Tag: Cheesecake Etc.

אירוע מיוחד לזכרם של אדית ומייקל סימס התקיים החודש בבית הקפה שלהם צ’יזקייק. (צילומים: Roni Rachmani)

דן סימס (ביחד עם אשתו פטרישיה, הילדים סאם ופיטר ושאר בני המשפחה) קיימו ביום ראשון לפני כעשרה ימים (ה-18 בפברואר), אירוע לזכרם של הוריו, אדית ומייקל סימס, הבעלים של הקפה המיתולגי צ’יזקיק אצטרה. למעלה ממאה ושלושים חברים, ידידים, עובדים, שכנים ובני משפחה הגיעו לאירוע המיוחד שהתקיים בבית הקפה ברחוב גראנוויל.

האירוע שנמשך כארבע שעות תמימות כלל הופעות אין ספור של חברים, ששרו לזכרם, בליווי רביעייה של נגני ג’אז טובים. לא נישאו נאומים לבקשת הבן דן, אך רבים דברו בשבחם של הזוג הנעים שהביא לוונקובר הרבה שמחה, אושר וטוב לב. בשיחות בין האורחים עלו זכרונות מהעבר, מתי פגשו בהם לראשונה ואירועים בהם השתתפו ביחד עם אדית ומייקל. אצל כולם המוות הפתאומי של השניים היכה בהלם ללא רחמים והרבה הרבה שאלות נשארו ללא מענה.

בבית הקפה (שהיה סגור לקהל הרחב בזמן האירוע הפרטי) הוצגו תמונות של אדית ומייקל ושאר בני המשפחה, אלבום תמונות עב קרס מהבר מצווה של מייקל, וכן קטעי ווידאו מחתונתם, אירועים בהם השתתפו, נסיעות ועוד.

מותם הפתאומי של אדית ומייקל סימס שהחליטו לסיים את חייהם ביחד (אדית הייתה בת 77 ומייקל היה בן 79), ביום שני ה-27 בנובמבר, השאיר כאמור רבים בהלם. בחיים כמו במותם השניים תמיד היו ביחד: הם גרו ביחד, עבדו ביחד, טיילו ביחד, נפשו ביחד, נפגשו עם חברים ביחד, שהו עם המשפחה ביחד, הופיעו כמעט לכל אירוע ביחד, החזיקו במחשב אחד, באימייל אחד ובמכשיר סלולר אחד.

רבים רבים בוונקובר ובמקומות אחרים הצטערו לשמוע על מותם הפתאמי של השניים. לא תמצא אף אחד שיגיד משהו רע עליהם. עשרות הגיבו על פרסום הידיעה בעיתון הוונקובר סאן על מותם. כולם כתבו דברים טובים והביעו צער עמוק על הפרידה מהזוג האהוב. להלן חלק מתגובות הגולשים: “אדית ומייקל היו זוג נפלא ותמיד קיבלו בברכה, באהבה ובנוחות את הלקוחות”. “כמה היו נחמדים ונדיבים”. “איזה זוג מדהים. אבידה גדולה”. “זוג כל כך נחמד, אני שבור לשמוע את החדשות הרעות”. “צ’יזקייק היה מקום נפלא לעבוד בו בגלל אדית ומייקל”. “אהבתי את האווירה והמוסיקה. מאוד מאוד עצוב”. “אני בהלם לשמוע את החדשות הנוראיות. אדית ומייקל היו זוג כל כך נחמד, נעים וחם”. “הם היו נשמות יפות, נדיבים, מתוקים וטהורים. חיו בדרכם והיו מאוד מיוחדים”.

צ’יזקייק הזכיר בית קפה בפאריז בשל האווירה הרומנטית, האורות הנמוכים, התמונות בשחור לבן, הקירות באדום והנעימות ששררה במקום. מייקל ניגן נפלא ואהב לאלתר ג’אז. אדית אהבה לשיר וקול זהב שלה הזכיר מאוד את קולה של הזמרת הצרפתית הידועה אדית פיאף.

השניים היו יהודים: אדית ילידת סקוטלנד שגדלה בטורונטו ומייקל אמריקני יליד בוסטון. הם הכירו בישראל בשנת 1961 והתאהבו במבט ראשון. לאחר שנה הם החליטו להינשא בטורונטו. ולאחר מכן הזוג עבר לבוסטון ואחרי שנולד בנם יחידם דן, הם החליטו לעבור לוונקובר, שהפכה לביתם במשך כארבעים השנים האחרונות.

יום אחד בשנת 1979 אדית ומייקל מצאו חנות להשכרה ברחוב גראנוויל ובמקום נפתח קפה צ’יזקייק אצטרה. לאט לאט הקפה החל להתמלא ורבים באו לשמוע את מייקל מנגן ושר עם אשתו, ונהנו לאכול עוגת גבינה ברוטב תות שדה או שוקולד. תוך תקופה קצרה צ’יזקייק הפך לשם דבר והמקום שימש לעלייה במשך שנים וגם כיום – זה קרוב לארבעים שנה.

