כידוע ישראלים רבים מבקשים לנסוע לקנדה עבור לימודים או כדי למצוא עבודה. אשרותהכניסה לקנדה משתנות לפי המטרה שלשמה אתם מעוניינים להיכנס למדינה
עבור כל מבקש ויזה הדבר החשוב ביותר לרשות ההגירה המקומית הוא להבין שהוא לא מעוניין להישאר בקנדה מעבר לזמן המוגדר שאותו הוא ביקש. בין אם מדובר בלימודים, עבודה או טיול, חשוב להציג הוכחות שמראות שיש סיבות מספיק טובות מדוע המבקש מעוניין לחזור בחזרה לישראל. ככל שהמבקש יציג הוכחות טובות יותר לכך שהוא אכן מתכננים לחזור לישראל, כך יגבר הסיכוי שרשות ההגירה תעניק לו את האשרה הרצויה. לאור זאת, הצגה של מסמכים המציגים מקום עבודה בארץ, מוסד להשכלה גבוהה שבו המבקש מתכנן ללמוד וכיוצא בזה, מגבירים את הסיכוי לקבלת האישור המיוחל
מי שמעוניין להישאר בקנדה מעבר לחצי שנה – מוטל עליו להציג מסמכים רפואיים . המבקש נדרש להציג מסמכים שבהם המצב הבריאותי שלו מפורט. הממשלה הקנדית לא מעוניינת בכניסה של אנשים חולים אליה, בין אם מדובר בחולים שיכולים לפגוע באחרים ובין אם בחולים שעלולים ליפול לנטל על בתי החולים המקומיים ומערכת הבריאות. בנוסף ממשלת קנדה מעוניינת לוודא שיש למבקש יכולת להתקיים כלכלית במשך כל תקופת השהייה שלו במדינה. יהיה עליו להציג הוכחות ליכולת הזו, לרבות כלכלה של כל המשפחה שעימה הוא מגיע לקנדה. עבר פלילי עשוי להוות בעיה לקבלת ויזה ואפילו לקבלת אישור ראשוני. על כן, במידה והמבקש הוא בעל עבר פלילי, מומלץ להתייעץ עם עורך דין בעל ניסיון בתחום כדי לוודא שזה לא מהווה מכשול בתהליך
כדי לקבל את הויזה בשלב הראשוני, יש להגיש את בקשה בטופס מקוון באתר של שגרירות קנדה בישראל. השגרירות נמצאת בתל אביב אולם אין צורך להגיע אליה. אם המבקש מתקשה בשפה האנגלית, מספר אתרים יכולים לעשות עבורו את השירות של הגשת הבקשה תמורת סכום צנוע. בעת הגשת הבקשה יש להצטייד בדרכון בעל תוקף וכרטיס אשראי בינלאומי לטובת תשלום אגרה בגובה שבעה דולרים
הגשת הבקשה תיקח מספר דקות ספורות. מהירות התגובה מצד המערכת לבקשות מקוונות היא גבוהה, ולעיתים תוך מספר דקות האישור כבר יופיע אצל המבקש במייל. גם במקרים שבהם הדבר אורך זמן רב יותר, הוא לא לוקח יותר ממספר ימים
חיסכון הגשת בקשה באופן מקוון חוסכת מהמבקש את הצורך לשלם על שירותי דואר ומאפשרת לו להסתפק בתשלום האגרה בלבד
ההליך של קבלת האישור אינו מורכב במיוחד, ולא אמורה להיות בעיה להשיג אותו גם בלי איש מקצוע. עם זאת, אם יש למבקש חריגות באחד הנתונים האמורים לעיל ,כגון מצב בריאותי חריג או עבר פלילי מסוים שימוש באיש מקצוע יוכל לעזור לו לגשר על הפערים הללו ולהגביר את הסיכוי שיוכל לקבל את האישור ללא קושי מיוחד
בכל מקרה, גם אם קיבל המבקש אישור וגם אם הוא בעיצומו של התהליך, אין להסתיר אף מידע שיכול לעניין את רשויות ההגירה המקומיות. מוטב שלא לקבל את האישור מאשר להתעמת עם רשויות ההגירה של מדינה זרה
קבלת ויזה לקנדה היא תהליך פשוט באופן יחסי. יהיה על המבקש להוכיח בעיקר את העובדה שהוא לא מתכננים לשהות בקנדה מעבר לזמן של המטרה שעליו הוא מצהיר. אם ברצונו לשהות לזמן שנמוך משישה חודשים הוא לא זקוק כלל להוצאת ויזה ויוכל להסתפק באישור כניסה למדינה בלבד. מעבר לזמן זה הוא יאלץ לקבל ויזה
An Israeli cabinet minister visited Canada recently and, with due respect, some of our journalistic colleagues buried the lede.
