Jewish community members Tamara Kronis (Conservative party) and Avi Lewis (NDP) are running in the upcoming federal election. (photos from candidates)
British Columbia’s comparatively small Jewish community has produced a number of senior political figures, including the province’s first Jewish premier, Dave Barrett, and the current minister of finance, Selina Robinson, and minister of environment and climate change strategy, George Heyman. In this federal election, there appear to be just two candidates in British Columbia who are Jewish.
Tamara Kronis is the Conservative Party of Canada candidate for Nanaimo-Ladysmith. The riding is being closely watched by national observers as it is home to one of only two Green party MPs. Paul Manly, the incumbent, once sought an NDP nomination but was rejected by the party, apparently due to controversy over his positions on Israel and Palestine. While the other Green MP, former leader Elizabeth May, is seen as safe in her riding of Saanich-Gulf Islands, Manly appears to be in (at least) a three-way race with Kronis and New Democrat Lisa Marie Barron. Michelle Corfield is the Liberal candidate.
Kronis is a lawyer and heads a jewelry manufacturing and retail business. Until last month, she was associate chair of the Ontario Human Rights Tribunal and an independent director of Toronto Hydro. Earlier in her career, she served as director of advocacy for EGALE Canada, the national LGBTQ+ organization. She was a trial assistant at the International Criminal Tribunal for the former Yugoslavia.
Across the water and across the spectrum, Avi Lewis is the New Democratic Party candidate in West Vancouver-Sunshine Coast-Sea-to-Sky Country. A scion of Canada’s left-wing dynasty, Lewis is the son of journalist Michele Landsberg and Stephen Lewis, a former Ontario NDP leader and Canadian ambassador to the United Nations. His grandfather, David Lewis, was the leader of Canada’s NDP, from 1971 to 1975.
Avi Lewis is a journalist and activist who recently produced and co-wrote the Emmy-nominated animated short film about the Green New Deal, Message from the Future, with U.S. Representative Alexandria Ocasio-Cortez.
Lewis co-authored “The Leap Manifesto,” which was “a call to action on climate and inequality that was launched by an historic coalition of Indigenous leaders, unions and environmentalists, and signed by more than 50,000 Canadians,” according to Lewis’s website.
Lewis has an uphill climb. The riding, which straddles some of Canada’s wealthiest voters and the disparate communities along Howe Sound, has back-and-forthed between the Liberals and Conservatives in recent years. It is held by two-term Liberal MP Patrick Weiler, who is beating back a challenge from former Conservative MP John Weston. In 2019, the NDP candidate came fourth, well behind the Green party.
Or Shalom members Lorne Malliin and Marianne Rev organized a demonstration at the office of Harjit Sajjan, federal minister of national defence and MP for Vancouver South. (photo from Lorne Mallin)
The heat dome that sent much of British Columbia into an unprecedented spell of sweltering weather, followed by wildfires that have destroyed vast swaths of western North America, including the B.C. town of Lytton, and extreme weather events like Hurricane Ida have put climate and the environment at the top of many people’s priorities. With the federal election now days away, all federal parties have honed their pitches to voters on issues of the environment.
Jewish activists have been vocal on these issues recently, reflecting the growing realization that impacts of climate change are not a remote future potential but an immediate and measurable phenomenon.
Marianne Rev, a member of the tikkun olam committee at Or Shalom synagogue, was one of many Jewish people who participated in a series of demonstrations at the offices of scores of members of Parliament on July 29. With her friend and fellow Or Shalom member Lorne Mallin, Rev organized an event at the office of Harjit Sajjan, federal minister of national defence and MP for Vancouver South. Other local demonstrations took place at the offices of Vancouver Quadra MP Joyce Murray and North Vancouver MP Jonathan Wilkinson, who is also the federal minister of environment and climate change.
“It was part of an action organized by 350.org,” Rev told the Independent. The organization 350.org was founded in 2008 to build a global climate movement and was so named because 350 parts per million is the safe concentration of carbon dioxide in the atmosphere. (Concentrations are now 414.6 parts per million.)
“I’ve been increasingly involved in climate action, political action, climate justice,” said Rev, a retired physician.
While she was told in advance that Sajjan would not be available to meet on July 29, Rev was disappointed that, when her group of about 25 activists arrived at the office, it was closed. Nevertheless, she and a small group of others met with the minister on Aug. 9.
“We had an excellent meeting,” she said. “There were two very specific asks.”
Her group, as well as those participating across the country, asked MPs for a moratorium on all new or expanded production and transporting of fossil fuels, including the Trans Mountain Pipeline expansion. Second, they demanded a “just transition” away from fossil fuels to allow workers in those industries to shift to other sectors.
Rev said the response her group got from Sajjan was voiced by Wilkinson in the media.
“He blurted out the party line, which, shockingly, Wilkinson repeated many times over on the morning of the ninth, when the [Intergovernmental Panel on Climate Change] put out their report saying that we are code red for humanity,” she said. “[The government says] that we need the TMX to fund the transition to renewables. As such, it’s completely false.… It’s totally fallacious political B.S. that has been put out on the population for decades. Renewable energy is free. It’s not free to get there, but wind and sun is free.”
Rev gives credit to Adam v’Adamah, one of British Columbia’s pioneering Jewish environmental groups, and said that the environment and climate are logical concerns for Jews.
“Jews have always been very interested and driven regarding social justice, and the environment and climate are very much climate justice issues,” she said.
Rabbi Dan Moskovitz, senior rabbi at Temple Sholom, concurs.
“I’ve been involved with [environmental issues] informally for my entire life, but formally, as a congregation, three years ago we launched an initiative to make clear that the climate and the environment is a Jewish issue,” he said. “I see it in very religious terms in the sense that we are commanded to be guardians of the earth, stewards of the earth. So, it’s a mitzvah, a religious obligation, to be good stewards of the earth. I challenged my congregation to join me in that effort and I challenged our Jewish community and they’ve responded, to put this on our community agenda, to see this as a pressing concern for the Jewish community and for the Jewish people. The Jewish Federation has an environmental task force now. We have been talking with CIJA [the Centre for Israel and Jewish Affairs] to get it on their list of priorities and to get the politics out of it and to see it for what it is, which is an existential threat to this world that we are commanded to be caretakers and stewards of.”
As Jewish voters ponder their ballot choices, Moskovitz has some thoughts.
“Rhetoric is lovely and nice and, for the most part, all the campaigns, as I hear them, say basically the right things about the environment,” he said. “But who is doing something or who is in a position to do something? The time for talking is over.… If you don’t do what you’re preaching or praying for, then it’s just noise and we can’t afford more noise because, if we’ve seen anything over this past summer, with the fires here and in the States, and, as we saw the impact of what staying home during the early part of COVID did for our environment in allowing it to rest and to have its own sabbatical year … we can see that we can’t keep using and abusing this God-given gift, which is the world we live in. We are just renters here. We don’t own it.”
The leading federal political parties have pledged their support to the redevelopment of the Jewish Community Centre of Greater Vancouver. Kailin Che, the Conservative Candidate for Vancouver Granville, issued a release Sept. 1, saying that a Conservative government would commit to the redevelopment of the facility. The Conservative campaign did not commit to a dollar amount.