קשה להאמין שאדית ומייקל סימס בעלי הקפה המיתולגי צ’יזקייק הלכו לעולמם. (צילום: רוני רחמני)

בעת התיישבו בוונקובר לפני כארבעים שנים תחילה מייקל התפרנס מהופעות בבתים של אנשים באירועים כמו ימי הולדת, ובכל אירוע בו יכל לנגן ולשיר. ואילו אדית הכניסה כסף הביתה ממכירות של חפצים משומשים. יום אחד הם מצאו חנות להשכרה ברחוב גראנוויל, הקרובה מאוד לגשר גראנוויל שמקשר בין הדאון טאון לחלקה המערבי של ונקובר. הבעלים הקודם של המסעדה ששכנה במקום נאלץ לסגור את העסק, כיוון שבעותה עת פרצה שביתה במערכת עיתון הוונקובר סאן שהייתה ממוקמת ממול, כך שלא היו קליינטים. אדית ומייקל סימס קפצו על המציאה והשקיעו את כל הכסף שהיה להם (כ-14 אלף דולר) – וכך נפתח קפה צ’יזקייק אצטרה. מייקל אמר לי בשעתו כי הוא בסך הכל חיפש מקום לנגן, וללא שום תוכנית עסקית התגלגל הרעיון לפתוח את הקפה ולמכור בו עוגות גבינה איכותיות לפי מתכון שהוא מצא. השניים נהגו בחוכמה כאשר החליטו לפתוח את הקפה בשעות הערב החל משבע, בזמן ששאר בתי הקפה נסגרים. המקום פעל עד אחת אחר חצות. כך שהיום היה פנוי עבורם לכל מה שרצו וחפצו לעשות. למיקום הספיציפי של הקפה (מחוץ לדאון טאון) היה יתרון משמעותי כיוון שתמיד אפשר היה למצוא חנייה לידו.

בשבועות הראשונים הקפה היה ריק אך לאחר מכן לאט לאט המקום החל להתמלא. צעירים ומבוגרים כאחד באו לשמוע את מייקל מנגן ושר עם אשתו, ונהנו לאכול עוגת גבינה ברוטב תות שדה או שוקולד. תוך תקופה קצרה צ’יזקייק הפך לשם דבר והמקום משמש לעלייה לרגל עד היום. קרוב לארבעים שנה בית הקפה מלא מדי ערב. הוא פתוח בכל ימות השנה ורק בערב חג המולד הוא סגור לבקשת עובדים שרוצים לשהות עם בני משפחותיהם.

במהלך השנים חלו מספר שינויים והתאמות בקפה אך בעקרון רוח המקום נשמרה עד היום. צ’יזקייק היה ממקומות הבילוי הראשונים בוונקובר שבו נאסר על הלקוחות לעשן.

לפני מספר שנים הזוג סימס רכשו את הבניין של הקפה וצרפו לצ’יזקייק את שתי החנויות שמצדדיו, כך שבימים עמוסים המקום מכיל עוד מקומות ישיבה לאורחים. במקביל הבן דן לקח את מושכות הניהול לידו ואדית ומייקל היו יותר חופשיים לטייל ולנוח.

אני הייתי נוהג לפגוש את הזוג מעת לעת. בדרך כלל היינו נפגשים בערבים בקפה ונהנים משיחות נפש וכן מנהלים דיונים עמוקים בנושאים פוליטיים ואחרים. לפעמים היינו נפגשים בסטודיו מאחורי הקפה בו אדית ומייקל נהגו לשהות לעיתים. או שנפגשנו בדירה היפה שלהם בקול הארבור. לעתים היינו נפגשים לפני הצהריים לברנץ’ בצ’יזקייק שהיה סגור באותן שעות, או בבית קפה בולגרי בווסט אנד שהיה חביב על בני הזוג.

תמיד היה לנו על מה לדבר, בין אם בנושאים משפחתיים, נושאי היום יום או כאמור בנושאים פוליטיים. בשנים האחרונות לחייה אדית גילתה רגישות גדולה יותר לנושא היהודי והיא החלה לחשוש יותר לגורלם. אני ניסיתי להרגיע אותה שהכל בסדר וישאר בסדר, אך כנראה שהגיל עשה את שלו והיא הייתה מאוד מודאגת. מייקל לעומתה תמיד נשאר אופטימי ונראה לא ממש מודאג ממה שקורה בעולם. הוא תמיד האמין בפתרונות חיוביים לכל בעייה וסכסוך.

אני מתקשה להאמין שאדית ומייקל סימס שייכים לנחתל העבר ולא אראה אותם עוד. ממש בלתי נתפס בעיני. מכל מקום הם ישארו בזכרוני ובמחשבותי ואזכור עד כמה היו נחמדים, שמחים וטובים לכל. יהיה זכרם ברוך.

