Hanukkah is a holiday made joyous by its origins in the victory of the Jewish people over our oppressors and the liberation by the Maccabees of the Second Temple in Jerusalem. Now, thousands of years later, over eight nights, we light candles to honour our brave ancestors and to recognize the fortitude, across the millennia, of the Jewish people.
The meaning of Hanukkah has acquired a new relevance: the bravery demonstrated by the people of Israel – especially since Oct. 7, 2023.
It has been more than 15 months since, in the most shameful and grievous fashion imaginable, Hamas deliberately started a war, placing the people of Israel – and of Gaza and the entire region – in jeopardy. Israel continues to defend its residents and citizens from terror on multiple fronts, facing both assaults from Hamas and unprecedented attacks by hundreds of rockets from Iran-backed Hezbollah. Israelis and the global Jewish community continue to call for the release of 101 hostages who remain captive in Gaza. Families across Israel and the world continue to adjust to life without the 1,200 Israelis – and victims from 30 other nations – systematically murdered on Oct. 7.
Yet, amid the chaos and terror of daily rocket attacks, the spirit and fortitude of the people of Israel remains as strong as ever.
This year, as we light our candles over the eight nights of Hanukkah, we contemplate the history and symbolism of our Jewish traditions, and we have an opportunity to consider their meanings in our current reality. Just as we light our hanukkiyah with its eight, equally proportioned candles, we remember Jews have an admirable track record in fighting for social equality, and we consider where, today, there are inequalities to be addressed.
This year, as we light our Hanukkah candles, we contemplate the history and symbolism of our Jewish traditions, and we have an opportunity to consider their meanings in our current reality. (photo from pexels.com)
As we add candlelight to our homes, we remember our age-old obligation to bring light to our families, friends and neighbours. We encourage well-rounded education, free from hate, for all children; we advocate for a safe and welcoming learning environment for our post-secondary students and faculty; and we support the most vulnerable among us.
There is much to do – what will your focus be over the coming year? To what cause will your efforts be directed?
Can we hope that Gaza will be freed from the terrorist influence of Hamas? Will Lebanon emerge from under the sway of Iran-backed Hezbollah? Will Israel’s adversaries stop their war against the Jewish state?
Will our focus be on our own family, our close friends, our community, a charitable cause? Will we share the Jewish values we cherish, the triumph of light over darkness, freedom over oppression, and the importance of upholding one’s identity and beliefs?
And can we help our fellow Canadians uphold the values we hold dearest? How much light can we share this Hanukkah season?
Let’s find out.
Chag sameach.
Judy Zelikovitzis vice-president, university and local partner services, the Centre for Israel and Jewish Affairs (CIJA).
לאחרונה דיבר עם חבר מישראל דוד שטויר, כאשר בגילו המתקדם (שבעים פלוס) כבר חווה הכל במדינה. אני הכרתי את דוד בחודשים הראשונים שלי בתהליך התאקלמות בוונקובר, אליה עברתי בחודש פברואר 2005
דוד חזר וציין בפני שאני הייתי “נביא” שראה לאן פני ישראל מועדות והוא עד היום מצטער שלא עזב כמוני את המדינה בה גדלנו, למען עתיד טוב יותר לו ולילדיו. לאור המשבר הקשה בישראל ילדיו של דוד כבר הספיקו לעזוב את ישראל. ולכן שאלתי אותו מה עוד “מחזיק” אותו בישראל? הוא ענה לי כי בתו הצעירה שהשתחחרה לאחרונה ההצבא, נקראה לשירות מילואים דחוף בן מספר חודשים בחיל האוויר. לאחר שתשחרר הבת מהמילואים היא קרוב לוודאי תעבור ללמוד בחו”ל. אז גם הוא יעזוב סוף סוף את ישראל
דוד אומר כי כבר למעלה מחמישים אלף ישראלים עזבו לאחרונה את ישראל. לדבריו מספר העוזבים צפוי אף לגדול לאור המשבר הגדול שישראל נמצאת בו, והוא צפוי להחריף. תשמע רוני הוא אמר לי נחרצות: ישראל היום נשלטת על ידי משפחת פשע הלוא היא משפחת נתניהו. הם עושים מה שהם רוצים, ובעלי התפקידים לצדו של נתניהו הם נוכלים וחסרי כישורים. נתניהו יצר פילוג בעם שאי אפשר לתקנו כך שאי אפשר לגשר בין “הביסיסטים” למתנגדיו של נתניהו
כשאמרתי לדוד כי הכיצד יכול ראש ממשלת ישראל להחזיק בן כלומניק בפלורידה (יאיר נתניהו) שאפילו לא עובד, והמדינה מממנת את שירותי הביטחון שלו שעולים הון ובתקופת מלחמה? דוד קטע את דברי בחריפות: רוני זה כסף קטן לעומת מיליארדי השקלים שנשדדים מקופת המדינה על ידי נתניהו וחבורתו, בין היתר לטובת החרדים שאפילו לא משרתים בצבא.ווהוא (נתניהו) עוד טס מטוס מפואר שעלה מיליארד שקל
