thought about it, I realized how many of my usual kilometre markers had changed. A “normal” summer for me as a kid involved summer camp and a family vacation, neither of which happened this year for my kids. A “normal” school year, beginning in September, might revolve around school bus rides, tests, grades, holiday gatherings and aiming towards things like bar mitzvah or graduation or other life events.
However, thinking critically doesn’t always mean that we must compare something to a fixed standard, or the way things ought to be or used to be. It might mean that we’re able to take the available evidence, compare things, and make meaning about what’s happening, instead. It may mean drawing conclusions from the available evidence.
Our evidence? This summer, my household has had far more family time. There’s been time for free play and day trips, spontaneous water play in the yard, long dog walks, ice creams, gardening, and even time for reading in the cool basement on very hot days. Despite some car repairs and the loss of much of my freelance work, our finances have actually been OK – because we have nowhere to go! (We haven’t spent money on a big trip to visit our relatives in the United States, for one thing.)
Like nearly everybody else, we’ve skipped big gatherings for school, holidays and birthdays. We’ve charted a different course. And, when I thought back to the markers on our day trip, I realized something. My car, purchased in the United States, measures distance in miles, so I can’t check my odometer on the Trans-Canada! Comparing kilometre markers in a car odometer that works in miles? That’s an apples to oranges comparison. It doesn’t work.
So, the introverts in our house didn’t have camp or anything “normal,” but also didn’t really mind missing the annual big events – no weddings, bar mitzvahs or graduation parties this year. Instead, my kids grew big cucumbers, learned to swim better, dug sandcastles, read many mystery stories out loud during our family “reading group” and practised cursive. Small markers, but still important ones.
Like the rabbis, we parsed out what made the experience meaningful during a difficult time. In the end, miles or kilometres, we made the same trip. Comparisons bring us understanding, order and sometimes even enjoyment, no matter how far we drive or how we measure it. If you’re sad about missing major milestones, it might be time to change the measurements you’re using. No matter what markers you use, you’ll find you still traveled a long ways this summer, metaphorically or literally. It’s all in how you use and view the comparisons.
Joanne Seiffhas written regularly for CBC Manitoba and various Jewish publications. She is the author of three books, including From the Outside In: Jewish Post Columns 2015-2016, a collection of essays available for digital download or as a paperback from Amazon. Check her out on Instagram @yrnspinner or at joanneseiff.blogspot.com.
While B.C. residents have been given the go-ahead for local travel, there are still safety restrictions in place, so plan accordingly. (photo by Colin Keigher/en.wikipedia)
What a year so far. For many of us, a driving tour of the Fraser Valley or a trip to a Gulf Island would seem exotic compared to the last months of confinement at home. Which is good, because, while many restrictions are still in place to limit the spread of coronavirus, or COVID-19, provincial parks are now open for day and overnight use and residents have been given the go-ahead for local travel. The B.C. government is expected to further expand travel options this month, when it launches Phase 3 of its province-wide Restart Plan.
For now, health experts are urging the public to pick vacation destinations that are close to home. There are limitations to cross-border travel, including to Alberta, and travelers might need to self-isolate for 14 days upon returning to the province. As well, people are strongly urged at this time not to travel outside of the country, even if it is a day trip to the United States.
When planning your vacation, be aware that some of the businesses that closed when the economic shutdown was announced may not reopen this summer. Also, B.C. destinations outside of Metro Vancouver won’t have kosher restaurants nearby, so those who rely on kosher restaurants when traveling will want to factor that into their planning. Many travelers who keep kosher get around this problem by stocking ahead and preparing meals in the hotel room, campsite or RV.
Travel restrictions may be easing, but social distancing – staying at least two metres or 6.5 feet apart from others – is still in force and probably will remain a standard for the rest of the summer. A limit of 50 people per gathering is required and travelers are being encouraged to continue to “stay within their bubble” of close family or friends at this time.
Automobile and RV travel provide the greatest opportunities for maintaining a social distance. Air and rail travel have additional restrictions attached – passengers not only are expected to maintain the appropriate distance, but to carry a mask for each person on board, and you may be expected to wear it for the duration of the trip.
Cruise ships are not expected to be back in service until Oct. 31, but B.C. Ferries are running limited sailings and at 50% capacity, so book ahead when possible and arrive early.