In journo parlance, the “lede” is the most important and, therefore, first item mentioned in a conventional news story. To “bury the lede” is to (intentionally or unintentionally) downplay the most important thing that happened by talking about other things first.
This was the case when Amichai Chikli, Israel’s new minister for Diaspora affairs and combating antisemitism, visited Canada recently. Some of our colleagues reported on Chikli’s condemnations of Canada’s government for not following some other countries in moving our embassy to Jerusalem from Tel Aviv and commended the Conservative party for “unwavering support for Israel and Jerusalem.” The minister’s abandonment of international diplomatic protocols appeared lower in the coverage.
It seems to us that there is a bigger story than an Israeli pol backslapping overseas allies and criticizing the government in power – although that is not unrelated from the bigger problem here. The main thing – the lede, as it were – is that an Israeli government minister came to Canada, sidestepped conventional protocols around meeting with commensurate-level officials, hung out instead with an ad hoc group of mostly opposition members of Parliament, spoke to an evangelical Christian audience and then scooted back to the Middle East.
Canada and Israel have deep, historic bilateral bonds. The Jewish community in Canada is tied to Israel emotionally, spiritually and familially. There have been diplomatic disagreements between our governments – and, indeed, there are some very basic divergences right now between Canadian Jews and what is happening in the Jewish state – but there are ways that things are done. And there are ways that things are just not done.
For four years, what many people view as the highest political office in the world was held by a man who betrayed every diplomatic nicety and convention imaginable. It may be that, among the countless ways the former U.S. president’s smashing of standards has lowered the collective bar, an Israeli politician sees it as acceptable to barge into Canada and behave as though he is a free agent rather than an official representative of the Israeli people. Canadians should not see it as acceptable. Canadian Jews should be particularly concerned.
An elected official who is not a member of a cabinet is free to travel to foreign lands and meet with ideological cohorts. A member of the government is expected to represent his (or her) country, not their own narrow interests.
The Canadian group that hosted Chikli – a new entity called the Israel Allies Caucus – is also to blame. Apparently operating outside the more formalized parameters of the longstanding official Canada Israel Interparliamentary Group, the new body appears to be made up of evangelical Christians and political conservatives, and it is abandoning protocols in favour of its own agenda. This should be particularly concerning to Canadian Jews who care about our country’s relations with Israel, as well as being overshadowed by groups that may not represent our interests.
Presumably, the new group views Canada’s official approach to Israel as not the right kind of support – but the specifics of government policy are not the biggest issue here.
Let us not forget that there are activists in Canada who recently tried to prevent former Israeli prime minister Naftali Bennett from entering Canada, accusing him of being a “war criminal.” Other voices, critical of policies of the current government, want to ban representatives of that government based on political disagreements.
Diplomatic protocols exist to create a space where representatives of countries can keep lines of communication open even when we have grievous disagreements, as we do, for example, with the worst human rights violators in the world. Indeed, Canada has carved out a role in the world as a “soft power” that uses words, rather than weapons, to bring sparring parties closer together.
If we diverge from diplomatic protocols and allow activists on any side to subvert these carefully constructed channels of communication, we risk further politicizing issues that should be above politics. More to the point, making Canada’s relations with Israel a political football is to risk long-term gain for someone’s perception of short-term gain. It may have made partisan ideological activists feel good to shmooze with an Israeli cabinet minister. It will feel less good for all concerned when policies that strengthen the Canadian-Israeli bond become viewed through a prism of which Canadian political parties benefit from their adoption.
Further, if we accept, from apparently “pro-Israel” activist MPs, a flouting of protocol, we will be hard pressed to complain when MPs host other overseas visitors we might view as troubling. If an opposition MP invites an Israeli, Palestinian or other speaker that many or most Canadian Jews view as deeply problematic and rolls out the red carpet on Parliament Hill as the Israel Allies Caucus did for Chikli, we will have no moral pedestal from which to complain.
Chikli should have known better. Higher-ups in his government should dress him down for his breach of protocol. But it was the leader of his government – the prime minister of Israel – who first and most egregiously breached such protocols, accepting an invitation several years ago from the U.S. Congress, rather than the U.S. president. (Of course, it was the Congress that broke the protocol first by extending the invitation, so we are addressing a larger pattern of inappropriate behaviour.) But Canadian Jews, even – perhaps especially – those who most enthusiastically welcomed Chikli, his undiplomatic behaviour and his impolitic remarks (whether we agreed with them or not!), should be aware of the unwelcome precedent they may have set.