לאחר השיחה עם דוד ישבתי וחשבתי לעצמי על ישראל ועתידה ובמחשבותי הצטיירה תמונה עגומה מאוד. אלו שחושבים שבקרוב יפרוץ תהליך שלום חדש בין ישראל למדינות ערב ובעיקר עם סעודיה, חיים בחלום. סעודיה הודיעה כבר מפורשות! שכל תהליך שלום עימה חייבה לכלול פתרון גם לפלסטינים – והוא הקמה מדינה עצמאית עבורם. הימים שישראל תעשה הסכמי שלום בדמות הסכמי אברהם, ללא פתרון הבעייה הפלסטינית עברו מן העולם
יש בישראל כיום שמהללים את נתניהו כביכול על הצלחותיו מול החמאס והחיזבאללה, בזמן שהם שכחו את הכשלונותיו הרבים, שהביאו למחדלי השבעה באוטובר. וכן ויתור על החטופים כדי שיוכל להמשיך ולשבת על כיסא המלך. מבחינתי זה כמו להגיד שלגודלה מאיר היו הצלחות רבות במלחמת יום כיפור מול המצרים והסורים, תוך התעלמות מאחריותה למחדל הנוראי של התקפות הפתע של צבאות האויב על ישראל
בכל מדינה מתוקנת ראש ממשלה היה מתפטר מיד לאחר מחדלי השבעה באוקטובר, ונעלם מהציבור לעולמים, אך כמובן עומד למשפט העם במסגרת ועדה חקירה ממלכתית. אך את נתניהו הנוכל נורמות ויושר אינן תכונות המאפיינות אותו למרות שהוא דורש זאת מאחרים
נתניהו אחראי להעברת מיליארדי דולרים לחמאס מקטאר, והוא אחראי לפגיעה קשה ברשות הפלסטינית. נתניהו חיזק אפוא את הקיצונים בפלסטינים (חמאס) והחליש את המתונים יותר (הרשות). נתניהו אחראי גם על עיבוי והוספת ההתנחלויות בשטחים הכבושים שרק מרחיקים את ישראל מפתרון הסכסוך הממושך עם עולם הערבי והשגת שלום
בתקופת שלטונו הארוכה בת שבעה עשרה השנים של נתניהו, ישראל נחלשה מבפנים בצורה משמעותית. המדינה הפכה למושחתת, יותר דתית משיחית, יותר קפיטליסטית והרבה פחות הומנית
ישראלים רבים לאור אירועי השבעה באוקטובר הפכו להיות פסימים ובצדק. הם לא רואים שום תמונה אופטימית באופק ופתרונות לסיום המשבר הבלתי נגמר
האחראי הישיר למשבר בישראל הוא ראש הממשלה בנימין נתניהו, שעושה הכל כדי להמשיך בתפקידו ולא מעניין אותו המחיר הכבד לכך. נתניהו כיום הוא אחד המנהיגים השנואים בעולם, כולל במרבית מדינות המערב וכן בישראל. היום רבים מבינים מיהו האיש, כיצד הוא פועל ומה האינטרסים שלו. מצער שהשבעה באוקטובר האירו בצורה רבה עד כמה ישראל לא היתה מוכנה, ועד כמה נתניהו מסוכן ולא יקח אחריות על מעשיו ומחדליו הרבים
בישראל העדיפו להגן על ההתנחלויות בשטחים הכבושים ואף לעבות אותן במקום להגן על גבולות המדינה. העדיפות ניתנה למתנחלים על חשבון תושבי ישראל. זו הקונספציה שנתניהו הוביל וזה מחדל אדיר שהוא לא יוכל להימלט ממנו
יש לא מעט שנוטים להעריץ מנהיגים שזה מנהג לא בריא שיכול להפוך למסוכן, כאשר מדובר באישים כמו נתניהו ודונלד טראמפ. הערצה לנתניהו לאורך השנים הרבות שבה הוא מעורב בפוליטיקה הישראלית, הפכה את תומכיו לעיוורים ואת נתניהו לנוכל. אהוד אולמרט נכנס לכלא על עבירות פחותות בהרבה מאלה של נתניהו, שמתכחש להן כמובן. נתניהו המכהן בתפקידוכשבעה עשרה שנים צבר עבירות רבות בתחומים שונים. הוא הפך לאיש עשיר, הוא מחזיק במספר נכסים וחשבונות בנק מנופחים. נתניהו ומשפחתו חיים ברמת חיים גבוהה והחשבונות מוטלים על משלם המיסים הישראלי
לאור שנותיו בפוליטיקה הבויל נתניהו מהלכים מסוכנים ביותר. הוא הוביל את ההסתה הרבתי שהביאה לרצח של יצחק רבין, הוא הוביל תוכניות רבות להרחבת והוספת ההתנחלויות בשטחים שפוגעות קשות בעתיד של ישראל והפלסטינים. הוא לחץ על טראמפ לבטל את הסכם הגרעין עם איראן – כאשר המומחים לנושאי ביטחון בישראל טוענים שמדובר במהלך שגוי ומסוכן לישראל. נתניהו גם איפשר העברת כסף רב מקטאר לחמאס, ששימש לחימושו בממדים אדירים. עדיין לא ברור האם לנתניהו היה גם רווח אישי מהעברות כספים אלה
נתניהו בימי שלטונו – דאג במדיניות ההפרד ומשול שלו כמו דיקטטורים – ליצור וללבות שנאת אחים בתוך ישראל. המצב היום בחברה הישראלית הוא כה חמור שכבר אי אפשר לגשר על הפערים בין תומכי נתניהו למתנגדיו. התעמולה השיקרית המופצת על ידיי נתניהו, בנו יאיר ומקורבים אחרים ומכונה “מכונת הרעל” רק מוסיפה שמן רותח לסכסוך הפנימי בישראל. הגיעו הדברים לידי אבסורד כאשר תומכי נתניהו מאשימים את משפחות החטופים כאילו הן שייכים לשמאל. לא מעט משפחות החטופים הוכו ואויימו על ידי תומכי נתניהו. ומה תומכיו אומרים לישראלים יוצאי אירופה: תחזרו לאירופה כדי שהיטלר יחסל אתכם. דוגמאות אלה מוכיחות שמאז שנתניהו השתלט על ישראל, המדינה החלה להתפרק והתהליך המדאיג הזה רק מתעצם
תומכי נתניהו מעריצים דמות בעייתית לא פחות והיא טראמפ. הם מאמינים כי רק טראמפ ידאג לישראל. לעומתו המועמדת השנייה לנשיאות בארה”ב, קמלה האריס, לא תדאג לישראל. הישראלים התומכים בטראמפ עיוורים למעשיו המסוכנים ורצונו להפוך לדיקטטור. כידוע הישראלים ונתניהו בראשם לא מסתכלים על התמונה הכוללת, אלה רק על היום ומחר. מבחינתם טראמפ יפתור את הבעיות של ישראל היום ומחר. הם לא קולטים עד כמה טראמפ מסוכן לארה”ב ולמערב, ולכן גם לישראל. אם טראמפ יחזור לשלטון יחליש הדבר את ארה”ב וזה בדיוק מה שרוצים ברוסיה ובסין. בישראל כיוון שלא חושבים על העתיד לא מבינים עד כמה ארה”ב חלשה תחליש גם את ישראל
ישראל נמצאת בסכנה קיומית מהיום שהתחלתי לנשום לפני למעלה משישים וחמש שנים ואני לא אומר זאת כדי להפחית מחומרת העניין. מצער מאוד שחבורת פושעים בלתי אנושית של החמאס וחבריהם “הזכירו” שוב לישראלים בשבעה באוקטובר, כי הם גרים באזור מסוכן ביותר. ישראל ישנה והישראלים כהרגלם התעלמו מכל התרעה אפשרית לחדירה כה קשה כפי שאירעה באוקטובר