Air travel in particular comes with an added risk of exposure, since airplanes aren’t generally designed to accommodate social distancing. However, all public carriers have implemented additional cleaning procedures to reduce the risk of passengers’ exposure to the virus.
There are a number of steps that travelers can take to reduce their risks of getting COVID-19 and to make this year’s vacation all the more comfortable.
Determine your risk before you go. Seniors and individuals with underlying health issues have a higher risk of complications if exposed to COVID-19. If you, your traveling companions or the people you regularly live with would be considered high risk, consult your doctor first, or consider staying home this summer.
Don’t leave home without reservations in place. Pre-plan your trip and find out ahead of time what destinations are open and which aren’t.s
If you plan to stay in a hotel or motel, pick accommodations that can allow for proper social distancing. Popular destinations and attractions that are known to be crowded or sold out during the summer months may be a better choice for next year.
If you’re camping or staying in an RV, choose parks that have the spacing to allow for social distancing. Don’t be afraid to call the park and ask about its amenities, including the distance between campsites. Some parks are already staggering their reservations to allow for more spacing. B.C. Parks, which began opening its campgrounds last week, announced that it will open campsites with social distancing in mind. That means, as well, that reservations are highly recommended.
Plan your meals and stock up. This will reduce your dependence on stores and restaurants, which may be crowded this summer, especially in smaller towns or at roadside stops.
Bring cleaning supplies. We’ve spent months sanitizing and polishing our own counter tops to stay COVID-19-free. Don’t forget to carry on the practice while you are traveling.
Carry a generous amount of patience with you. It’s been a tough spring for everyone and summer is finally upon us. Be kind and enjoy your trip!
Jan Lee’s articles and blog posts have been published in B’nai B’rith Magazine, Voices of Conservative and Masorti Judaism, Times of Israel, as well as a number of business, environmental and travel publications. Her blog can be found at multiculturaljew.polestarpassages.com.
A travelogue of observations and experiences from the unique to the mundane, the personal to the universal, a mix of prose and poetry, Goosefeather: Once Upon a Cartographic Adventure has arrived. Its journey, which started in 2011 when storyteller Naomi Eliana Pommier Steinberg interviewed her grandfather in Paris, will culminate in a book launch in Vancouver on June 9 that will stream live on Facebook and YouTube.
Vancouver-based artist Steinberg asked her maternal grandfather, who was not Jewish, more than 100 questions. In particular, she told the Jewish Independent in a 2018 interview, “I wanted to know how he had helped my Jewish grandmother survive the Second World War and why he was a collector of maps, weights and scales. Given his work with the metric system, I also thought it would be interesting for us to talk about measurements in general.” (See jewishindependent.ca/around-the-world-in-382-days.)
More than a year of research followed and, while she was able to show her grandfather pieces of what would become the performance work Goosefeather, he passed away before the work was completed. The JI saw the 2014 Vancouver Fringe Festival show, in which, the article notes, “Steinberg intersperses what she knows and learns about her grandfather with observations about the concept of measurement, of time and space. What do we measure? Our waists, our burdens? What are our favourite measuring tools? A yardstick, the position of the sun?” (See jewishindependent.ca/jewish-flare-at-fringe-festival.)
The idea that there is no such thing as an exact measurement is accented in the book Goosefeather, as an opportunity for readers to consider what they don’t know, to accept and embrace the unknown, and the fact that there will always be a margin of error, not just in our measurements, but in our perspectives and approaches to life.
“What I arrive at in the book is that: ‘Practising right-relation is predicated on allowing space for not knowing, space for humility, space for listening.’ It is a term borrowed from Buddhism,” Steinberg told the Independent in an interview last week.
“In Judaism,” she said, “there is kavanah, the stilling of self to prepare for entering the mystery. The setting of intention. Before ritual gestures, we centre ourselves, humble in the light of all there is, intending to practise peace. For some, the experience is made desirable and the longing for union acute through visualization. Then, I believe that tzedakah is one of the ways we can practise right-relation. With my own liberal interpretation and limited understanding, I could say that Judaism wrote laws to ensure the circulation of wealth, including, for example, tithing and taxation systems. Tzedakah, charity, is a mitzvah – a very important good deed. Finally, slichot [forgiveness prayers], the ability to recognize what is important … what needs to be let go, instead of focusing on negatives.”