As of last Friday, June 16, the population of Canada surpassed 40 million people. According to data from the 2021 Canadian census released last year, 335,295 Canadians consider themselves to be Jewish by religion, up from 329,500 in 2011.
The 2021 census also asked about ethnic or cultural origin. In this instance, the number of people choosing Jewish as their ethnic or cultural origin (or one of several) decreased from 2011 to 2021, from 309,650 to 282,015, though the number increased in British Columbia, from 31,865 in 2011 to 34,395 a decade later. This article focuses on Jews by religion.
More than half of Canadian Jews live in Ontario, home to 196,100 Jews, while an additional quarter (84,530) live in Quebec. British Columbia’s 26,845 Jews are 8% of the national Jewish population. Other provinces with significant Jewish populations are Alberta, with 11,565 Jews, and Manitoba, with 11,390. Smaller Jewish communities exist in Nova Scotia, with 2,195 Jews, Saskatchewan, with 1,105 Jews, and New Brunswick, where 1,000 people listed their religion as Jewish.
In Canada, approximately 12,000 Jews (3.6%) identify as a visible minority, including 2,615 Black Jews, 1,505 Latin American Jews, 1,270 South Asian Jews and 1,155 Chinese Jews. Those numbers in British Columbia are 1,425 overall, including 235 Latin American Jews, 200 Black Jews, 170 Chinese Jews and 150 South Asian Jews.
British Columbia is home to the fastest-growing Jewish population in Canada, adding 3,715 Jewish residents since 2011, representing 16% growth. By comparison, Canada added 5,795 Jews to the national population, growing 1.8%. Ontario’s Jewish population only grew 0.3%, while Quebec’s Jewish population declined by 0.7%, making it the only province whose Jewish population decreased over the 10-year period. Western provinces recorded more robust growth: 6% in Alberta, 2.5% in Manitoba and 17.5% in Saskatchewan.
Home to a combined three-quarters of Canada’s Jews, the metropolitan areas of Toronto and Montreal both saw a decline in their Jewish population over the past decade. Meanwhile, Metro Vancouver’s Jewish population grew from 18,730 in 2011 to 20,125 in 2021, an additional 1,395 Jews. Elsewhere in Canada, Greater Ottawa’s Jewish community expanded, as did the metropolitan areas of Winnipeg, Calgary and Edmonton.
Even though their metropolitan Jewish populations decreased over the last decade, the municipal Jewish populations of Toronto and Montreal both grew slightly, suggesting a Jewish movement away from the suburbs and towards the city. Vancouver’s municipal Jewish population also grew during the same period, from 10,350 to 11,675, allowing it to surpass both Winnipeg and Ottawa to become the third-largest Jewish municipal population in Canada. While the City of Vancouver’s share of the B.C. Jewish population decreased slightly over the past decade, from 44.7% in 2011 to 43.5% in 2021, its percentage of Greater Vancouver’s Jewish population grew from 55% to 58%. Greater Vancouver is home to 75% of British Columbia’s Jews, down from its share of 81% in 2011.
Other B.C. cities with sizable Jewish populations include Richmond, whose 2,515 Jews make it the second-largest Jewish municipality in the province, and Surrey, where 900 people reported their religion as Jewish – although both cities’ Jewish populations declined since 2011. The District of North Vancouver had 845 people reporting Jewish as their religion in 2021 and Burnaby 620, both increases from 2011; and West Vancouver had 555, which was a decrease from 665 in 2011. Beyond the Lower Mainland, Victoria’s Jewish population grew from 550 to 960, Saanich’s Jewish community increased from 555 to 750, and the Jewish population of Kelowna more than doubled, going from 215 in 2011 to 530 in 2021.
In addition to provincial, metropolitan and municipal data, the 2021 census also provided information about electoral ridings. Vancouver Granville was the electoral riding with the largest Jewish population in Vancouver (3,275), while Vancouver Quadra was a close second (3,125), although the Jewish population of both ridings decreased since 2011.
Vancouver Granville remains home to 27.5% of Vancouver’s Jews, while Vancouver Quadra is home to 26% of the city’s Jewish population. The Jewish population of four other electoral ridings – Vancouver Centre, Vancouver East, Vancouver Kingsway and Vancouver South – all increased significantly, suggesting a population shift from Vancouver’s West Side to Downtown and East Vancouver. Using these electoral ridings as an approximate guide, 54% of Vancouver’s Jews live in the West Side, 27% live in East Vancouver and 19% live in Downtown Vancouver. By comparison, 64% of Vancouver’s Jews lived in the West Side in 2011, 20% lived in East Vancouver and 16% lived Downtown.
