Tag: security

שידור הווידאו של סנודן

אלפים הגיעו לשמוע את שידור הווידאו של אדוארד סנודן לוונקובר (צילום: Roni Rachmani)

ליף הידוע בעולם, אדוארד סנודן, שעבד בעבר בסוכנות לביטחון לאומי של ארה”ב (האן.אס.איי), השתתף ביום שלישי שעבר בפורום על נושא “המידע גדול” שאורגן על ידי אוניברסיטת סיימון פרייזר בוונקובר. סנודן שמסתתר במוסקבה מזה כשלוש שנים, דיבר אמצעות שידור וידאו לאלפי מעריצים שמילאו עד אפס מקום את אולם תיאטרון קווין אליזבת בדאון טאון. הכרטיסים לאירוע נמכרו מראש לפני מספר חודשים בתוך שעות.

סנודן נטש את ארה”ב במאי 2013 ומשם טס להונג קונג. הוא קיווה לקבל בהונג קונג או באיסלנד מקלט מדיני מפני השלטון האמריקני שמחפש להביאו למשפט אך זה לא קרה. סנודן טס ישירות לרוסיה ושם קיבל מקלט מדיני. הוא חשף בין היתר מידע על קשרי ישראל וארה”ב, שמתאר את מערכת היחסים הקרובה בין שירותי הביטחון של שתי המדינות (בתחומי ירוט, ניתוח ודיווח) כולל העברת מידע צבאי, אזרחי ותקשורת דיפלומטית.

בדבריו בפורום התייחס סנודן לסוגיות שעומדות כיום על הפרק. בהן הדלפת המסמכים הענקית ממשרד עורכי הדין על המשקיעים ידועים מכל העולם שמחזיקים הון גדול בפנמה, החשיבות שבהדלפת חומרים מסוג כזה, על החוק נגד טרור שאושר בקדנציה האחרונה של ממשלת השמרנים בראשות סטיבן הרפר, ומה יכולים לעשות כיום אזרחים מן השורה כדי שיוכלו לשמור על פרטיותם.

לגבי פרשת פנמה טען סנודן כי שוב הוכח שאנשים עשירים בעלי השפעה מנצלים את כוחם, ופועלים לפי חוקים אחרים לעומת אזרחים מן השורה, ואף משלמים הרבה פחות מס מהם. “אנו למדים שהשחיתות אינה רק נחלתן של סין, רוסיה ואוקראינה, אלא גם של מדינות אחרות” הוא הוסיף. סנודן חזר והדגיש כי רק הדלפות כמו זו של מסמכי פנמה, המסמכים שהוא בעצמו חשף ביוני 2013 על תוכניות המעקב של האן.אס.איי, יגנו על האזרחים. הוא הדגיש כי יש לעודד ואף לתמוך במדליפים. בתשובה לשאלה שהגיע מן הקהל, הוא ענה כי לא היה לו קשר למי שהדליף את מסמכי פנמה. לגבי קנדה ציין סנודן כי כידוע למדינה יש קשרים הדוקים עם ארה”ב והן שותפות במידע עם שלוש מדינות נוספות שחברות במועדון ‘חמש העיניים’ לנושאי ביטחון וביון (בריטניה, אוסטרליה וניו זילנד). לגבי ההגנה על פרטיות האזרחים הציע סנודן כי יש לנקוט במשנה זהירות בכל הקשור לשיחות טלפון, שליחת מסרים וכדומה. הוא הציע מספר אפליקציות שחסינות ממעקב.

סנודן הוא האחראי לכך שפתאם כולם מדברים על הצפנת מסרים, נושא שנמצא בחדשות בתקופה האחרונה וכולל את כל אמצעי המדיה השונים. לפני שהחל סנודן לחשוף את מסמכי האן.אס.איי לפני כשלוש שנים, היה קשה להסביר את הצורך שבהצפנה ברוב המכשירים והיישומים. עם חשיפת מידע הריגול האדיר על האן.אס.איי והשותפות של הארגון של ידי סנודן, הופנתה ביקורת קשה מאוד אל עבר הממשל האמריקני, מצד גורמים שונים בהם חברות תקשורת רבות וממשלות באירופה. סנודן הוא זה שהביא לתודעת התקשורת והציבור הרחב את החשיבות שנושא ההצפנה.