The federal Liberals also made a commitment. Taleeb Noormohamad, the Liberal candidate in Vancouver Granville, announced the next day that a reelected Liberal government would contribute $25 million to the project – the same contribution that the province has committed to and the amount JCC officials requested.
The entire project is budgeted at $427 million, including $155 for a new community centre, childcare spaces and seniors care and $272 million to construct 500 to 600 units of mixed-use rental housing. The new centre is estimated for completion in late 2024 and the housing component is anticipated in 2027-28.
Oct. 21, 2019, seems like a lifetime ago, doesn’t it? That was the date of the last Canadian federal election. Since then, it’s been a world of endless uncertainties and instability.
The Jewish community has witnessed levels of antisemitism that haven’t been seen for decades. Hate crime numbers are way up. The aura of anti-Israel sentiment, especially following the conflict earlier this year in Gaza, has created an environment that has many feeling unsafe and anxious. The silence of many within the political sector has been cause for concern. On top of all of this, the havoc of the COVID pandemic is still felt daily.
Let’s be real: people are upset and worried. The past 22 months since the last election have presented incredible challenges to our well-being and shown that nothing is guaranteed. The Canadian Jewish community has demonstrated its resilience and fortitude but there is a lot more to do, especially when it comes to elections. We’ve seen firsthand what an important role the government plays in our lives, especially regarding the pandemic, so it’s vital that we extend our efforts more effectively in the political realm.
The Jewish community makes up less than 1.1% of the population and is concentrated in just a handful of ridings – 10 out of 338. That’s only three percent. Our numbers are continuing to decline. In politics, relationships matter. If we limit ourselves to involvement in only three percent of ridings and three percent of candidates, we are at a major disadvantage when it comes to our community and the things we care about.
To ensure our voices are heard, members of the Jewish community must continue to build relationships and educate MPs in ridings from coast to coast. This starts with political engagement, and it starts with each of us. As Rabbi Tarfon said, “It is not your duty to finish the work, but neither are you at liberty to neglect it.”
The good news is that we have the tools to get engaged so we can work beyond the local ridings where we vote. While the Canadian Jewish Political Affairs Committee (CJPAC) does not engage in or facilitate lobbying and advocacy, we do act as a concierge, helping members of our community to get engaged politically.
Another important factor is that change is inevitable with elections. In 2019, 98 first-time MPs (27%) were elected, 60 of whom were in ridings that flipped seats. A third of those 60 MPs defeated the second-place finisher by less than five percent of the vote. As for this election, at the time we wrote this, 26 incumbents had decided not to run for reelection. Many more ridings will change hands. This means that, no matter which way the election goes, our community will need to build new relationships with new parliamentarians.
We can jumpstart that process. Community members like you can volunteer and acquaint yourselves with candidates from beyond your own riding and across the country. Every campaign is in dire need of volunteers, and even just a few hours can be a huge help. Often just a few more volunteers can make the difference between winning and losing a race. Plus, the appreciation for a volunteer’s work – no matter how big or small – is something that’s not easily forgotten.
There is, of course, one element that’s changed the game with this election: COVID. While it’s still possible to engage in traditional methods of volunteering – door-knocking, handing out literature in the community, putting up lawn signs or working in a polling station – understandably, some are hesitant to participate under pandemic circumstances.
But fear not: there are many physically distanced ways to volunteer, including from your own home. And you don’t have to be politically experienced to do it. All you have to do is raise your hand and show up. CJPAC will connect you to the campaign of your choice.
For those who feel more comfortable with a bit of instruction, CJPAC’s team makes it simple by training you on the basics of campaign volunteering. You can volunteer in your local riding or in one of the other many ridings where a strong Jewish presence is absent. Perhaps that means traveling 20 to 30 minutes away from your home or simply making phone calls from your couch for a candidate in a more remote part of the country.
The first step is to sign up at cjpac.ca/volunteer, and CJPAC will connect you with the campaign or candidate of your choice.
As Jews, we are committed to community service and contributing to the greater society. While it’s been a rough several months, we don’t have to stand alone. It doesn’t matter what party you align with: it’s vital to the health and safety of the Canadian Jewish community to build relationships with all parties. We can accomplish that together by getting engaged.
Jeffrey Feldmanis chair of the Canadian Jewish Political Affairs Committee and Mark Waldman is the executive director of CJPAC. This op-ed was first published on thecjn.ca.
בחודשים האחרונים בזמן שמגפת הקורונה ממשיכה לטלטל את חיינו התכתבתי מספר פעמים עם מכר שגר בדרום אמריקה. הוא בחר לגור באחד מהאזורים הבעייתיים בעולם, והקוביד מראה בברור מה ההבדל ביננו החיים בקנדה המסודרת, לבינם החיים בג’ונגל אין סופי של בעיות. שלא נדע.
אומר לי המכר הדרום אמריקני: “כאשר אתה רואה כיצד בני העשרים משתוללים כאן בדרום אמריקה כאילו אכול ושתוה אז מה נגיד על כך?”
בנושא החיסונים הראה לי מכרי שדעתו שונה מדעתי והוא שאב מידע ממש לא נכון. אצלנו כאן במערב החיסונים הם הפתרון הקבוע, הברור ובעצם היחידי להילחם במגפה. ואלו אצלו הכול הפוך משום מה. “החיסון של פייזר נניח עובד לטווח הקצר. בעולם המערבי אפשר להיות יותר אופטימי, אבל הייתי מציג אופטימיות זהירה. כל פעם מתגלות מוטציות חדשות שהמומחים בעיני עצמם טוענים שלא בטוח שהחיסון מכסה אותם. אני לא מתנגד לחיסונים אך הם הרע במיעוטו. סיפרתי לך שכמה ממקורביי סבלו מתופעות לוואי חמורות אחרי שקיבלו את החיסון. אני אוהב להקשיב למגוון דעות. זה לא אומר שאני מתנגד. החיסונים אינם נותנים מענה של מאה אחוז לקוביד והתאמתם טובה לרוב האוכלוסייה, אך לא לכולה”.
אכן יש לחיסונים תופעות לוואי אמרתי לו אך הן בטלות בשישים לעומת היתרונות הגדולים בהגנה שהם מייצרים. אך הוא בשלו חי בעולם לא מציאותי.
ההחמרה כיום במגפת הקוביד נובעת מסיבה אחת עיקרית: רבים בעולם כולל בארה”ב, קנדה וישראל – עדיין לא חוסנו. זה שורש הבעיה ועלינו מוטל להסביר לכל מתנגדי החיסונים עד כמה חשוב שגם הם יחוסנו, עבורם ועבור כולנו. לצערי המכר מדרום אמריקה חושב אחרת לגמרי: “אני עצמי נמנע מכל תעמולה בעד או נגד של החיסונים וברור שאין כיום פתרון טוב יותר לעתיד העולם. אני לא מיסיונר של חיסונים אך גם לא נוהג כמו המטורפים שטוענים שאין בכלל קוביד”.