The ability to adapt, to make quick decisions and to remain positive serve Steinberg well as a storyteller, no doubt. These attributes also helped on her travels, where things didn’t always go as planned, or were even left unplanned until the last minute. Her 382-day journey – by almost every mode of transportation except airplane – covered just under 56,000 kilometres and took her to many countries, including Canada and the United States, as well as Australia, China, Japan, Russia, Norway, England, Scotland, France, Switzerland and Belgium. She performed Goosefeather, as well as did other storytelling, along the way – 37 productions in all, according to the press material.
From countless experiences, Steinberg has created a concise account that is informational, philosophical, lyrical and thought-provoking. Some days, she records the details of her travels; other days, she ponders larger questions; yet other days, she simply notes how something smelled or sounded.
“An itinerant artist is a human on the road,” she explained. “There are ups and downs on life’s road. Parts of the 382 days on the road were uncomfortable or stretched out, long and slow. Well, we know it’s not all just fun and games in life. I wanted to keep it real. Much of what I was trying to do by sharing those moments was enter the banality of the day-to-day; to bring readers’ bodies there, evoking images, awakening senses, remembering experiences. That’s what storytellers do!”
Steinberg not only performed during her travels, but gave workshops, in which she offers her experience in crafting a story to communications professionals and other groups, stressing the importance of play and movement.
“The diaphragm is a great muscle that holds a lot of tension,” she explained. “It works super-hard every day, as does the heart, to maintain a flow of oxygen to all parts of the body. That’s amazing. We can practise gratitude towards our bodies every day! Sometimes, the tension in the diaphragm can be released through conscious breathing, laughter, certainly through yawning, and, probably, hopefully, through crying. These are four good ways to release the diaphragm. When we play, the diaphragm gets shaken up a bit and we can relax. Try it!
“Play is fun, charming, disarming. Play is guileless. Otherwise, you may as well call it manipulation and dress it up in propaganda’s clothes. Play can be surprising, logic threatening, synaptic gap leaping. These transformations in perspective can be subtle yet profound.”
Such thoughts come full circle back to the concept of margins of error and how our recognition of their existence could make us less quick to judge and more open to others’ ideas and perspectives.
Steinberg cited American writer and translator X.J. Kennedy, who, she noted, “says: ‘To leap over the wall of self, to look through another’s eyes – this is valuable experience, which literature offers.’
“Lateral movement is good for the body,” said Steinberg. “In theatresports, there is a game called space-jump – you literally leap in and out of scenarios, putting your whole self in an imaginary situation. Playing this feeds agility, spontaneity and willingness.”
Books, she said, are essential for many people, including, or perhaps especially during difficult periods, such as the COVID-19 pandemic we are currently experiencing. “Escaping into other experiences, or trying to understand what’s happening through the lens of historical accounts, can be a kind of lifesaver,” she said. “Books provide solace in challenging times. The act of writing can record, reflect and frame.”
Describing Goosefeather as “a memoir and travelogue with literary aspirations,” Steinberg said, “I have tried to bring my strength as an oral storyteller from the stage to the page. I hope the readers of Goosefeather feel included in a process of emergence and discovery. That a lightness and delight is found in the journey and that there is emotional resonance with humanity and with the planet. In some ways, I want to position the book as an antidote to the propagation of fear and the dangers of isolation.
“We are living a tremendous story of transformation,” she said. “The most gripping stories I’ve listened to or read, the ones that were somehow useful to my psyche, were the ones that gave insight into how a character might navigate difficulty, or might share their love and appreciation for what makes life wonderful. Listening, generosity, caring … these are manifest around the globe in a thousand small gestures and are giving shape to our emergent global culture. My hope is that Goosefeather’s story, her journey around the planet, contributes to this.”
And is that journey now complete?
“I like the idea that the performance is over, and need that for my own closure,” said Steinberg. “It ensures celebration of achievement. I can say, ‘Done’ – journey around planet as singular gesture towards time-space, ‘check!’
“Then there is the show, which I suppose could be performed again, but I’d have to relearn the text fresh and new. I’ve toyed with the idea of Goosefeather’s character doing a different stage performance, but, truth be told, I don’t actually know what comes next after this book! Maybe someone will pick it up and help with soft cover distribution? For now, I have 500 hardcover, first-edition, silver-gilded books for sale, and the desire to produce an interesting and entertaining live-stream launch event.”