בשידור לוונקובר אמר סנודן שהוא תומך נלהב באפליקציית המסרים של וואטסאפ (בבעלות פייסבוק שרכשה אותה לפני כשנתיים תמורת 19 מיליארד דולר). כל ההודעות שנשלחות בוואטסאפ מקבלות שידרוג אבטחה גבוה ביותר מקצה אל קצה, ממש כמו הצפנה של תכנים. לדברי סנודן זהו המערך היחידי כיום שאי אפשר לדלות את האניפורמציה שמועברת בו כולל מספרי טלפון, מסרים ותמונות. על המשתמש בוואטסאפ לבדוק שהאפליקציה שלו מעודכנת והוא משתמש בגירסה האחרונה של השירות.

תוגברו אמצעי הביטחון

ג’ון נוטל ואמנדה מרי קורודי, שתכננו לפוצץ את בית המחוקקים של המחוז בוויקטוריה. (צילום: RCMP)

תוגברו אמצעי הביטחון בקהילה היהודית לאור פרשת הזוג נוטל וקורודי שהתאסלמו ותכננו להרוג ילדים יהודים 

זוג קנדי שהתאסלם תכנן להסתנן לאחד מבתי בית כנסת יהודיים באזור ונקובר, כדי להרוג ילדים, כך עולה מחקירת שוטר סמוי במסגרת דיוני בית המשפט העליון של מחוז בריטיש קולומביה. מדובר בפרשת ג’ון נוטל ואמנדה מרי קורודי, שתכננו לפוצץ את בית המחוקקים של המחוז בוויקטוריה, ביום העצמאות הקנדי ב-1 ביולי 2013. השניים שהתאסלמו תכננו לפוצץ את הבניין באמצעות חומרי נפץ תוצרת בית שיוטמנו בסירי לחץ. הם הציבו את הפצצות הביתיות מחוץ לבית המחוקקים, אך השוטרים שעקבו אחריהם דאגו לנטרלן ולא נגרם שום נזק. הזוג הטרוריסטי טכננו לבצע פעולות טרור נוספות ולהרוג מספר אזרחים לא ידוע. השוטר הסמוי אמר עוד בחקירתו המעניינת, שנוטל וקורודי חשבו “שרצח של ילדים יהודים, שלדבריהם מחונכים רק לשנוא ערבים ומוסלמים, דווקא יעשה להם טובה. כי אז הם יגיעו לגן עדן”. לפי תפיסתם המעוותת לעומתם הילדים “יהודים מבוגרים לאחר מותם מגיעים הישר להגיהנום”. הזוג האמין שכיוון שהם לבנים לא התהיה להם בעייה להצטרף לאחד מבתי הכנסת על תקן של חברים, לאחר שיתחזו ליהודים. כך ירכשו את אמון המתפללים האחרים.

נוטל וקורודי נעצרו לפני כשנתיים לאחר חקירה מורכבת וממושכת של משטרה הפדרלית, סוכנות הביון הקנדית וסוכנות הריגול הקנדית. השניים הפכו לג’יהאדים קיצוניים לאחר שהושפעו מהתעמולה של ארגון אל-קעידה. הם רצו להשתתף במלחמת הקודש נגד מדינות המערב, “לאור מה שהן עושות לאיסלאם”. לטענת נוטל וקורודי הם הופללו על ידי שוטרי המשטרה הפדרלית, שאף עודדו אותם והאיצו בהם לבצע את פעולות הטרור. שני הנאשמים הורשעו כבר והדיונים בית המשפט העליון לקביעת עונשם יתחדשו בחודש אוקטובר.

לאור פרשה החמורה של נוטל וקורודי הוחלט בפדרציה היהודית של אזור מטרו ונקובר להגביר את הביטחון בקרב הקהילה היהודית, תוך שיתוף פעולה מלא עם הארגונים היהודים השונים.