זה נכון שתחילה עת שפורסם המידע הראשונה על הטכנולוגיה החדישה, בהן משתמשות יצרניות החיסונים חברת ביונטק הגרמנית שמשתפת פעולה עם חברת פייזר האמריקנית וחברת מודרנה האמריקנית, היה חשש שיש סכנה בדבר. אך לאחר שבוצעו הניסויים התברר שין מקום לחשש. החיסונים החדישים עובדים ואינם מסכנים את בריאותנו, למעט תופעות לוואי אצל מעטים. האיש מדרום אמריקה לא מעודכן ומסביר לי דברים שכבר שכחנו: “השפעת החיסונים תיקבע לא רק בטווח הקצר אלא בטווח הארוך. חברות התרופות משתמשות בשיטות חדישות שיוצרות מצב שיכול לגרום לשינוי בדי. אן. איי. את זה אומרים מומחים גדולים ממני וממך. צריך להקשיב לטעמי גם לטענות הללו של המומחים. אני עצמי לא עסוק בנושא יומם ולילה. אני עסוק בדברים שמעסיקים אותי וגורמים לי להנאה גדולה יותר”.
אנו במערב יודעים שהחיסונים עובדים ויתכן ונזקק לחיסון שלישי לקראת סוף השנה. אולי נקבל חיסון נגד הקוביד מדי שנה כך שהדבר יהפוך לנורמה, כמו החיסונים לשפעת. אצל המכר מדרום אמריקה הכול זמני ממש כמו כל החיים ביבשת הזו: “אין בכלל ויכוח שהחיסונים ללא יוצא מן הכלל הם לא לכל החיים. לכך אני מתכוון שאני כותב שהם זמניים. זה ברור כשמש. ברור כבר אחרי שנה יצטרכו לתת חיסון שלישי. מה יהיה אחרי החיסון השלישי זו שאלה שאין תשובה עליה כרגע. ברור לגמרי שהמדענים ידאגו שהחיסונים האלה ילכו וישתפרו עם הזמן בתקווה שיהפכו לחיסון אחד ויחיד ולכל החיים”.
הדרום אמריקני מסביר לי על הבעיות ביבשת שלו. כבר אמרתי לו בעבר שעליו לצאת משם אך הוא מסרב מסיבותיו שלו. יכולתי בעבר אולי לעזור לו להגר לוונקובר אך הוא לא מעוניין. לכן לא מפתיע מה שהוא אומר על האזור בו הוא חי: “המרחק בין קנדה לדרום אמריקה הוא כמו המרחק בינה לבין גלקסיה אחרת. אתה כותב מוונקובר, שם הכול נראה סביר יותר. תראה קצת חדשות מארצות דרום אמריקה ותבין כמה חמורה המגפה כאן. המנהיגים בדרום אמריקה בוחרים בחיסון הסיני כי זה הפתרון הכי קל ואת דעתי עליהם אתה יודע. זה גם הכי זול והם מקבלים גם חלק בחינם. החברות המערביות כמו פייזר שולחות כמויות סמליות והם לא רוצים או יכולים לחכות. המנהיגים כאן מנסים להציג לעמים שלהם מצג שווא כאילו הם נאבקים בהצלחה במגפה. הנה, השגנו חיסונים. אבל תראה מה קורה בצ’ילה. זה לא יאומן. זה אומר הכול, אבל איפה הפרשנים? צ’ילה שהיא המדינה שהתחסנה בהיקף הכי גדול בדרום אמריקה והכי מהר, אלא מה. חיסונים סיניים. ומה לדעתך קורה שם? גל מגפה גדול שוטף שוב את המדינה. נדמה לי שצריך לעשות אחד ועוד אחד, אבל אני לא שומע את הפרשנים משמיעים את הפרשנות הנכונה ומתריעים. סין מוכרת חיסונים סוג ז’, ככה שמי מהמעצמות שיתרום או ימכור הראשון הוא שישיג את ההשפעה שהוא מחפש. הצרה היא שהסינים מספקים הכי מהר את הסחורה וההמונים ישלמו את המחיר כמו בצ’ילה. כנראה שהרשויות כאן פוחדות מסין ולא רוצות לצאת נגדה. הציבור מטומטם והציבור ישלם. אבל גם המנהיגים. זה עניין פוליטי מורכב. נשיא ארה”ב ג’ו ביידן, כדאי שיחלק 500 מיליון חיסונים בין מאה ארצות בצורה שווה. זה הדבר הנכון לעשות. בדרום אמריקה המגפה משתוללת הרבה יותר מאשר באפריקה”.
כדי לנחם את המכר מדרום אמריקה המסביר כל הזמן כמה המצב קשה באזורו, שלחתי לו ידיעה אינפורמטיבית מרויטרס על חיסונים שנרכשו עבור מדינתו. משום מה הוא התבלבל (כנראה בהשפעת הסגר הקשה ועוד צרות של קוביד) וטען ששלחתי לו פיק ניוז, על כך שכביכול מדינתו תקבל מיליוני מנות של פייזר. זה פשוט לא נכון כי רויטרס דיברו על מספר כולל של חיסונים שיגיע למדינתו, כולל הרוסיים ופייזר. אז מה הוא אומר לי: “אני סבור שלא צריך לעסוק יותר מדי בדיון על החיסונים, כי המציאות כאן שונה וכדי להבין אותה צריך ללמוד את הנושא. שלחת לי מאמר באנגלית. האם אתה מאמין שאכן מנהיגים לטינים יעמדו במילתם? מתי בדיוק זה קרה? אם טראמפ היה פיק ניוז, אז מה נגיד על דרום אמריקה? המצב כאן בעייתי ואף חמור. נתנו לקשישים בני שמונים ותשעים להמתין תחת השמש או הגשם שעות רבות, כדי לקבל חיסונים. ומי אתה חושב היא המדינה הראשונה ששולחת חיסונים? יפה, ניחשת. סין. היא שלחה מיליוני חיסונים לעומת כמאה אלף של פייזר. מן הנתונים האלה אתה יכול להבין את התמונה המדויקת. יגיעו גם חיסוני ספוטניק. כדי לקבל פייזר צריך ממש פרוטקציה. אז אל תכתוב לי בבקשה יותר שאני מתנגד לפייזר בגלל שיש זריקה שלישית או כל סיבה אחרת. אני מתנגד לחיסון סיני”. המכר שוב התבלבל כי מעולם לא כתבתי שהוא מתנגד לחיסון שלישי ולא הזכרתי במילה את החיסונים הסיניים שאינני מחשיבם בכלל. המגפה בלבלה אותו עוד יותר.