פרופ’ ישעיהו ליבוביץ אמר לאחר כיבוש השטחים כתוצאה ממלחמת ששת הימים שנכפתה על ישראל, כי זהו דבר חמור שיגרום נזק גדול לישראל, ישחית את המדינה ואולי אף יביא לקיצה. כל יום מאז התבגרותי הרגשתי עד כמה דבריו החמורים של פרופ’ ליבוביץ נכונים, ועד כמה הישראלים ברובם לא ראו שום בעייה בנושא החזקת השטחים הכבושים. להיפך: שטחים אלו יצרו גל הולך וגדל של תנועה משיחית של יהודים פנאטיים, שמאמינים בכל ליבם שאת השטחים הכבושים הם קיבלו מאלוהים ומצווה עליהם להתיישב בהם. תנועה משיחית מסוכנת זו שמספר תומכיה גדל משמעותית כל שנה, ממשיכה במלאכת בניית התנחלויות והרחבתן בשטחים, תוך שמתקבלות תמיכה ועידוד רב ממשלות נתניהו השונות. בנימין נתניהו ראש הממשלה הנצחי של ישראל שיושב על כיסא המלך כבר כשבעה עשרה שנים, מיישם את תפיסתו ותפיסת אביו – שיש ליישב יהודים בכל ארץ ישראל, כולל ובעיקר בשטחים הכבושים. תפיסה זו שמקובלת על ידי חלק נרחב מתושבי ישראל כיום, מונעת כל אפשרות של הקמת מדינה פלסטינית בשטחים שנכבשו. וכך גם נמנע מישראל לחיות בביטחון מלא תוך אפשרות של שלום עם מרבית מדינות ערב. מי שמתעלם מהבעייה הפלסטינית בעצם מתעלם מהאופציה היחידה לפתרון הסכסוך הארוך והנוראי הזה בין ישראל לשכנותיה. בין היהודים למרבית המוסלמים בעולם
הישראלים רוצים בדומה לאזרחי מרבית המדינות בעולם לבלות, לטוס לחו”ל וליהנות מהזריחות ומהשקיעות כאחד. אך הישראלים מעדיפים לשכוח כי מי שרוצה להחזיק בשטחים של עם אחר לא יכול לחיות חיים אזרחיים רגילים, אלא חיים מלאים בצבא, ביטחון, כוננות והתרעות. כאמור מחבלי החאמאס הוכיחו לישראלים מה קורה שישנים באזור מסוכן זה
טעה מי חשב שהחזרת רצועת עשה לתושביה יפתרו כל בעיותיה של ישראל. אי אפשר להפריד בין תושבי הרצועה לבין התושבים הפלסטינים בשטחים הכבושים. לא היה שקט באזור אחד אם לא יהיה שקט גם באזור השני. ועובדה היא שהמלחה בעזה מעוררת את הפלסטינים להתעמת עם צה”ל והישראלים ופיגועי הטרור הולכים גדלים מאז באוקטובר
כשאומרים לישראלים כי לא בטוח לגור בישראל הם עונים כמעט אוטומטית כי לא בטוח לישראלים ויהודים לגור בשום מקום אחר בעולם. האם פעם אחת שאלו תושבי ישראל מדוע אחיהם בגולה לא בטוחים? השנאה והאנטישמיות הולכות וגדלות משמעותית מאז השבעה באוקטובר? האם יש שמבינים כי מה שצה”ל עושה ברצועת עזה הוא נוראי – גם לאחר המאורעות הקשים ביותר שאירעו בשבעה באוקטובר? האם זה מובן שהנקמה צריכה לבוא בכל הכוח, ללא הפסקה ולהביא למותם של אלפי פלסטינים חפים מפשע בעזה? האם בישראל מבינים שהתוצאות הקשות של המלחמה בעזה יגרמו נזק קשה מאוד למדינה ולישראלים והיהודים בחו”ל
בישראל לא אוהבים לראות את התמונה הכוללת ולחשוב על העתיד. קל יותר להתנהל מהרגע להרגע, ללא תכנון וללא ארגון. נתניהו מנהל את המלחמה הקשה הזו בעזה שלא מביאה לעתיד טוב יותר בישראל, בדיוק כמו שהוא נכשל בהגנה על גבולותיה של המדינה. נתניהו רק חושב על נתניהו ועל רצונו להמשיך ולשלוט על המדינה שהוא הורס
This year, the High Holidays fall later than usual, with Rosh Hashanah just a few days before the anniversary of Oct. 7, 2023 – the most tragic date in the history of modern-day Israel.
The High Holidays offer special opportunities for reflection and renewal, reaffirming what matters most, pursuing positive change and strengthening our connections with others.
As we look back on 5784, we should examine our own actions, reflecting honestly on our challenges and successes, and seeking lessons we can take from our experiences to carry into the year ahead. It’s a time to consider which elements of our lives and our relationships with others need improvement.
This leads naturally to an opportunity to contemplate our intentions and priorities and plan for the future. It is a means of charting a course that aligns with our values and contributes to the strength of our families and our communities.
While Canada remains one of the safest places for Jewish communities, the Centre for Israel and Jewish Affairs’ advocacy – especially since Oct. 7 – has been fueled by a profound dedication to tackling the disturbing rise in antisemitism.
The alarming surge in antisemitism, both online and on the streets, has been deeply shocking. Yet, it has also driven us to forge essential connections with all levels of government, law enforcement, educational institutions and community organizations representing the majority of Canada’s Jewish population and other vulnerable minorities.
Just as the High Holidays are arriving late this year, so too are long-awaited protections from the government. We have seen some progress, but there is much to be done to ensure “bubble legislation” (safe-access laws to protect defined areas from protests, harassment and hate) becomes common, if not ubiquitous, across Canada. Vaughan, Ont., has adopted an encouraging example, and many other municipalities have expressed serious interest in following suit, but there is still much work ahead.
Federal online hate legislation has been in development under various ministries for years, and we are not backing down on contributing to and securing this fundamental legislation that will enhance security measures.