מנכ”ל הפדרציה היהודית, עזרא שאנקן, מציין כי הפדרציה לוקחת את האיומים כנגד הקהילה היהודית באופן רציני ביותר. עם זאת הוא מדגיש כי לא ידוע בשלב זה על גידול כלשהו בסכנה לקהילה היהודית. שאנקן אומר עוד שלפדרציה יש כיום פרוטוקולים מסודרים וברורים לנושאי ביטחון, ונעשה בהם שימוש ברגע שיש התראות ביטחוניות. לדבריו לפדרציה יש קשרים טובים מאוד עם סוכנויות המשטרה השונות באזור ונקובר בהן המשטרה הפדרלית, והיא בקשר קבוע וישיר עימם בכל הנוגע לאיומים על הקהילה היהודית.

מנכ”ל הפדרציה היהודית המקומית אומר כי הארגון נקט לאחרונה במספר פעולות מורכבות בתחום הביטחון. בהן: פיקוח, בידוק וביקורות על תחום הביטחון בארגונים היהודים השונים באזור, שידרוג מערך הביטחון של ארגונים אלה תוך הקצאת משאבים כספיים ואחרים על ידי הפדרציה, המשך אספקת מערכי תדרוך, הכשרה, תרגול ותמיכה בארגונים בתחום הביטחון. כן הוחלט לאחרונה על הקמת ועדה מיוחדת בנושא תחום הביטחון בפדרציה היהודית, שתעזור ותייעץ בקביעת מדיניות הביטחון הרחבה, כולל קבלת החלטות ומימון בהמשך הדרך.

עזרא שאנקן אומר כי לאור צורך בפעילות ביטחונית בקרב הקהילה היהודית באופן שוטף ומתמשך, נדרש מימון יציב וקבוע לנושא חשוב זה. ולכן לדבריו יש מקום להשיג את מקורות התקציב, במסגרת הקמפיין השנתי החדש של הפדרציה לשנה זו (ערב הפתיחת הקמפיין של 2015 נקבע ל-17 בחודש ספטמבר). שאנקן אומר עוד כי הקצאת משאבים כספיים מהקמפיין השנתי החדש, היא אחת מהדרכים החדשות בה נוקטת הפדרציה היהודית, שמתאימה עצמה לדרישות המשתנות של הקהילה המקומית.

Rights and security

When we see online memes saying that a Canadian is more likely to die from an interaction with a moose than a terrorist, we can justifiably relax and even admire the characteristics of a country where a gangly antlered mammal is more to be feared than the kind of ideological threats rampant around the world.

The moose meme is part of a campaign that views the federal government of Prime Minister Stephen Harper as fear-mongering, trying to drive voters back to the Conservative party lest more “soft on terrorism” parties come to power in this fall’s election. The Conservatives’ weapon at hand is Bill C-51, which is seen by critics as a bludgeon against a mosquito.

It may be true that in the history of our country moose have been more deadly than terrorists, but times change. Moose are not mobilizing globally to attack civilians across the West. Vigilance tempered by pragmatism would seem to be in the Canadian tradition.

The difficulty of balancing overreaction with being prepared has been most evident in the mixed reaction to Bill C-51 from Canada’s opposition parties. Thomas Mulcair’s New Democrats voted against the bill; Justin Trudeau’s Liberals voted for it but Trudeau said he would make changes to the law if he forms government.

Canada has blessedly not suffered the magnitude of terrorist or hate-motivated violence seen in Europe recently, including the brutal Charlie Hebdo and Hyper Cache attacks. But we have seen so-called “lone wolf” violence in Saint-Jean-sur-Richelieu, where warrant officer Patrice Vincent was killed and another Canadian Forces personnel was injured, and in Ottawa, where Cpl. Nathan Cirillo was killed while standing guard at the War Memorial.