לשמחתנו כאן בקנדה המצב הרבה יותר טוב מדרום אמריקה. תמיד טענתי שבעת משברים רואים את ההבדלים הגדולים בין צפון אמריקה לדרומה. אך מי שבחר מרצון לחיות ביבשת הדרומית צריך להבין שהוא לקח על עצמו סכנות אין ספור. המכר הדרומי מתעצבן על הדיון במגפה וכותב לי בקצור רוח: “כשכתבתי לך שלא מעניין אותי לעסוק בחיסונים זה מן הטעם הפשוט: המצב כאן ברור עבורי, ואין סיבה לדוש בזה יותר מאשר בשיחה קצרה ותמציתית ואין צורך בהתכתבות ארוכה שמייצרת אי הבנות. כשאתה כותב לי על המצב בישראל או אצלך, אני שמח לשמוע, אבל לצערנו זה לא המצב בדרום אמריקה. די נמאס לי לעסוק בזה. אני קורא מהר ומבין מהר. לא מעוניין לעסוק בנושא החיסונים כל הזמן. אלה הן אנרגיות שליליות שגוזלות לא רק זמן רב אלא גם אנרגיות חיוביות שעוזרות לי להיות פרודוקטיבי בענייני. זו הגישה שלי כרגע והיא הנכונה למצב. היא מביאה לתוצאות”.
אנו בקנדה ובמערב בכלל מאמינים בחיסונים והם נותנים את המענה הנכון, למגפה שפקדה אותנו מזה כשנה וחצי. אך האיש מהדרום ספקן ביותר: “ברור שדעתי על החיסונים חיובית אבל אני אדם ספקן, תמיד הייתי ותמיד אישאר לשמחתי. במצב הנוכחי של העולם, החיסונים הם הפתרון הכי טוב לסיטואציה. אבל כשאני מדבר על הרע במיעוטו אני מתכוון למשהו אחר. כשאני מדבר על חיסון זמני אני מתכוון לחיסון לשנה. זה מה שאומרים המומחים ומנהלי חברות המייצרות את החיסונים. הפעם כנראה שזה לא פיק ניוז. אני רק מצטט אותם”.
המכר מדרום אמריקה מנסה להסביר לי עתה את מה שקורה בישראל. כאילו לא ידעתי. הוא אומר: “לגבי נתוני פייזר ובכן ישראל אכן הייתה מעבדה ניסיונית שלהם. הם אמרו בהתחלה שההגנה היא של תשעים וחמישה אחוז. אבל אחרי הניסוי בישראל הם אמרו שההגנה היא רק של תעשים ואחד אחוזי הצלחה למניעת המחלה בכלל ותשעים וחמישה אחוז של מניעת מחלה קשה. כשכתבתי לך על הנתון הזה ברור שלא מובן מזה שאני מצפה להגנה של מאה אחוז. מה פתאום? אין מאה אחוז ושלמות בשום דבר. הם הגיעו לאחוז הזה בתוך תקופה כה קצרה זה בהחלט עבודה חשובה של המדענים. אם אתה שואל אותי גם חיסון של שמונים או שמונים וחמישה אחוז הוא ראוי. אני מזכיר לך שאני אדם שיודע לתחקר ואם אני כותב לך מידע, זה מבוסס. בזמן האחרון אני קורא פחות כי זה די משעמם”.
שוב הוא נזכר להסביר לי בפעם המאה עד כמה המצב קשה בדרום אמריקה. אגב אם אני אזכיר לו את הבעיות הקשות ביבשת שלו שעולות ממה שהוא אומר לי מזה חודשים ארוכים, יטען האיש כי אני “מעצים” את הדברים, בזמן שבעצם הוא מדחיק אותם. “אני חי במציאות אחרת ממך ובמציאות שלי יש מגפה, יש סיכונים גדולים, מכפי שאתה מכיר, ואין חיסונים לפי שעה שנותנים מענה אמיתי למגפה. חיסון סיני להערכתי לא נותן מענה מספיק. כמות הנדבקים כאן ממשיכה להיות גדולה כמו בכל רחבי דרום אמריקה. שים לב, אין כאן תרופות שנותנות מענה אמיתי לקוביד. בתי החולים מפוצצים, בימים האחרונים רופאים מפגינים נגד האנומליה שאין תרופות. בעבר המצב כאן היה חמור אף יותר. חוקי המשחק כאן שונים לגמרי מכפי שאתה מכיר. כמות הנדבקים גדולה עשרות מונים יותר ממה שמדווחים, כמות המתים גדולה כאן בהרבה ממה שמדווחים, ואף אחד כאן לא אומר את האמת”.
כמה טוב לי שאני חי בוונקובר ובמערב ורחוק עד כמה שאפשר מהדרום הבעייתי.
Action over words was what was most needed at this week’s National Summit on Antisemitism, hosted by the federal government. That was the consensus at a July 14 townhall in the lead-up to the summit. Hosted by the Centre for Israel and Jewish Affairs (CIJA), the virtual meeting drew about 1,300 Canadian Jews, some of whom expressed outright fear at spiraling antisemitism in their communities and on campuses.
The July 21 summit, and one on Islamophobia the following day, were announced earlier this month by Bardish Chagger, minister of diversity and inclusion, in the wake of a surge in antisemitic incidents this spring and the hate-driven murder of a Muslim family in London, Ont.
Addressing the townhall, Chagger listed Liberal achievements on fighting antisemitism, including Canada’s adoption in 2019 of the International Holocaust Remembrance Alliance (IHRA) working definition of antisemitism, and the appointment last November of former justice minister and human rights advocate Irwin Cotler as Canada’s first special envoy on preserving Holocaust remembrance and combating antisemitism.
In a statement announcing the summits, Chagger said invitations to attend were extended to her cabinet colleagues, members of Parliament “and officials throughout all orders of government to hear directly from Muslim and Jewish community leaders.”
The meetings were to assemble “a diverse group of community and political leaders, academics, activists and members with intersectional identities within these communities.”
Both summits were to be held virtually and take place “in a closed door environment to ensure the safety of those participating,” a spokesperson for Chagger told The CJN.
Live-streaming details had not been confirmed by press time, and a list of invitees had not yet been finalized, the spokesperson said, adding, though, that the federal Anti-Racism Secretariat is working directly with “community stakeholders,” while Chagger is working with MPs “to ensure a wide range of voices are represented” at the summit.
Cotler, who was to co-chair the national summit with Chagger, pulled no punches at the townhall, warning of an “old-new, global, escalating, virulent, sophisticated, and even lethal antisemitism” that reached “a tipping point” during the Israel-Hamas war in May.
He pointed out that last year saw the highest levels of antisemitic hate crimes since being measured, and that those numbers have already been eclipsed this year.
He cited “incendiary” antisemitic hate on social media, where, in one week this past spring, there were 17,000 tweets saying “Hitler was right,” or some variation of it. This makes the national summit “as timely as it is necessary.”
Cotler said the framework for an action plan would have to include a mandate to teach about the Holocaust and antisemitism in public schools; enhancing the adoption and implementation of the IHRA definition of antisemitism; fighting all hate crimes; holding social media platforms accountable for their content; zero tolerance of antisemitism in any political party; and to “appreciate that Jews alone cannot fight antisemitism. We need a constituency of conscience and of action.”
The summit was to provide “not only an opportunity to address antisemitism in words, but it must be what it is intended to be: an action summit, where words are translated into action, and not as a one-time [event] but as an ongoing combating of the scourge of antisemitism.”