The accusations against Israel of war crimes from the International Court of Justice (ICJ) are both absurd and detrimental to Canada and the West’s long-standing policies aimed at achieving peace in the Middle East. If the Canadian government wants to rescue the reputation of the ICJ, it must denounce this evidence of its politicization.
Antisemitism is not a “Jewish” problem. Jew-hatred poses a grave danger to all who cherish our core Canadian values. We know from history that, wherever antisemitism is allowed to thrive unchecked, social malaise and political oppression follow. Its defeat requires a concentrated, multi-pronged approach involving many cultural, political, ethnic and faith organizations, as well as individuals from across the country. Together, we are working to combat antisemitism while building relationships with many partner groups, promoting the Canadian values of dialogue and understanding, tolerance and respect.
As Canada’s special envoy on preserving Holocaust remembrance and combatting antisemitism, Deborah Lyons, wrote in a July op-ed in the National Post: “Jews did not create antisemitism and … it is not on them to fight it alone.”
As we approach the sad and sombre anniversary of the Oct. 7 massacre, many will join us in honouring the memories of those murdered by Hamas and in praying for the safe return of the hostages and for the restoration of peace to the region. And, if we are so blessed to have welcomed home the hostages by the time you are reading this, we’ll have more to celebrate as we begin the new year.
In the meantime, I wish you a sweet, healthy, peaceful and happy 5785.
Judy Zelikovitzis vice-president, university and local partner services, at the Centre for Israel and Jewish Affairs.
Clockwise from top left: Carmel Gat, Hersh Goldberg-Polin, Eden Yerushalmi, Alex Lubanov, Ori Danino, Almog Sarusi. (photos from internet).
This article is an edited version of a blog posted on Sept. 2, 2024.
Carmel Gat, Hersh Goldberg-Polin, Eden Yerushalmi, Alex Lubanov, Ori Danino, Almog Sarusi. The cursor has been blinking below these six names and faces.
I haven’t known where to begin because there are so many emotions swirling, yet, despite the tears of devastation and despair that come to the surface and back away again, my predominant emotions are rage and frustration.
Rage at the savage and violent ends for these beautiful men and women, and frustration that, even in Israel, many have assumed that so few hostages could possibly still be alive, that only 30 or 40 are likely still alive. Well, here we had six, who were all held in tunnels, where just oxygen is tough to find, surviving a Middle Eastern summer with practically no food or water or personal hygiene for close to a year, and they are not dead because they couldn’t survive – they did survive. They are dead because they were murdered by Hamas at close range and, although it is customary in Judaism not to say details that will hurt the families or the memories of their loved ones, due to the level of urgency of this situation for now close to a year, I feel it is crucial to state that it is known that these particular six hostages were tortured badly before they were shot.
It is important to point out the brutality of Hamas. It was an incredibly bold move for Hamas to select two young women and an American man, whose mother was on the cover of Time magazine and whose parents just gave an electrifying speech on Aug. 21 at the Democratic National Convention, as hostages to murder so savagely. This speaks volumes to me. Hamas is fearless – and why shouldn’t they be? All of the pressure for a ceasefire has been on Israel. All of the pressure for the war to end has been on Israel. How about: “Give us back our people” instead of “Bring them home now,” why not, “Send them home now”?
The tunnel these hostages were found in was located less than a mile from the tunnel in Rafah from which Farhan al-Qadi, a Bedouin-Israeli hostage, was rescued, so it is possible that the Israel Defence Forces’ proximity led Hamas to make this horrific decision, but, had the IDF been “permitted” to enter Rafah sooner and more aggressively, perhaps more could have been done to save these human beings and the rest of the hostages months ago.
The anger I feel is complicated. I traveled alone to Israel last November to write about the hostages and got so involved there that I stayed until March. It is hard being in the diaspora right now, as I am realizing more and more regularly that Jews outside of Israel aren’t understanding how Israeli Jews feel right now and what they need so badly from us. I’ve tried to communicate this through my piece about Alon Ohel which can be read at melanie-preston.com. (His mom’s words put it so perfectly.)
The vast majority of Jews in the diaspora love Israel, and so they visit and they donate and they believe that if there ever were an emergency in the world, Israel would welcome them. But this isn’t something that can be taken for granted – that Israel will always be the safest country for Jews. It has not felt that way for Israelis since Oct. 7.
If such a brutal attack can happen in Israel, and the government won’t do everything in its power to bring the hostages home alive, then Iran can perhaps win this war because Israelis will start to leave. This is something Hezbollah’s Hassan Nasrallah has said in his speeches lately. He has said Israelis will lose faith in their own government, tourism will stop and the economy will be destroyed. We already know that Iran is winning the propaganda war.
If Israelis no longer have faith in their system and feel they are not cared for as the top priority, which was happening before Oct. 7, and which many feel led to the Oct. 7 attack in the first place, then they won’t want to continue risking their lives or their children’s lives for the ideals of the Zionist state.
It is the belief of many in Israel that these six beautiful souls did not need to die, and these six are beautiful souls. I knew a lot about two of them and have spent the past days learning about the other four. My eyes are swollen from crying.
The hearts of Israelis have been shredded for close to a year, and there is still no healing in sight. Rarely do they ask for help from the diaspora, but, more than any other time in modern Israel’s history, they need us. They need all the Jews of the world putting all the pressure we can muster to get a deal done to bring the remaining hostages home alive. Anything else we need to do for the country’s security can still be done after this first priority – life – is once again prioritized.
***
I am going to start with Carmel Gat from Kibbutz Be’eri, the woman with the infectious smile, because I feel like I have gotten to know her through her friend Adam Rapoport, who took me to see Be’eri after I met him when I was writing about a different hostage who was murdered in Gaza back in January (Itay Svirsky). Adam, Itay and Carmel went to the same school.
Carmel Gat (photo from internet)
Carmel was raised on the kibbutz but lived in Tel Aviv and worked as an occupational therapist.
“She was such a loving person, such a peace-loving person. She has friends who speak all languages and are from all backgrounds,” said her cousin, Gil Dickmann, on CNN. “She was always looking for ways to treat others, and to take care of them during their most horrible phases and times of their lives. We know that, in captivity, she actually took care of two youngster hostages who were with her, and she practised yoga with them and meditation with them to make sure that they came through this horrible experience OK, and … when they came back, we were so glad to hear this because this is exactly what Carmel is, and she managed to stay herself in captivity and to take care of others … that was such an amazing thing for us to hear. And, to know that after all this, after 11 months in captivity, she lost her life in such a horrible way and we missed getting her back by so little, is devastating.”