Barring a stunning reversal in a Conservative-dominated Senate, Bill C-51 will become law in the coming weeks. The legislation will make it easier for government departments to share information about Canadians across jurisdictional silos. It will also give police new powers to “preventatively” detain or restrict individuals who are suspected of plotting a terrorist act. It bans the “promotion of terrorism,” gives the public safety minister the right to add people to the country’s “no-fly list” and increases the powers of the Canadian Security Intelligence Service (CSIS).

CSIS is Canada’s spy agency and until now has had a role limited to observation. C-51 would expand that role to something called “disruptive” powers, allowing agents to act more directly in ways that are not fully spelled out.

Critics also fear a loss of individual privacy as, for example, tax information that is now secluded in the Canada Revenue Agency could be shared with other government departments.

These concerns are justified, particularly those that increase the powers of CSIS, which has been criticized for lacking adequate civilian oversight.

Some Canadian Jews, including the recently deceased Alan Borovoy, have been among Canada’s greatest civil libertarians and bulwarks against government overreach in individual lives. With a history deeply affected by totalitarian governments, some in our community may have a special sensitivity to legislation that threatens to impinge on individual rights. Because this is not an exact science, it will always be a matter for disagreement, with some arguing that security legislation goes too far and others declaring it absolutely necessary.

At the same time, though, terrorist attacks and hate crimes in Europe have been disproportionately directed toward Jewish people and institutions. Statistics on hate crime incidents in Canada also indicate that Jewish people and institutions are vulnerable to acts of hate in numbers disproportionate to population.

Most Canadians may be more vulnerable to a moose than a terrorist, but Jewish Canadians understand that terrorism needs to be taken seriously. Of course, so do civil liberties.

Canadians across the country will rally against Bill C-51 Saturday. Even so, it will almost certainly become law. When it does, concerned Canadians should pressure the government to improve civilian oversight of our spy agency, which is perhaps the most crucial measure needed to ensure the law does not lead to lawlessness by government officials.

We should also strengthen public vigilance by supporting organizations that monitor and measure government intrusions into private spheres, such as the Canadian Civil Liberties Association.

And we should do all we can to ensure that Canada remains a place that is both safe from a collective standpoint – and secure in terms of our individual liberties.

Turkey under scrutiny

Paris terror suspect Hayat Boumedienne’s recent escape from France to Syria has renewed concern about Turkey’s ability and willingness to prevent terrorists from transiting through its territory.

Boumedienne is the romantic partner and alleged accomplice of Amedy Coulibaly, who was shot dead by police after killing four people in a kosher supermarket and shooting a police officer in Paris on Jan. 9. Airport footage shows Boumedienne’s arrival from Madrid to Istanbul on Jan. 2, and Turkish Foreign Minister Mevlüt Çavusoglu said she crossed the border to Syria six days later.

Turkey has been the subject of intense criticism from Western governments and commentators over its perceived lack of effort in stemming the flow of foreign fighters crossing its borders. However, some think this isn’t quite fair.

“I think it’s somewhat of a misplaced criticism,” said Sinan Ülgen, a scholar at Carnegie Europe. Though the Turkish government may have formerly looked the other way at the activities of Islamist groups because of a desire to bring down the Assad regime at any cost, “that policy by and large had changed by April 2014,” according to Ülgen.

At that time, Interior Minister Efkan Ala made an effort to enhance border security, “having realized the risks of getting into that sort of relationship with extremist groups,” said Ülgen. However, researcher Gareth Jenkins says it’s still very easy for foreign fighters to cross through Turkey.

“When you look at the ease with which [terrorists and would-be fighters] are able to go back and forth across the border, there still isn’t a full clampdown,” Jenkins said. “It’s not as easy as it used to be, but it’s still pretty easy.” He said he recently personally witnessed fighters in a Turkish village near the Syrian border. “There were jihadists sitting around waiting to go across.”

With some 40 million tourists visiting Turkey every year, border security is no easy task, but Jenkins says security forces could be doing a lot more. He claimed that difficulty over border security isn’t the only reason for Turkey’s failure at curbing the flow of foreign citizens seeking to join the ranks of ISIS and other groups.

Read more at themedialine.org.