Maskit is located at 4 Auerbach St., in Jaffa. (photo from Maskit)
When next in Israel, in addition to walking the beaches of Tel Aviv, being spiritually uplifted at the Wailing Wall in Jerusalem and enjoying the food across the country, carve out some time to see the fashion houses that have put Israel on the map.
Over the last few years, Israel has been leading in the fashion industry, with numerous graduates from Shenkar College of Engineering, Design and Art landing jobs with renowned fashion ateliers in Europe. But let’s take a step back in time.
In the 1950s, post-independence, immigrants from Yemen and Morocco arrived in Israel. The government sought to train the women in textiles in order to provide for their families. At the time, Ruth Dayan (Moshe Dayan’s wife) was approached to lead the women and, seeing their talent in embroidery and weaving, she suggested that the government and a Hungarian designer, Fini Leitersdorf, initiate a designing business.
The House of Maskit became the headquarters of fashion, with Ruth Dayan as the principal designer. Maskit became famous for their signature caftan, with embellishments of embroidery, textures and the colours of Israel. At their peak, Maskit was featured in Vogue. Their tunic-style creations were considered art, gaining world recognition, enabling them to sell in Bergdorf Goodman, Neiman Marcus and Saks. As Maskit’s success grew, a higher-end line was introduced, which had buttons made from river stones, olive trees and pure silver. The fabrics were from the finest sheep’s wool, as well as silk, linen and cotton.
In the 1970s, however, the Israeli government stopped funding Maskit, shifting its spending to other priorities, notably the military. Ruth Dayan stepped down and, ultimately, Maskit closed.
Full speed ahead some 30 years, designer Sharon Tal, who graduated from Shenkar, returned to her native Israel after designing for the House of Lanvin in Paris and Alexander McQueen in London.
Although a new mother, she was still working, involved with a British lifestyle website that focused on the trends in Israel. Tal’s aha moment came when she saw Duchess of Cambridge Kate Middleton’s wedding dress, which was designed by the House of Alexander McQueen. Upon viewing the outfit, with its elaborate embroidery, she knew it was time for her to get back to design.
Together with her husband, Nil, they discovered that the House of Maskit was ready to reopen. Tal picked up the phone and called Ruth Dayan, then 94 years old. The two became friends and Maskit eventually was reborn, in 2013, melding together its history and Tal’s designs, known for their soft lines and feminine feel.
Maskit’s clients include actresses like Sarah Jessica Parker and Jamie Lee Sigler. However, one of the greatest honours was when the late first lady of Israel, Nechama Rivlin, bestowed then-U.S. first lady Michelle Obama with a coat designed by Tal on a visit to Israel.
The couturier’s home is in Jaffa, where Tal has her atelier. The décor is wondrous, with stone walls, warm natural hues and rows of heavenly designs displayed. On your next visit, do some shopping for what are sure to be lifetime classics.
Courtney Hazlett in Malta, one of the many places she has visited to record her Netflix program Restaurants on the Edge. (photo from marblemedia and OutEast Entertainment)
For producer Courtney Hazlett, traveling around the world for her new Netflix series, Restaurants on the Edge, has been an unforgettable, rewarding experience.
The premise of the show is to take struggling restaurants that have incredible locations with breathtaking views but ordinary or subpar food, and turn them around. A team of experts – chef Dennis Prescott, designer Karin Bohn and restaurateur Nick Liberato – come in and transform the establishments into magical eateries. The show is co-produced by marblemedia and OutEast Entertainment, which is a company run by Hazlett and her husband, Steven Marrs.
“We go around the world with a team of experts and, in a positive way, find restaurants that aren’t living up to the beauty of their location and help change that,” said Hazlett, who is also the show’s creator. “We change the décor, menu and business model. We want to add menu items that speak to that destination.”
Hazlett, who lives in Los Angeles, came up with the idea for the program while eating outdoors at a restaurant in Venice, Calif.
“We often go to places where the better the view, the worse the food,” she told the Independent. “That was the seed. I thought, we can go around the world, find restaurants that aren’t living up to the beauty of their location and help change that. My initial impression was, because of the spectacular view, restaurant owners felt they didn’t have to go all out with the food. But that wasn’t the case. It’s not that they aren’t trying, it’s just that a lot of restaurant owners are in over their head.”