Along with religion, the Canadian census also gave information about language. Canadians who can speak Hebrew increased from 70,695 in 2011 to 83,205 in 2021, while Canadians who can speak Yiddish decreased from 23,750 to 20,155 over the same period. More than half of Hebrew-speaking Canadians, 47,380, live in Ontario, while more than half of Yiddish-speaking Canadians, 12,825, live in Quebec. Hebrew speakers in British Columbia increased from 4,505 in 2011 to 6,995 in 2021, while Yiddish speakers in the province declined from 540 in 2011 to 480 in 2021.
While the 2011 census only provided information about languages spoken, the 2021 census also gave information about Canadians’ mother tongues. In 2021, 19,595 Canadians spoke Hebrew as their first language. Meanwhile, 12,060 Canadians spoke Yiddish as a first language. In British Columbia, 2,260 people spoke Hebrew as a mother tongue in 2021, while 215 listed Yiddish as their first language.
Michael Rom is Social Sciences and Humanities Research Council postdoctoral research fellow at the University of British Columbia. He received a PhD in history from Yale University, and has also held research fellowships at the Centre for Jewish History in New York City, the University of Cape Town and the University of São Paulo. His research examines Brazilian Jewish politics during the Cold War.
קנדה הפכה לא מכבר ליעד תיירות פופולרי. בנוסף, ישראלים רבים מבקשים לנסוע לקנדה עבור לימודים או כדי למצוא עבודה. אשרות כניסה לקנדה משתנות לפי המטרה שלשמה מעוניינים להיכנס למדינה. עבור כל מטרה המבקשים ידרשו להליך שונה כדי שרשויות ההגירה המקומיות יאפשרו למעוניינים להיכנס למדינה ולשהות בה את הזמן שהם רוצים בו
כמו מדינות רבות בעולם, גם קנדה עברה שינוי במדיניות הכניסה וההגירה אליה. המהגרים הרבים שביקשו להיכנס למדינה גרמו לרשויות ההגירה להחמיר את תנאי הסף הכניסה למדינה כדי למנוע את ההצפה של במהגרים. אם זה נשמע קצת מפחיד, אפשר להיות רגוע. זאת כיוון שבתור ישראלים המצב טוב יחסית לעומת מהגרים ממקומות אחרים בעולם
ממשלת קנדה לא דורשת מאזרחים ישראלים המעוניינים לבקר במדינה לתקופה של עד חצי שנה עבור טיול למשל, להוציא ויזה. כל אזרח ישראלי יכול להגיש בקשה באינטרנט ולקבל תוך כמה ימים אישור שמאפשר לו להיכנס לקנדה ולשהות שם עד חצי שנה. מעבר לזמן הוא יידרש להנפיק ויזה באמצעות קצין הגירה המקומי. הנה מספר דברים שחשוב
לדעת על הויזה הזו וכיצד ניתן לזרז את תהליך הקבלה שלה. כאמור, אזרחים ישראלים לא נדרשים להוציא ויזה כדי להיכנס לקנדה. האישור האמור לעיל מאפשר לשהות בקנדה חצי שנה ולא אמורה להיות בעיה להנפיק אותו. במקרים הבאים ידרשו הבאים להנפיק ויזה מוגדרת ואישור שהייה בלבד לא מספיק: ויזת תייר היא ויזה ניתנת למי שמבקש