An informal poll conducted during the townhall suggested that most respondents believe Jewish university students will feel excluded when they return to class this fall. Another poll during the townhall had 25% of respondents saying the rise of antisemitism here has caused them to consider leaving Canada, while a third question revealed that 39% of those answering said they have recently removed outward signs of their Jewish identity, such as Stars of David and kippot.
One participant spoke of keeping his passport up to date and handy just in case, while others wondered about the role governments can play in fighting antisemitism.
In his remarks to the townhall, Shimon Koffler Fogel, chief executive officer of CIJA, noted that what distinguishes the challenge Jews face is that they face hatred “from all sides”: the far left, far right, and from segments of the Muslim community.
“We have to challenge where necessary. We have to educate where the opportunity exists. But what we cannot do is surrender. We cannot be passive,” Fogel said.
The national summit’s focus was to be security and public safety, education and “civil society – issues of inclusion, acceptance, of not invalidating or delegitimizing the Jewish lived experience. We want the capacity to take increased ownership of our own institutional and community safety and security,” said Fogel.
He also hopes the summit will lead to a national campaign to enhance social media literacy. What’s most important, he added, is to see all levels of government work together to combat antisemitism. The “unprecedented” summit is not the end of the process, Fogel said. “If anything, it is simply the beginning.”
B’nai Brith Canada said it received in advance ideas for discussion at this week’s summit. They included:
Combating antisemitism must go beyond the principles enshrined in the federal Anti-Racism Strategy;
An emphasis on the importance of fostering Jewish life in Canada, recognizing the historical and contemporary contributions of Canadian Jews;
Promoting positive narratives about the contribution of the Jewish community to Canadian society;
Recognition that new forms of antisemitism are distinct from the traditional antisemitism to which Canadians are more accustomed;
Acknowledgement that anti-Zionism is a main driver of the new antisemitism and must be vigorously countered;
A commitment to mainstream the fight against antisemitism across all federal departments and agencies. This would include the Canadian Human Rights Commission and, by extension, involve provincial human rights commissions;
A commitment to create a national Holocaust, genocide and antisemitism advisory commission;
A commitment to implement the IHRA definition of antisemitism (and the IHRA definition of Holocaust denial and distortion) in a meaningful way and to actively promote adoption by the provinces/territories and municipalities;
And a commitment to convening a special forum and ongoing dialogue with the Council of Ministers of Education Canada to work with schools to develop effective methods to combat antisemitism.
In a statement, Michael Levitt, chief executive officer of Friends of Simon Wiesenthal Centre, also stressed that it’s important the summit “leads to real action, not words, including clear and defined next steps and funding to support initiatives to combat Jew-hatred, whether it’s in education, law enforcement, social media or another area.”
The townhall took place just as the Inter-Parliamentary Task Force to Combat Online Antisemitism released an interim report on how social media giants should handle online hate. Read more about it in Janice Arnold’s story for The CJN, which can be found at thecjn.ca/international-lawmakers-urge-action-on-online-anti-semitism.
Paralympic world champion rower Moran Samuel (photo by Detlev Seyb)
Israel is sending its largest-ever Olympic delegation – 89 athletes – to the Tokyo Olympics, set for July 23 to Aug. 8. And it’s sending 32 athletes to Tokyo for the Paralympics, which run Aug. 24 to Sept. 5. Do any of these competitors have a good chance of bringing home a medal?
Israel has won nine medals in 16 Summer Olympic Games: five bronze and one silver in judo, a bronze in canoeing, and a bronze and a gold in sailing.
In contrast, its Paralympic athletes have earned 123 gold, 123 silver and 129 bronze medals since 1964. However, the competition has gotten stiffer in recent years. At the London 2012 Paralympic Games, Israel won eight medals, including its first gold in wheelchair tennis. In 2016, the Paralympic team came home with just three bronze medals, won by Moran Samuel in rowing, Doron Shaziri in shooting and Inbal Pezaro in swimming.
Israel21c asked Jerusalem-based sports journalist Joshua “the Sports Rabbi” Halickman for his insights.
Olympic hopefuls
Like everyone else, Halickman has his eye on Linoy Ashram, 22. She won gold and bronze medals in the 2021 Rhythmic Gymnastics World Cup, among her many other medals. Last weekend, she won a further five gold medals at the Rhythmic Gymnastics Grand Prix in Tel Aviv – for ball, hoop, clubs, ribbon and all-around contests.
“Linoy is currently the world’s No. 1 rhythmic gymnast, based on competitions that took place in the past few months,” Halickman said. “She is one of the big hopefuls for the Israel Olympic committee. She was really gearing for summer 2020 and there was a concern that she would lose that level of achievement, but, a year later, she’s only gotten better.”
However, he noted, Ashram will be up against the Russian twins Arina and Dina Averina, who are widely expected to medal. “So it won’t be easy,” he said. “You’ve got to have a perfect performance; one mistake and you’re finished.”
Ashram will do one of her routines to a version of “Big in Japan,” a song by Alphaville. Indeed, Halickman said, “I feel she is going to be big in Japan.”
Judoka Sagi Muki (photo from Israel Olympic Committee)
In judo, Sagi Muki, 29, is the reigning world champ in his under-81-kilogram weight category and is coming into the Tokyo Games as a realistic medal contender. “But he has not performed as well as he would have liked to in the past half year,” said Halickman. “He’s taken medals at minor competitions but not up to par compared to before the pandemic.”
Israeli judoka Peter Paltchik, 27, “has been at the top of his game over the past half year and has maybe a better chance than Sagi,” said Halickman.
Aside from those three, Halickman mentioned a couple of athletes who could surprise everyone and win a medal. One is female judoka Timna Nelson–Levy, 27, who won the 2021 Tel Aviv Grand Slam in the under-57-kilogram category. Another is swimmer Anastasia Gorbenko, only 17, who won a gold medal at the 2021 European Championships.
“Anastasia will compete in a slew of different swimming events. It’s the first time in ages Israel has a swimmer taking part in so many different categories,” said Halickman.
Swimmer Anastasia Gorbenko (photo from Israel Olympic Committee)
Perhaps the most anticipated Israeli Olympic event, however, will be baseball. With only six teams in the competition, Team Israel has a 50-50 chance of winning a medal, Halickman pointed out.
“It will be a top-level competition because they’ll be playing against world heavyweights like the United States, Japan and Mexico,” he said.
“Whenever Israel goes to the Olympics, Jews around the world want Israel to succeed,” he added. “But baseball is unique because it’s so American and this team is primarily American immigrants. They understand it’s a huge responsibility to represent the Jews in the Diaspora.”
Bottom line? “Israel could walk away from the Olympics with a half dozen medals or none. Nothing is guaranteed in sports,” said Halickman.
Paralympic hopefuls
Just as in the 2016 Rio Games, Israel’s Paralympic team is anticipated to do well in shooting, rowing and swimming in Tokyo. In particular, said Halickman, shooter Doron Shaziri and rower Moran Samuel are expected to reach the winner’s podium.