In helping decide what changes needed to be made in each restaurant, Hazlett said they first went to social media to see what people were saying about the establishment. They looked at reviews on Tripadvisor and Yelp and read the comments patrons made.
“What I was most passionate about was the storytelling aspect,” she said. “We went out and met people who lived there. In some ways, the story of community shows up on the plate.”
Since it’s being aired on Netflix, it must be a global show, Hazlett explained. “We had to show as many corners of the earth as we could. It’s a lot of globetrotting.”
In Season One, released on Netflix in Canada last week, on March 14, the team traveled to Malta, Hong Kong, Tobermory (located in Ontario four hours north of Toronto), Costa Rica, Austria and St. Lucia.
Hazlett said Tobermory looked like the Caribbean, with gorgeous blue and green water, underground caves, cliffs and ancient forests. Tobermory is almost completely surrounded by water, with Lake Huron on one side and Georgian Bay on the other. The team chose to make over a seasonal restaurant called Coconut Joe’s.
“The owner was a sweet guy who was struggling with the business,” she said. “He loves to travel and wanted to make a restaurant inspired from his travels. That main inspiration was palm trees, and he wanted to have menu items reflecting any place you would find a palm tree. He had about 30 items on the menu – from Thai to Caribbean food, all over the place. The décor was tiki but not in a good way. The restaurant owner’s busy season is only eight weeks of the year because it’s so far north. Since we filmed the episode in the busy season, he had to shut it down one and a half of those weeks in June.”
The designer’s goal was to transform Coconut Joe’s from tacky tiki to chic tiki. The chef’s goal was to celebrate local food as well. At the end of the restoration, the owner was grateful and thrilled with the results.
Season Two, also released on March 14 in Canada, brought the team to seven more destinations, including wine country in British Columbia’s Okanagan Valley. There, they chose to transform the Outboard Waterfront Pub.
“The owners of the restaurant are such an integral part of the story we tell and, in this case, we were thrilled to include a father-daughter team, Campbell and Anne Stewart,” Hazlett said. “Campbell is hoping to retire sooner rather than later and leave the restaurant in Anne’s hands, and Anne, when we filmed, had an infant. So they’ve got a lot on their plate.”
Hazlett said she has always loved food and cooking. Born and raised in Pittsburgh, she earned a degree from Tulane University and a master’s degree in journalism from Columbia University. She went on to work at People magazine and OK! magazine, then was a correspondent for MSNBC, covering pop culture for MSNBC, as well as Today, Morning Joe and more, before running entertainment teams for NBC News Digital.
“Around 2012, I started producing,” said Hazlett, who moved from New York City to Los Angeles. “Then I started to develop content and, in 2014, created the production company OutEast Entertainment. ABC just ordered a medical drama pilot from us called Triage; it’s directed by Jon Chu, who directed the upcoming film In the Heights.”
Although Hazlett is Jewish and raises her children Jewish, she was born Christian.
“What happened is my mom never knew her father and, later in life, found out he was Jewish, and it unlocked something in me,” she explained. “Growing up, I always gravitated towards Judaism. My husband of eight years [Marrs] was a lapsed Catholic and we both converted. For us, as we started to lean into the Jewish traditions, it became such a centring force for our family. Over time, we started to keep Shabbat and celebrate Jewish holidays. We wanted our kids to grow up Jewish – they go to religious school and we are super-active in our temple. Converting became an easy choice for both of us and it made a lot of sense.”
In keeping with her Jewishness, Hazlett would love to find a location and restaurant in Israel. “Next season, I would love to film in Israel and other Jewish places,” she said.
Hazlett admitted it was a lot to ask an owner to close down his or her restaurant while her crew did renovations, especially if the restaurateur had a cash flow problem. “But, on the flip side, being on Netflix is great advertising for them,” she said, adding that they don’t compensate the restaurants, but they do pay for the cost of the makeovers. “In fact, I received notes from the restaurant in Malta that he has had more than 2,000 people reach out to him because of the show. That’s a lot of new customers!”
Alice Burdick Schweiger is a New York City-based freelance writer who has written for many national magazines, including Good Housekeeping, Family Circle, Woman’s Day and The Grand Magazine. She specializes in writing about Broadway, entertainment, travel and health, and covers Broadway for the Jewish News. She is co-author of the 2004 book Secrets of the Sexually Satisfied Woman, with Jennifer Berman and Laura Berman.