Imagine mastering a practice with such grace that you could be stolen by a terrorist group and manage to not just sustain your own light but spread it, teach it, bringing light into the darkest tunnels of horror – that is nothing short of holy work.
On Oct. 7, Carmel was in Be’eri visiting her parents, and witnessed the murder of her mother before she was ripped away from her life and taken to Gaza. Throughout her time in captivity, “Yoga for Carmel” was done all over the world, with people not knowing if she was alive or not, but choosing to send her strength through yoga.
Well, she was alive. She was alive in a tunnel. For almost 11 months. Not only was Carmel slated to be released on day one of any new deal, but she was on the list to be released at the end of November. Had the ceasefire not been broken by Hamas, she would have been out at the beginning of December.
Carmel turned 40 years old in Gaza, in May, a couple of days after my own birthday, and I felt this strong connection and kept wondering if that meant she was alive. How I wanted her to come back. How I wanted to meet this woman of strength when I returned to Israel, when I would spend more time on Be’eri. Instead, the number of dead from Be’eri has increased to 102.
May the memory of Carmel be a blessing to all who were lucky enough to have known her, and especially to the children she taught yoga to in Gaza to help them during their two months of terror. May they find someone with Carmel’s light to get them through this.
***
Hersh Goldberg-Polin (photo from internet)
Hersch Goldberg-Polin was supposed to embark on a globetrotting backpacking trip last December, like I did at 23. The kid who loved maps and atlases, who so many Americans feel like they know, thanks to his incredible parents, Rachel Goldberg-Polin and Jon Polin.
Through the sharing of fun facts about Hersh, we have grown to love him, and creative ideas to keep his name out there included giving the name Hersh when ordering coffee at Starbucks, just to hear “Hersh!” whenit’s ready.
His mother came up with counting the days of this war by ripping off a piece of masking tape every day, writing in marker the day number of captivity and sticking the piece of tape on her shirt. Her Instagram videos have discussed the process of the number changing from two digits to three, as well as how it feels when one roll of tape ends and another begins.
Hersh was seen on video being taken on Oct. 7. The video showed him being loaded onto a truck, and made clear that his arm was blown off. This was all his parents knew about their only son for a long time.
As Passover began, Hamas released a video of Hersh, in which you could see that his left arm – his dominant arm, his mom would always stress – was now a stub. In that video, he stated that he was living without sunlight, food or water, and that he would not have peace on the holiday, but hoped they would.
Hersh’s parents spoke clearly and strongly to those involved in the hostage negotiations: Qatar, Egypt, the United States, Hamas and Israel. “Be brave, lean in, seize this moment and get a deal done to reunite all of us with our loved ones and end the suffering in this region,” said his father, with respect to all involved. His mom added: “And Hersh, if you can hear this … we heard your voice today for the first time in 201 days … and if you can hear us, I am telling you, we are telling you – we love you. Stay strong. Survive.”
These words resonated with the hostage families and became a mantra for their loved ones. But, less than two weeks after Rachel and Jon spoke with such power and grace, they learned that Hersh came to a torturous end.
May we hold his family in the light and love that they have demonstrated to all sufferers in this conflict on both sides, since the very beginning.
May the memory of this young man, with the adventurous spirit he didn’t get to use nearly enough, be a blessing for all who knew and loved him, and for those of us who feel like we did.
***
Eden Yerushalmi (photo from internet)
Eden Yerushalmi was from Tel Aviv and studying to be a pilates instructor. She was bartending at the Nova festival and sent her family multiple videos as the attack began. According to the Hostages and Missing Families Forum, the final texts she sent her family that day were “They’ve caught me,” and then “Find me, okay?” These are the chilling words they were left to grapple with.
The striking photo of her at the beach always stopped me in my tracks in Israel, whenever I came across it in Hostages Square or on a supermarket window or café wall. It forced me yet again to take in the enormity of this tragedy, and to imagine something so sick and horrifying happening to someone.
May Eden’s memory be a blessing for all who knew and loved her.
***
Alexander Lubanov with his wife Michal (photo from internet)
Alexander Lubanov was a bar manager at the Nova Festival and the father of a 2-year-old on Oct. 7. His wife was pregnant at the time and gave birth alone while he was in Gaza. Their baby is now five months old. May Alex’s memory be a blessing to his wife, his very young children and all who knew and loved him.
***
Ori Danino was escaping the Nova festival on Oct.7, but turned his car around to rescue more people. He was from Jerusalem and had five younger brothers and sisters.
Ori Danino (photo from internet)
He was happiest when he was out in nature and around people, and “the best partner you can imagine,” his girlfriend, Liel Avraham, told the Jerusalem Post.
Ori left the festival with his friend in separate cars, to help as many people out as possible. He phoned his friend to ask for the phone number of festival-goers they had just met. He returned to get them, and this was the last his friend heard from him. It was determined that those Ori turned around to get were also taken hostage.
May his memory be a blessing to all who knew and loved him.
***
Almog Sarusi (photo from internet)
According to the Hostages and Missing Families Forum, Almog Sarusi loved traveling around Israel in his white Jeep with his guitar. His girlfriend of five years was murdered at the Nova festival, and he stayed by her side, hoping to help her. He was captured and taken hostage into Gaza.
May Almog’s memory be a blessing to all who knew and loved him.
Melanie Prestonis a Canadian-born, American-raised, Jewish writer and traveler who discovered Israel at the age of 26, immigrated to the country and stayed for seven years. She flew to Israel alone on Nov. 16, 2023, from her home in Charlotte, NC, and was there to March of this year. She is saving to move back to Israel to continue writing about the hostages. She intends to work with the children of Be’eri at Kibbutz Hatzerim and cover the rebuilding of Kibbutz Be’eri. For more information, visit melanie-preston.com. To support her work, go to gofundme.com.