קשה להאמין שאדית ומייקל סימס בעלי הקפה המיתולגי צ’יזקייק הלכו לעולמם. (צילום: רוני רחמני)

בתאריך ה-17פברואר 2005 עזבתי את תל אביב ועברתי לגור בוונקובר. לפני שעזבתי מסר לי אבי טלפון של זוג מבוגרים מוונקובר שהוא ואימי הכירו באמצעות חברים. הוא אמר לי שקוראים להם אדית ומייקל סימס, שיש להם קפה שנקרא צ’יזקייק אצטרה. וכן שמייקל מנגן בקפה בפסנתר והוא ואדית שרים יחדיו. נשמע לי מוזר.

ממש בימים הראשונים לשהותי בעיר כשעוד שכרתי חדר במלון ליד אינגליש ביי בשכונת הווסט אנד השקטה, ולא היה לי הרבה מה לעשות, החלטתי לבקר את הזוג סימס. הרמתי טלפון והצגתי את עצמי וקבענו להיפגש בקפה שלהם. הם היו בעצם האנשים הראשונים שפגשתי בוונקובר, בנוסף לחבר אחד שעוד הכרתי מישראל (קובי אשכנזי).

אני זוכר היטב את ההליכה בלילה הקר והרטוב מהמלון אל הקפה של אדית ומייקל. אז עוד לא הייתי מורגל בהליכות ארוכות והדרך נראתה לי ארוכה ולא נגמרת. כשהגעתי לקפה הופתעתי לדעת שאכן קוראים לו צ’יזקייק אצטרה. ואכן מייקל ישב על יד הפסנתר מנגן ושר, ובחלק מהשירים אדית הצטרפה אליו בשירה. כל מה שאבי אמר היה נכון.

מייד נוצר קשר חם ביננו והוא נשמר לאורך כמעט שלוש עשרה שנים ברציפות. רק מותם הפתאומי של אדית ומייקל שהחליטו ללכת יחדיו מעולמנו לעולמם של המתים (אדית בת 77 ומייקל בן 79), ביום שני ה-27 בנובמבר, קטע אותו. בחיים כמו במותם השניים תמיד היו ביחד. אני זוכר כי תמיד כשראיתי אחד, ידעתי שכעבור דקות בודדות גם השני יופיע. הם גרו ביחד, עבדו ביחד, טיילו ביחד, נפשו ביחד, נפגשו עם חברים ביחד, שהו עם המשפחה ביחד, הופיעו כמעט לכל אירוע ביחד, החזיקו במחשב אחד, באימייל אחד ובמכשיר סלולר אחד.

הידיעה על מותם של אדית ומייקל הדהים אותי. ישבתי בביתי צפון בתוך עצמי והרגשתי ממש בהלם. עצור, עצוב ומרגיש כאחד שהתייתם מזוג כל כך נעים הליכות, צנוע ושמח. מי יכול להגיד משהו רע עליהם? לא ימצא אחד כזה. פשוט לא. ולראייה עשרות הגיבו באינטרנט לאור פרסום הידיעה על מותם של אדית ומייקל. כולם כאחד אמרו רק דברים טובים והביעו צער עמוק על הפרידה הקשה מהזוג.

צ’יזקייק הזכיר לי בית קפה בצרפת בשל האווירה הרומנטית, האורות הנמוכים, התמונות בשחור לבן מסביב, הקירות הצבועים באדום והנעימות ששררה במקום. זאת ממש כמו עידית ומייקל שהצליחו להעביר למקום אווירה מיוחדת, משהו מעצמם, אולי בעצם הרבה מעצמם. מייקל כל פעם שהגעתי לצ’יזקייק ניגן נפלא ואהבתי בעיקר את הקטעים כשהוא מאלתר ג’אז, בסגנון ניו יורקי. ואילו אדית הייתה בעלת קול זהב ועדין שהזכיר לי מאוד את קולה של הזמרת הצרפתית אדית פיאף.

השניים היו יהודים: אדית ילידת סקוטלנד שגדלה בטורונטו ואילו מייקל היה אמריקני יליד בוסטון. הם הכירו דווקא בישראל בשנת 1961 (עת הייתי בן שנתיים). מייקל שימש באותה עת נגן קלידים של הזמר שמעון ישראלי, בתוכניתו המיתולוגית ‘סתם יום של חול’. אדית ומייקל שמבט ראשון התאהבו אחד בשני, החליטו שלא להישאר בישראל ועברו לבוסטון. לאחר שנה (1962) התחתנו. אחרי שנולד בנם יחידם דן, הוצאות המחייה האמירו ובעיקר הטפולים הרפואיים בילד היו יקרים מאוד, בזמן שלזוג סימס לא היה כלל כסף. לכן הם החליטו לחצות את הגבול לקנדה ולעבור לוונקובר. הם התאהבו מייד בעיר היפה הזו שהפכה לביתם במשך כארבעים השנים האחרונות.