Shaziri, 54, has won five Paralympic silver medals and three bronze medals over seven Paralympic Games. His teammate Yulia Tzarnoy, who won a bronze medal at the last World Championships, also has a reasonable shot (pun intended) at medaling in Tokyo.
Samuel, 39, who competes in singles rowing, won a bronze medal in Rio. She’s also a national wheelchair basketball champion.
In swimming, the ones to watch are world champions Mark Malyar, 21, and Ami Dadaon, 20.
In May, Dadaon set two world records in his disability class at the European Para Swimming Championships: the 100-metre freestyle and 200-metre freestyle. The following month, at the World Para Swimming World Series, he improved his time in the 200-metre freestyle by less than a second, setting another world record.
Mark Maylar competing in Portugal. (photo by Ron Bolotin / Israel Paralympic Committee)
Malyar set a world record at the 2021 World Para Swimming World Series Finale in the men’s 800-metre freestyle in his disability class, breaking his own record, set in 2019, by more than 13 seconds.
To help Israelis get pumped for the Paralympics, the Telma cereal company is featuring the photos and stories of three Paralympic athletes on a special edition “Cornflakes of Champions” package. They include swimmer Veronika Girenko, rower Achiya Klein and goalball player Roni Ohayon.
Israel21c is a nonprofit educational foundation with a mission to focus media and public attention on the 21st-century Israel that exists beyond the conflict. For more, or to donate, visit israel21c.org.
* * *
Tel Aviv-born fencer Shaul Gordon, a former Richmond resident who now lives in Montreal, is part of Canada’s Olympic team. According to his bio on olympic.ca/team-canada, “Gordon made his senior fencing debut for Canada in 2013. He has since represented Canada at two Pan American Games and six FIE World Championships.
“Gordon earned his first career senior individual medal at the Pan American Championships in 2018, when he captured silver. Later that year, he won gold at an FIE Satellite event in Belgium.
“Gordon followed up his terrific 2018 with an even more successful 2019, starting with helping Canada bring home a third straight silver in team sabre from the Pan Am Championships. At the FIE World Championships, he advanced to the quarterfinals for the first time ever. At the Lima 2019 Pan Am Games, he also helped Canada to a team sabre silver, while winning a bronze in the individual sabre.
“Gordon fenced collegiately at Penn State for his freshman year before transferring to the University of Pennsylvania. He finished second at the NCAA Championships in 2013, tied for third in 2014, was a three-time All-American and finished his college career with an overall record of 143-30.”
הסייף הישראלי שאול גורדון, ייצג את קנדה בתחרויות הסיף באולימפיאדת טוקיו שתתקיים בחודש הבא (יולי), ביחד עם 11 סייפים קנדים נוספים.
בניגוד לשאול, אחיו הצעירים מתי גורדון שמשחק רוגבי שביעיות ותמר גורדון שמתחרה אף היא בסיף, משתייכים דווקא לנבחרות ישראל. משפחת גורדון כולה גרה כאן בקנדה: האב אליהו גורדון עובד בממשלה הפדרלית בוונקובר, האם מוניקה גורדון מלמדת באוניברסיטת יו.בי.סי שבעיר, שאול לומד במונטריאול שקוויבק, מתי לומד בקינגסטון שבאונטריו ואילו תמר גרה עדיין עם ההורים בוונקובר.
שאול גורדון יליד תל אביב בן ה-26, גר בוונקובר מאז בגיל עשר. הוא סיים תואר ראשון
בשפה וספרות צרפתית באוניברסיטת פנסילבניה בפילדלפיה ב-2016. אחרי מכן עבר למונטריאול ללמוד בפקולטה למשפטים באוניברסיטת מקגיל. השנה סיים לימודי תואר מתקדם במשפטים והוא מתמחה בחוקי חלל ותעופה.
גורדון עזב את ישראל בגיל ארבע ועבר עם משפחתו לטורינו שבאיטליה. בגיל שבע החל להתאמן בסיף בסגנון חרב. כשהיה בן 10 עברה המשפחה לקנדה. הוא משתייך לנבחרת קנדה מאז 2011. נבחרת הקנדית הגיעה עימו למקום השני במשחקי פאן אמריקה טורונטו ב-2015. גורדון הגיע למקום השני באליפות האמריקות בהוואנה ב-2018. הוא זכה באליפות ישראל וכן במקום השלישי במשחקי פאן אמריקה בלימה ב-2019. ואילו נבחרת קנדה הגיעה עמו באותם משחקים למקום השני. גורדון זכה במקום השמיני באליפות העולם בבודפשט ב-2019 וזה בעצם ההישג הגדול ביותר בקריירה שלו. כיום הוא מדורג במקום ה-22 בדירוג העולמי.
– איך ההרגשה להגיע אולימפיאדה?
“אני מרגיש טוב מאוד וזו הפעם הראשונה שלי באולימפיאדה. אך המטרה שלי למשחקים השתנתה לאחר הדחייה בשנה. אשתקד רציתי רק להגיע למשחקים. עתה היה לי זמן לחשוב על ציפיות גבוהות יותר. מה אני רוצה לעשות בטוקיו? האם רק להשתתף למשך חמש דקות במשחק אחד? או להשיג אחת מהמדליות שזו בעצם המטרה שלי עכשיו”.
– מה היו ההכנות בעידן המגפה?
“האימונים בראשית השנה התקיימו רק בקנדה בגלל המגבלות. החל ממארס אחרי כשנה ללא תחרויות, התחלתי להשתתף סוף סוף בתחרות בינלאומיות. בקנדה יש מערכת טובה לאימונים אך חסרים מתחרים. אני עושה הרבה אימונים טכניים ופיזיים. מתאמן פיזית ארבעה פעמים בשבוע ועובד על הטכניקה שש פעמים בשבוע. האימונים שלי נערכים במכון הלאומי לספורט במונטריאול”.
– איך אתה מרגיש כאשר אתה מייצג את קנדה ולא את ישראל?
“אני מרגיש ישראלי אך גם קנדי באותו זמן. אני מרגיש מחויבות לייצג את קנדה
במשחקים. המאמנים שלי קנדיים, המאמנים האחראים להכנות הפיזיות קנדיים, חברי משלחת, האדמיניסטרציה, הפסיכולוגים הספורטיביים והמומחים לתזונה – כולם מכאן. אני רוצה להמשיך ולייצג אותם ולהפוך אותם גאים בהישגים שלי. מזה תשע שנים שאני בנבחרת קנדה: בשנתיים הראשונות ייצגתי את הנוער ומאז 2013 אני בבוגרים”.
– תמר אחותך לעומתך מייצגת את נבחרת ישראל בסיף
שאול גורדון
“זו הייתה החלטה חכמה ומתאימה לה. היא למדה בצרפת במשך שנה ב-2019 והיה לה קשה לייצג את קנדה משם. לעומת זאת בתור סייפת ישראלית היא יכלה להשתתף ביותר תחרויות באירופה. וכן לקבל תמיכה כספית שזה מאוד חשוב בסיף. תמר מתחרה בסגנון חרב כמוני והיא פשוט יותר מוכשרת ממני ואף נמצאת בדרגה גבוהה ממני. אנו מתאמנים יחד כאשר אני מגיע לוונקובר. תמר כיום בת 17 והיא נחשבת לספורטאית מאוד חזקה. היא מתחרה עם בנים כי אין בנות ברמתה”.