The word “Palestine”

Does Palestine exist? A blogger on the often-provocative website JewsNews doesn’t think so. A package of dates marked “Palestine” must be “magic,” he says, since there’s no such country. And this echoes Moshe Arens’ trotting out of the old canard that Palestine doesn’t exist, but Jordan – the real Palestinian state – already does.

There are at least two issues at stake for Israelis: legitimacy and security. Yet a closer look reveals that neither concern is quite what it seems.

Part of the reason that many Jews have been allergic to the word Palestine is that it has long been used to negate the legitimacy of Israel. In this view, the land between the Mediterranean Sea and the Jordan River (or west of that, to the Green Line, depending on one’s view) is like a blue and white transparent film revealing a red, white and green film, containing a different narrative beneath. Since time is linear and space is finite, there seems to be room for only one people and one narrative on that tiny slice of Middle East territory. One cannot reverse the flow of the sands of time. Israel exists, so Palestine, the logic goes, cannot.

But, surprise! Those who would wish to roll back history and replace Israel with Palestine, as the Palestinian national movement claimed to want to do for decades, have now indicated – at least via their official leaders – that they will be satisfied with a mere 22 percent of the land they originally claimed as theirs. A state of Palestine, in other words, need no longer negate the symbolic right of Israel to exist.

Complicating all of this, though, is the one little word one often hears from Israeli officials, and which every state and all people deserve: security. For example, Bibi Netanyahu, in a video posted Dec. 27 to the Prime Minister of Israel’s Facebook page, contained an address to an enthusiastically nodding U.S. Senator Lindsey Graham.

In the span of a few seconds, Bibi managed to call out Palestinian negotiator Saeb Erekat’s rhetorical hyperbole (Erekat’s comparison of ISIS’s Islamic state desires with Bibi’s Jewish state utterances), while associating the Palestinian negotiator’s “incitement” with the throwing of a firebomb on an Israeli girl in the West Bank. The kicker: the folly of the Palestinians seeking to bring to the United Nations Security Council a proposal – a “diktat” Bibi calls it – containing provisions that “seek to undermine our security.”

The trouble with the security discourse is that, just as stating “there is no Palestine” (or “there is, but it’s in Jordan”), it tends to serve as a rhetorical trump card. We all deserve security but we also know that full and total security is ultimately elusive. Where security threats were traditionally measured solely in terms of territory, now security experts also think in terms of environmental safety, immigration and contagious diseases. There are always new threats on the horizon. All the while, we must recall that conventional security threats never really disappear – for anyone.

On top of all this we must ask whether the little girl who was tragically burned by the act of terrorism in the West Bank was in fact more secure by Israel holding onto that territory and moving its population there. Counterfactual reasoning is never foolproof, but one could certainly make the argument that occupying a hostile population for decades on end is itself a security liability, rather than a security guarantee.

Many have indeed made this argument. More than 100 retired Israeli generals, other high-ranking officers, Mossad officers and police chiefs have even told their prime minister as much, writing a letter last November urging him to “adopt the political-regional approach and begin negotiations with moderate Arab states and with the Palestinians (in the West Bank and in Gaza, too), based on the Saudi-Arab Peace Initiative.”

Obviously Israel wants security. So do the Palestinians. When it comes to the nasty world of international politics, there are no absolute security guarantees – but there are calculable risks. For starters, peace treaties tend to hold better than wishing that an occupied people will sit on their hands for decades. With 59 internal checkpoints in the West Bank, not counting the 40 near the entry to Israel at B’Tselem’s last count, I would even suggest that hoping that your own civilian population can move freely and safely within the occupied territory where an enemy population resides is where the magical thinking really lies.

So, as for that blogger and those dates, I would advise him to take a bite out of the dried fruit. I doubt that those dates are magical, but there is indeed a sweet spot that reveals the best chance for peace between two peoples vying for security and independence. And it doesn’t involve keeping the status quo going, unhappily ever after.

Mira Sucharov is an associate professor of political science at Carleton University. She blogs at Haaretz and the Jewish Daily Forward. A version of this article was originally published on haartez.com.