ראש ממשלת קנדה, ג’סטין טרודו, נועד עם מפקד משטרת טורונטו על רקע העליה החדה במספר האירועים האנטישמיים בקנדה. טרודו ציין כי הוא דן עם מפקד משטרה להבטיח את שלומם של היהודים בעיר ולפעול בכל דרך נדרשת כדי להתמודד עם השנאה על כל ביטוייה
בנוסף, נפגש טרודו עם מנהיגים בקהילה היהודית בטורונטו המודאגים מהעליה בהיקף האנטישמיות בעקבות מתקפת חמאס והג’יהאד האיסלאמי נגד ישראל בשבעה באוקטובר. ובעקבותיה המלחמה הקשה שישראל מנהלת בעזה שהביא למותם של עשרות אלפי אזרחים בהם נשים וילדים רבים. טרודו אמר לראשי קהילה היהודית כי הוא מודה להם על שהביעו בכנות את הכאב, הזעם והיגון שלהם. “אני מקשיב לכם. אני רוצה שתדעו שיש לנו מחויבות בלתי מעורערת לכם ולישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית”
טרודו הוסיף: “אני רוצה שתדעו, כי אני נמשיך להיות ממוקדים במאבק באנטישמיות ולהבטיח שאתם וכל היהודים בקנדה יהיו בטוחים מפני אלימות אנטישמית. זו פעולה שכולנו, ובפרט קנדים שאינם יהודים, חייבים לעשות ביחד”
מאז אוקטובר נרשמה עליה חדה באנטישמיות בקנדה, ובכלל זה דווח על שני אירועי ירי ושני אירועי השלכת בקבוקי תבערה לעבר מוסדות יהודיים במונטריאול, חבלה וניסיון להצית סופרמרקט בבעלות יהודית בטורונטו, ונדליזם בחנות ספרים בבעלות יהודית בטורונטו, ניפוץ שמשות של מכונית שעליה דגל ישראל מצפון לטורונטו, התנכלות והשמעת ביטויים אנטישמיים כלפי יהודים שיצאו מבית כנסת מצפון לטורונטו
טרודו, ציין כי הוא אינו מביע תמיכה בתביעה שהגישה דרום אפריקה בבית הדין הבינלאומי נגד ישראל בטענה שהיא מבצעת רצח עם ברצועת עזה. בשיחה עם עיתונאים אמר טרודו, כי תמיכתה של קנדה בבית הדין הבינלאומי ובהליכים שהוא מנהל אין משמעותה שקנדה תומכת בהנחה שבתביעה שהוגשה על ידי דרום אפריקה
ואילו שרת החוץ של קנדה, מלאני ג’ולי, ציינה כי קנדה ממשיכה לגנות בחריפות ובאופן חד משמעי את מתקפת הטרור של חמאס על ישראל. לדבריה, חמאס היא ישות טרור מוכרזת שממשיכה לקרוא במפורש לחיסול יהודים ולהשמדת מדינת ישראל. לישראל הזכות להתקיים ולהגן על עצמה מפני התקפות טרור בהתאם לחוק הבינלאומי. בהגנה על עצמה, ועל ישראל לכבד את המשפט ההומניטרי הבינלאומי. ג’ולי: “קנדה נותרה מודאגת עמוקות מהיקף המשבר ההומניטרי בעזה ומהסיכונים המתמשכים לכל האזרחים הפלסטינים. יש להגביר ולשמור על גישה הומניטרית בטוחה וללא הפרעה. קנדה תומכת במאמצים בינלאומיים דחופים לקראת הפסקת אש בת קיימא. זה לא יכול להיות חד צדדי. על חמאס לשחרר את כל בני הערובה, להפסיק להשתמש באזרחים פלסטינים כמגנים אנושיים ולהניח את נשקו”
גם שרת החוץ ציינה כי התמיכה הבלתי מעורערת של קנדה במשפט הבינלאומי ובבית הדין הבינלאומי אין משמעותה שהיא מקבלת את הנחת היסוד של התביעה שהגישה דרום אפריקה. “אנו נעקוב מקרוב אחר ההליכים בתיק של דרום אפריקה בבית הדין הבינלאומי לצדק”, אמרה עוד ג’ולי
על פי אמנת רצח העם של האו”ם משנת אלף תשע מאות ארבעים ושמונה, הפשע של רצח עם דורש כוונה להרוס או להרוס חלקית קבוצה בגלל הלאום, האתניות, הגזע או הדת שלה. עמידה ברף הגבוה הזה דורשת ראיות משכנעות
שרת החוץ הקנדית הזהירה מפני סכנת האנטישמיות. “עלינו להבטיח שהצעדים הפרוצדורליים במקרה זה לא ישמשו לטפח אנטישמיות והטרדה של שכונות יהודיות, עסקים ואנשים פרטיים. במקביל, נמשיך לעמוד נגד האיסלאמופוביה והרגשות האנטי-ערביים. קנדה נותרה מחויבת בתוקף להילחם בדעות קדומות, שנאה וקיצוניות אלימה”
This week’s suggestion of a time-limited ceasefire that would free remaining hostages in Gaza and return the bodies of the dead to their families seems, in the context of a bleak historical moment, encouraging. The optics of bartering for the lives (and dead bodies) of Jews is something that should (but won’t) make the world recoil in revulsion. Nonetheless, anything that brings the hostages home is worthy of consideration.
A comprehensive agreement brokered by third parties could have positive results, even as it includes the releasing of Palestinians imprisoned in Israel, including those who are guilty of terrorism. At a minimum, it would not be the vague “ceasefire” some have been calling for, which others might view as letting Hamas off the hook for their atrocities. A blanket ceasefire without a release of hostages is, and should be, out of the question.
All this talk of ceasefire, though, should raise a question almost no one seems to be asking. With so many calls for Israel to declare a ceasefire, why is no one – seemingly no one, including Israel-supporting voices – calling for Hamas to surrender?
Conceivably, this particular war could end tomorrow if Hamas conceded. Why aren’t the voices who want to end this war now calling for the one step that could realize that goal?
Certainly, the idea of Hamas surrendering and their leaders facing justice is unpalatable to sympathizers in the West. There is a not-negligible number of activists and commentators who not only support the Palestinian “resistance” in theory, but support it at its most brutal, celebrating the kidnappings, rapes and murders as “amazing” and “brilliant” (in the words of just one college instructor on the steps of the Vancouver Art Gallery in October).
There is also the slightly more convincing idea that, while a democratic government like Israel’s may be swayed by overseas public opinion, a terror regime will not be. As fair as this assumption may seem on its face, evidence debunks it. Millions of people marching worldwide, dressings-down by the United States’ president and top diplomat, a show trial over “genocide” at the International Court of Justice and what seems like a world aligned against it seems to have altered the Israeli resolve not a gram.