תמר גורדון, כשהייתה בת 15, כמו אחיה הגדול שאול, זכתה גם כן באותה אליפות ישראל (2019) בתחרות לבוגרות למרות גילה הצעיר. היא אמורה לסיים את לימודי התיכון בעוד כשנה וחצי ולאחר מכן תלמד כנראה באחת האוניברסיטאות בארה”ב. בין ההישגים הבולטים ביותר שלה: מקום ראשון באליפות צרפת לקדטים (על גיל 17) ב-2019 וכן מקום השלישי באליפות אירופה לקדטים בקרואטיה אשתקד.
תמר על התתשפותה בנבחרת ישראל: “עם נבחרת ישראל יש לי יותר אפשרויות להשתתף בתחרויות סיף אירופאיות. מאוד חשוב לי להתחרות ברמה הגבוהה ביותר כאשר חלק מהסייפות הטובות בעולם נמצאות באירופה. אני מרגישה גם גאה לייצג מדינה כמו ישראל בקנה מדינה בינלאומי”.
– יש לך אח נוסף שגם הוא ספורטאי
“מתי בן ה-23 משחק רוגבי שביעיות. הוא היה הקפטן של נבחרת אוניברסיטת טורונטו כאשר למד בחוג ללימודים אירופיים. כיום הוא בנבחרת אוניברסיטת קווינס קינגסטון, ששם הוא לומד שנה שנייה במשפטים. השנה אין להם עונה בגלל המגפה. והכי חשוב הוא שמתי נמנה על נבחרת ישראל ברוגבי שביעיות”.
מתי על השתתפות בנבירת ישראל: “זה נותן לי היכולת להשתתף ביותר משחקים בינלאומיים וברמה הגבוהה ביותר האפשרית. וכן להכיר כמה שיותר ישראלים ולמצוא חברים. כך אני יכול לנסוע בכל העולם ולייצג את הנבחרת של המדינה בה נולדתי”.
– חברתך יאנה בוטביניק משתייכת לנבחרת ישראל בסיף. איך בכלל הכרתם?
“הכרנו באליפות העולם שנערכה בוושי סין ב-2018. מאמן נבחרת הדקר של קנדה, ויקטור גנצביץ, אותו אני מכיר מצוין, הציג אותי בפניה. גנצביץ הוא הבעלים והמאמן הראשי של מועדון הסיף בוונקובר ‘דינמו פנסינג’, בו התאמנתי במשך 15 שנים. יאנה רצתה ללמוד בארה”ב וביקשה לקבל אינפורמציה ממני. מאז אנו ביחד.
– אתם מתחרים בסגנונות שונים
“כן. אני מתחרה בחרב והיא מתחרה בדקר. החוקים שונים והשימוש בנשק שונה. בחרב מותר לפגוע רק מאזור החגורה למעלה כשאפשר להשתמש בכל חלקי הלהב לדקור ולהצליף. ואילו בדקר אפשר לפגוע בכל הגוף אך רק באמצעות דקירה אחת. אני בחרתי בחרב כי זה סגנון מהיר ואגרסיבי יותר. דקר לעומת זאת יותר מחושב, המתחרים יותר זהירים. משחק יכול להגיע עד ל-20-25 דקות בזמן שבחרב משחק נמשך בממוצע כחמש דקות. בסגנון השלישי,רומח, אפשר לפגוע בחזה, בבטן ובכל החלק האחורי של הגוף, כאשר כמו בדקר צריך לדקור את המתחרה. המשחק יותר ארוך מחרב ויותר קצר מדקר”.
בוטביניק (22) לומדת בימים בחוג למתמטיקה ומחשבים באוניברסיטת קולומביה בניו יורק. היא עלתה מרוסיה לישראל ב-2010 ובגיל 17 זכתה לראשונה בתואר אלופת ישראל לנוער. מאז 2019 היא נחשבת לבוגרת וסיימה במקום העשירי באליפות אירופה. כיום מדורגת בוטביניק במקום ה-68 בדירוג העולמי.
– איך זה יהיה להתחרות בטוקיו ללא קהל לאור המגפה?
“אכן הפעם לא יהיה קהל כך שתהיה זו אולימפיאדה שונה בתכלית. קהל חשוב מאוד בתחרות בסדר גודל כזה כמו אולימפיאדה. יחסר לי במיוחד שחברי משפחתי לא יכלו להגיע אך זה לא בשליטתי.
– מה קורה עם הלימודים שלך במונטריאול?
“השגתי כבר תואר במשפטים ואני יכול כבר לעבוד בתחום אך אסור לי לייצג לקוחות, לפני שאני אעבור את בחינת לשכת עורכי הדין. אחרי האולימפיאדה אנסה להשיג עבודה בניו יורק כך שאוכל להיות עם יאנה. זה גם טוב לסיף. ניו יורק כמובן יותר מעניינת מוונקובר והיא גם מצוינת לעבודה. התחלתי לבדוק הצעות עבודה עם מספר גדול של משרדי עורכי דין בניו יורק. המטרה שלי לעבור בסתיו לניו יורק וגם יאנה אמורה לחזור לשם באותה עת”.
The University of Calgary has organized a virtual exhibition to honour the efforts of Jewish women in the Canadian Armed Forces during the Second World War. Called She Also Served, it comprises a series of nine banners by various artists.
Originally scheduled to be displayed at the Military Museums in Calgary during Jewish Heritage Month in May, it has been made available online throughout 2021 and will be physically hung in May 2022. Of the 17,000 Jews who served in the Canadian armed services, more than 275 were women.
Among those selected to display their work is Anne Petrie of Victoria. For her banner, a digital print called “In the Tradition of Service,” Petrie chose to list all the known names of the Jewish Canadian servicewomen. She used a font that is reminiscent of the typewriters of the 1940s. Another layer of the banner has the names of 12 biblical heroines, confirming the tradition of Jewish women’s courage and dedication to serving their communities.
“I was immediately struck by knowing that, although they would not have had to hide their Jewish identity, it was still in those days not something that you would be comfortable being completely open about,” Petrie told the Independent. “Even if it was, at best, very casual antisemitism, it was a reality when they would have signed up. So, there you are fighting (even if it’s only at a desk) for something – a religion, a people, a culture – that you can’t really be openly passionate about.”
Anne Petrie’s “In the Tradition of Service,” 2021. Part of the She Also Served exhibit, now online.
For Petrie, She Also Served is an opportunity to reveal and contextualize the “Jewishness” of that other “them, the unsung and – worse – unidentified Jewish-Canadian women soldiers.” She said she is honouring them by naming them in “their doubly suppressed identities, as women and Jews.”