The inevitable fallback position in these discussions is that Israel is the powerful party here and so holds the cards. The power differential does not mean, though, that Israelis either are not vulnerable or that they are to blame for the war. For the families of those murdered on Oct. 7 and the Israeli soldiers killed in this conflict, power differentials are a pile of dirt next to empty chairs at their tables. For whatever power discrepancies might exist, Hamas has shown its ability to breech Israel’s defences, and its resolve to do so again, if it can. Hamas has the one card up its sleeve that could end this war: surrender.
Calls for a ceasefire imply that Israel should surrender itself to a future of perpetual terror, because Hamas has repeatedly expressed the determination to fight until Israel is eliminated – setting up a zero-sum situation in which anything short of the complete eradication of Hamas is a defeat for Israel. On the other hand, Israel has made unilateral moves in the past – disengaging from Gaza in 2005, for example – and will likely be forced to do so again as perpetual war is untenable on several levels.
As numerous commentators recently have suggested, total de-Hamas-ification of Gaza is probably unlikely. Perhaps the endpoint will be a situation in which Israel has achieved a position of unequivocal strength, with the likelihood of a repeat of Oct. 7 eliminated, and some as-yet-unimagined political structure in place in Gaza. While street activists and diplomats worldwide think they have all the answers to what Israel should do, not one group has stepped up to suggest they would serve as peacekeepers or otherwise oversee Gaza’s transition away from Hamas’s regime. There are, of course, larger geopolitical imperatives, including the maintenance and expansion of the Abraham Accords, which Saudi Arabia has said depend on a two-state solution. Prime Minister Binyamin Netanyahu, to the consternation of American and other officials, is insisting Palestinian statehood is off the table for now.
Another realistic reason why Western observers may not be calling on Hamas to give up is the understanding – intuitive, if not conscious – that Hamas will never surrender because it is determined to continue this fight regardless of cost and futility. Their stated goal is the eradication of Israel even if that takes generations. Hamas leaders have indicated that thousands upon thousands of dead Palestinians are a small price to pay for a centimetre’s advance toward that ultimate goal. The embedding of terror infrastructure in civilian areas, the use of human shields and child combatants are evidence that Hamas will fight to the last person.
In Jewish cyberspace and in Israel-minded media, there have been millions of words spilled in recent weeks about the necessity of victory, the justness of the war even in the face of the mounting casualties and much more. There also have been calls for a ceasefire as a way to get the beloved hostages back home with their families and their hurting nation.
Given what’s at stake, we hope and pray for what seems impossible, a Hamas surrender. We also hope and pray for the possible – that Israel will be victorious in achieving its security, that there will be a world in which both Israel and Palestine coexist in peace. And, more immediately, that the hostages will be returned.
חמישה חברי פרלמנט ליברלים בקנדה שלחו מכתב לראשי עשרים וחמש אוניברסיטאות במדינה, בו ביקשו מהם להצהיר האם קריאה לרצח עם נגד יהודים או חיסול ישראל מפרה את מדיניות האוניברסיטאות שלהם
שאלה דומה שהופנתה כלפי ראשי שלוש האוניברסיטאות היוקרתיות בארה”ב נתקלה בתשובה מזעזעת של יתכן, תלוי בהקשר, מה שהוביל לזעם וביקורת ציבוריים רחבים ואף התפטרות של נשיאת אוניברסיטת פנסילבניה
חברי הפרלמנט הקנדי גם דרשו במכתב ששלחו לראשי האוניברסיטאות להגן על הסטודנטים היהודיים בקמפוסים בעקבות העלייה הדרמטית באנטישמיות גם בקנדה
מה שקורה ליהודים ברחבי קנדה, ובמיוחד בקמפוסים של אוניברסיטאות ברחבי המדינה, הוא בלתי מקובל לחלוטין. ראינו יריות שנורו לעבר בתי ספר יהודיים, פיגועי ירי לעבר מוסדות יהודיים, איומים בחרם על עסקים בבעלות יהודית ודיווחים ברחבי הארץ על סטודנטים יהודים שחשים לא בטוחים בקמפוסים שלהם. זה מלווה בחוסר פעולה מצד הנהגת האוניברסיטאות כדי להגן על סטודנטים יהודי. כך כתבו חברי הפרלמנט בקנדה: אנתוני האוספאט’ר, דיוויד למטי, בן קאר, מרקו מנדיסינו ואנה גייני
המכתב גם פורסם על ידם באופן פומבי ברשתות החברתיות. חמשת חברי הפרלמנט הקנדי ציינו עוד במכתבם כי שמענ על סטודנטים יהודיים שהוטרדו ונתונים לסביבה עוינת בקמפוסים, וכן על עיתוני סטודנטים המסרבים לפרסם מאמרים של תומכי ישראל מאז פרוץ המלחמה בין ישראל לחמאס בשבעה באוקטובר
חברי הפרלמנט מבקשים מראשי האוניברסיטאות להעביר להם תשובה עד סוף החודש (ינואר), לרבות פירוט הצעדים שנקטו ראשי האוניברסיטאות על מנת להגן על הסטודנטים היהודיים בקמפוסים שלהם
שיחה בן טרודו לגנץ
השר בני גנץ שוחח לאחרונה עם ראש ממשלת קנדה ג’סטין טרודו. בהודעה מטעם גנץ נמסר כי הוא הביע בפני טרודו הערכה על תרומתה ומחויבותה של קנדה לביטחון ישראל ולשחרור החטופים משבי ארגון הטרור חמאס
עוד נמסר כי גנץ עדכן את טרודו בהתפתחות המלחמה בעזה ובגבול הצפון. הוא הביע את חשיבות התמיכה הבינלאומית בשלילת יכולותיו הצבאיות והשלטוניות של חמאס, בכדי להביא ליציבות האזור כולו. השניים שוחחו גם, כך נמסר, על הצורך לחזק את הארכיטקטורה האזורית, בדגש על הכוח הימי
בכדי להתמודד עם האיום של החות’ים, שליחי איראן, המאיימים על הכלכלה העולמית במעשי הטרור שלהם בים האדום. לפי ההודעה, גנץ וטרודו סיכמו להמשיך ולעמוד בקשר בהמשך
הפדרציות היהודיות בקנדה גייסו שמונים מיליון דולר לטובת ישראל
עד כה גייסו יהודי קנדה באמצאות הפדרציות ברחבי המדינה סכום של שמונים מיליון דולר קנדי שינותבו כסיוע לעיר שדרות, תושבי העוטף והמדינה. מדובר בגיוס הגדול ביותר של הפדרציות היהודיות בקנדה עבור ישראל מאז מלחמת לבנון השנייה, אז גויסו כארבעים ושישה מיליון דולר קנדי
היעד של ארגון הפדרציות היהודיות של צפון אמריקה הוא להגיע לתרומות של כחצי מיליארד דולר עבור ישראל, לאור המלחמה עם החמאס. התרומות יוקדשו לסיוע כספי עבור נפגעי הטרור, שיקום היישובים שנפגעו ונהרסו ומימון ציוד חירום רפואי, מזון ואספקה על מנת לסייע למפונים והפצועים בשיתוף פעולה עם הסוכנות היהודית והג’וינט. סכום גדול יעבור לשיקומה של העיר שדרות, שמקיימת קשר ארוך שנים עם יהדות קנדה ופדרציית טורונטו בפרט, שתרמה לעיר כחמישה עשר מיליון דולר קנדי לאורך השנים. הגיוס הנוכחי התאפיין בהתגייסות רחבה של חברי הקהילה היהודית מכלל שכבות החברה, כאשר משפחות רבות התעקשו לקחת חלק בתרומה. במגבית קנדה ישראל אומרים: ישראל היא הבית של העם היהודי. אנחנו רוצים להרגיש בטוח בבית שלנו
Weekly vigils calling for the release of hostages held in Gaza continue weekly at the Vancouver Art Gallery.