Petrie’s intention was to present the full names and rank (where available) of all the Jewish women known to have served. The collection of names fills the background layer of the 75-by-165-centimetre banner. Each name is in the colour of their respective services: olive green for army, dark navy for the navy and a lighter “air force blue” for the Women’s Army Corps. Emerging from the background in a larger, translucent Hebrew script, and in a camouflage pattern, are the names of Judaism’s biblical heroines, “themselves often subordinated by patriarchal tradition to the male heroes,” said Petrie.
“In making the banner itself, I was struck by how powerful it was to actually write out all the 279 names of the Jewish servicewomen that have so far been identified. I knew none of them personally, of course, but I felt that typing each name was a kind of acknowledgement and, strange as it sounds, I did feel a kind spirit or presence as I typed each of the names. I only wish we did know more about them, but I understand that research is continuing and, hopefully, there will eventually be stories attached to each of these women’s names,” she said.
Petrie thanked Janice Shulman and Rabbi Lynn Greenhough for their assistance with the project.
Prior to beginning her work as an artist, Petrie’s career spanned more than 30 years in radio and television, where she worked as a researcher, producer, documentary-maker, columnist and commentator in news and current affairs. She is also the author of several non-fiction books: Ethnic Vancouver, Vancouver Secrets and Gone to an Aunt’s: Remembering Canada’s Homes for Unwed Mothers.
After retiring from the CBC, she returned to school and obtained a bachelor of fine arts from the Alberta College of Art and Design in 2008. Since then, she has had a number of exhibitions. Her next exhibit, said/unsaid, is a two-person show with Jane Coomb – it opens at the errant artSpace gallery in Victoria (975 Alston St.) on July 9.
The other artists whose work is featured in She Also Served are Razieh Alba, Sophia Borowska, Alysa-Beth Engel, Lily Rosenberg, Talie Shalmon, Jules Schacter, Bev Tosh and Susan Turner. The representations exploring the servicewomen’s experiences range from naturalistic to abstract. Some works use archival photographs, while others use media include oil painting and paper-cutting.
The stories of 41 Jewish servicewomen are also featured on the website. These accounts were an impetus for the call for submissions for the exhibition, which was curated by the University of Calgary’s Prof. Jennifer Eiserman and librarian emerita Saundra Lipton. They ask for help in “completing the story” from anyone who has more information about the featured servicewomen and any of those identified in the list of names collected.
Joel Bakan spoke at a CHW Vancouver Book Club event May 30. (photo from thecorporation.com)
The Canadian Hadassah-WIZO (CHW) Vancouver Book Club hosted a far-reaching 90-minute discussion with author, filmmaker, musician and University of British Columbia law professor Joel Bakan on May 30. Moderating the event, entitled Brunch with Bakan, was Toronto-based writer (and former Vancouverite) Adam Elliot Segal.
Bakan’s widely acclaimed 2004 book The Corporation: The Pathological Pursuit of Profit and Power explored the formation and behaviours of modern-day industrial behemoths. It was later turned into an award-winning film. His new book, The New Corporation: How “Good” Corporations are Bad for Democracy, released in 2020, also has a film attached to it – The New Corporation: The Unfortunately Necessary Sequel, which Bakan co-directed with Jennifer Abbott.
In the CHW event, Bakan shared tidbits about his upbringing, first in East Lansing, Mich., then moving to Vancouver at age 11. “I was a very young draft dodger,” he recalled, as his parents decided to move north at the height of the Vietnam War.
“Family and Judaism have been two of the pillars of my life,” he said, recounting how much of his current activism could be traced to his immigrant grandparents.
“Jewish people, by virtue of their history, understand persecution, they understand injustice. They haven’t had a choice but to understand injustice. Injustice has always been in their face. It’s no coincidence that Jewish people were leaders in the civil rights, labour and other movements,” said Bakan.
“Jewish people have always had an activist sensibility and I think it’s rooted, not only in that history, but in the ethics of the religion – chief among them is tikkun olam, that we have a duty to repair the world, which is very much a duty I take seriously,” he added.
In his recent book, which moderator Segal called a “tour de force” and “meticulously researched,” Bakan tackles such subjects as deregulation, the aviation industry and what he describes as the destructive dependence on technology. In it, he interviews not only influential legal and economic scholars but also references pop culture to explain more difficult concepts.
“I wanted the book to be readable,” he said. “I am an academic by trade, but I am a writer. I want the reader to feel pulled into a story. In all my writing for a popular audience, I try to get away from the academic notion of laying out the facts and instead lull the reader in by telling some good stories. And, once I have the reader, I try to engage them with some more analytical or informational kinds of things.”
Segal asked about Bakan’s Trump-era trip to the World Economic Forum in Davos, Switzerland, for the recent Corporation documentary project. It turned out to be a coup of sorts for a film crew to be allowed access to the normally secretive meetings of the world’s political and corporate elites in the Swiss Alps.
In this work, Bakan discusses the concept of corporate social responsibility, which, he contends, cannot do nearly enough to combat rising global social and environmental threats. He distinguishes between individuals at the top of corporations and the corporations themselves.
An example of this approach is Lord John Browne, the former chief executive officer of British Petroleum, whom Bakan portrays as a very cultured man and one of the “good guys,” who tried to get his firm to be at the forefront of corporate responsibility. However, the problem is that even the most benign, well-intentioned CEOs are hamstrung by their fiduciary and legal responsibilities to their shareholders, according to Bakan.
“A CEO can go a certain distance in trying to do a better job in terms of social or environmental responsibility, but you can’t go further in that direction in terms of what will be profitable,” said Bakan. “It’s great if corporations try to be a little better, but let us not be deluded into believing that they can go far enough to get us out of the mess we are in, be it the social mess or the environmental mess.”
The conversation turned to sports and the recent failed attempt by Europe’s top soccer clubs to form the Super League. The common thread with other societal issue is the goal of corporations or capitalism to commoditize everything, whether it be water, utilities, education or entertainment. In the case of the Super League, the vested corporate interests behind the initiative were trying to increase profits by “taking the local out of sports.”
“If you put the Toronto Maple Leafs in Dubai, they would make more money,” said Bakan. “The Super League stopped because the people and governments rose up.”
The discussion ended on an uplifting note for the future. Bakan advocated extolling the virtues that our societies value, such as democracy, freedom and equality, to create a world “in which people can flourish, where they can thrive, where they can be free, not just of government restrictions but ill health, hunger and poverty, where they can live lives of meaning and purpose in which their material needs are met.”
The past 40 years have seen corporations as drivers of policy rather than as tools, argues Bakan. “We need to understand that our democracy is what matters and its capacity to serve human flourishing and planetary survival. When we think about our policies, they need to be aimed at how we can use markets and corporations towards those ends – not how they can use us to serve markets and corporations.”
The film version of The New Corporation is available on several streaming services in Canada. As well, the CHW talk is available for anyone who donates $18 to CHW, for which a full tax receipt also will be provided. Visit chw.ca/thenewcorporation to register, or call the CHW Vancouver office at 604-257-5160. CHW supports programs and services for children and women, in healthcare and education, in Israel and Canada.
Sam Margolishas written for the Globe and Mail, the National Post, UPI and MSNBC.