On Nov. 26, the vigil spotlighted female victims of the atrocities and emphasized the hypocrisy of many groups, including UN Women, an entity ostensibly dedicated to gender equality and the empowerment of women, which took 50 days to express any concern about Israeli women.
The vigil took place a day after the United Nations International Day for the Elimination of Violence Against Women.
Rebeka Breder, a lawyer in Vancouver who specializes in animal law, addressed the assembled crowd. She reflected on how, as a child, she looked up to the United Nations as a humanitarian organization.
“Laughable, I know,” she said. “As I have come to learn, and as many of the people standing here have come to learn … the UN is a humanitarian organization – but not for Jewish people.”
The world seemingly cares about women’s rights, she said, except for Jewish women.
“Since Oct. 7, UN Women issued 26 statements about Palestinian women and children versus only three statements about Palestinian and Israelis together,” said Breder. “There is not one statement by UN Women that specifically condemns the brutal rape and mutilation of women’s bodies that was committed by Hamas. Not one. When we look at the photos that are posted by UN Women, most if not all of the pictures are about Palestinian women and children. I’m not saying we shouldn’t care. We should care about all life. But when you see UN Women that is an agency, that is supposed to be standing up and essentially representing women around the world, not post even one — not even one — picture of Oct. 7’s brutal attacks on women and [what] other Jewish people have gone through, it speaks volumes.”
Women’s rights groups and officials in Israel have been working to compile information and evidence about the brutality, rapes, mutilation and other atrocities committed by Hamas, Breder said.
“My understanding is that they have tried a number of times to send this information to UN Women so they can review it and, up until yesterday, there was silence, there was absolutely nothing coming from them,” she said.
Temple Sholom member Shirley Hyman, a board member of ARZA Canada, the voice of Reform Zionism in Canada, paid tribute to Vivian Silver, the Canadian-Israeli woman who was murdered Oct. 7 but who was not confirmed dead until Nov. 14.
“Vivian Silver was a proud Zionist,” said Hyman. “Vivian Silver spent the last four decades working to end the Israeli-Palestinian conflict while advocating for coexistence and harmony between both peoples. She was born in Winnipeg and, after a stint at Hebrew University in Jerusalem, in 1974, she moved to Israel and so began her life as an activist.”
Silver was a founder of Kibbutz Be’eri and oversaw construction projects, while shuttling back and forth to Gaza advancing coexistence.
“When Hamas took over the control of Gaza in 2007, everything changed,” Hyman said. “The closest she got to Gaza was the border, where she picked up sick Palestinians in order to take them to hospitals in Jerusalem.”
Disenchanted with the political left’s inability to end the conflict, Hyman said, Silver “turned to woman power.” She helped found the organization Women Wage Peace (Nashim Osot Shalom, in Hebrew).
“It has today grown to be the largest grassroots organization in Israel composed of both Israelis and Palestinians, numbering over 45,000 and located in 95 different areas,” Hyman said. “Every Monday, they protest at the Knesset, wearing white and turquoise so government officials can identify them. They host peace-building webinars, protests and marches around the country and conduct peace-building activities.”
On Oct. 4, days before she was murdered, Silver was with a group in Bethlehem, protesting at the security barrier in Bethlehem, many wearing T-shirts declaring “Peace is possible.”
Toby Rubin, president of CHW Vancouver, the local branch of the national organization founded as Canadian Hadassah-WIZO, stated, “Violence against women is never resistance.”
“It’s our duty to continue to speak for those who cannot,” she said. “But the silence has been deafening from the international women’s groups. Jewish women, Israeli women, our sisters, deserve the same respect, the same rights, and the same voice as women everywhere. Shame on the global community for deliberately ignoring them. Even if the UN came out yesterday, that was 50 days too late.”
The Canadian branch of the worldwide women’s Zionist organization has raised $2.5 million in emergency relief since Oct. 7, she said.
Rubin paid tribute to Daphna Kedem and others who have organized the weekly vigils since the terror attacks. Kedem read the names of all the child hostages. “Your dedication and your Zionism in helping this community never forget the faces,” she said. “We must never forget and we must continue to fight [until] every single one of the hostages is back.”
The previous week’s vigil, on Nov. 19, occurred a day before UN World Children’s Day. Volunteers stood on the steps of the Vancouver Art Gallery holding posters featuring the children murdered or being held hostage by Hamas.
Noemi Gal-Or, professor emerita of politics and international relations, said international law declares that a child should not be separated from their parents against their will. She called on Canada to redouble efforts to press Hamas to release all hostages.
Rabbi Shmulik Yeshayahu of the Ohel Ya’akov Community Kollel said the world should not accept that 40 children – including an infant born in captivity – are being held hostage.
“And the world is silent,” he said. “This is not acceptable. This is not the world that we envisioned. This is not a world that should be. We’ll do anything within their power to bring them home.”