ויזת תייר להגיע למדינה לצורך טיול. בדרך כלל אורכה של הויזה יהיה עד שישה חודשים. מי שמבקש ויזת תייר יצטרך גם להוכיח שזו אכן מטרתו האמיתית. וזאת, כדי למנוע מקרים שבהם מהגרים יגיעו למדינה בכיסוי של תיירים. לויזה הזו יזדקקו המעוניינים להישאר בקנדה לתקופה שעולה על חצי שנה. יש לזכור שבעת הגשת הבקשה יתבקשו המעויינים לשכנע את קצין ההגירה שהמטרה שאותה הם מציגים היא המטרה שלשמה הם מעוניינים להאריך את שהותם בקנדה. כידוע חשוב מאוד לא לנסות להסתיר פרטים מקצין ההגירה כדי לא לגרום לדחיית הבקשה לקבלת הויזה. ויזת עבודה מיועדת לאזרח ישראלי שמעוניין להיכנס לקנדה כדי לעבוד בה נדרש להנפיק לעצמו ויזת עבודה. את הויזה ניתן להנפיק בשגרירות קנדה בישראל, ובמקרים רבים הויזה תהיה ספציפית, והיא תהיה מוגבלת למקום עבודה מסוים, סוג עבודה והתקופה שבה המעוניינים רשאים לעבוד במדינה. עבור כל שינוי הם יאלצו לגשת לרשויות ההגירה המקומיות להאריך את משך האשרה
למותר לציין שאין לנסות להפר את הכללים, וחובה על המבקשים לעשות שימוש בויזה בדיוק לפי המטרות שמוגדרות בה. הפרה של אחד מהכללים עלולה לגרום לביטול האשרה ולאלץ את המבקשים לצאת מקנדה עוד לפני המועד המתוכנן
כדי לקבל ויזת לימודים שמאפשרת למבקש ללמוד במוסד להשכלה גבוהה בקנדה, יש להציג מכתב שבו המוסד מקבל אותו ללימודים. כמובן שהמוסד צריך להיות מוכר על ידי ממשלת קנדה. מלבד אישור הקבלה מהמוסד, יצטרך המבקש להוכיח שהוא מסוגלים לקיים את עצמו ואת המשפחה שלו מבחינה כלכלית. יש לזכור שעל המבקשים לעזוב את קנדה מיד עם סיום הלימודים שלהם
ויזה דיפלומטית היא ויזה מונפקת עבור דיפלומטים של המדינה הזרה והיא מאפשרת להם לשהות במדינת היעד שלהם במשך כל זמן השליחות הדיפלומטית שלהם. אם ישראלי ישלח לשליחות דיפלומטית בקנדה, סביר להניח שמדינת ישראל כבר תדאג לו כך שאפשר להיות רגועים בנושא זה
קנדה גדלה במיליון איש בשנה בגלל מהגרים. זאת לאור ההחלטה של ממשלת טרודו לפתוח את שערי המדינה לאזרחים זרים מכל העולם, כדי להניע את הכלכלה ולתמוך באוכלוסייה המזדקנת. ולכן כצפוי בשנה שעברה צמח מספר התושבים של קנדה בלמעלה ממיליון איש, כמעט רק בגלל המהגרים שמגיעים במספרים גדולים. המגמה תימשך לפי כל ההערכות. יש לזכור שגם היחס האוהד של הקנדים תורם לכך שיותר עולים היגרו אליה
הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה של קנדה פרסמה בדוח האחרון שלה כי כי אוכלוסייתה של קנדה גדלה בשנה שעברה ביותר ממיליון בני אדם. מדובר בגידול משמעותי ביותר והוא נבע כמעט כולו ממהגרים ותושבי-קבע חדשים שהגיעו במהלך השנה שעברה. מדובר בגידול האוכלוסין החד ביותר שידעה קנדה בשנה אחת אי-פעם, והוא מדגיש עד כמה הפכה ארצו של ראש הממשלה הליברלי, ג’סטין טרודו, ליעד מועדף על מהגרים מכל רחבי העולם
לפי הנתונים החדשים, מראשון בחודש ינואר שנה שעברה ועד הראשון בינואר בשנה הנוכחית, גדלה אוכלוסיית קנדה בלא פחות ממיליון איש. ולפיכך כיום מספר האוכלוסייה בקנדה עומד על קרוב לארבעים מיליון בני אדם. בפועל מדובר בגידול של קרוב לשלושה אחוזים. זהו השיעור החד ביותר בקרב המדינות המפותחות וכן בגוש הג’י שבע המכובד, שכולל את שבע המדינות עם הכלכלות הגדולות ביותר עולם. בהנחה שמגמה זו תימשך אוכלוסיית קנדה אמורה להכפיל את עצמה בתוך עשרים ושש השנים הבאות
לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה של קנדה תשעים ושישה אחוזים מהגידול באוכלוסיית המדינה נובע, מהגירה לקנדה של תושבים הבאים מכל רחבי העולם
כדי להניע את כלכלתה קדימה ולתמוך באוכלוסייתה ההולכת ומזדקנת של המדינה, מסתמכת קנדה בשנים האחרונות יותר ויותר על הגעתם של מהגרים. מאז עלייתה לשלטון לפני כשמונה שנים (בשנת אלפיים וחמש עשרה) של הממשלה הליברלית ברשות טרודו, הוגברה משמעותית קליטת העולים מחו”ל
מלבד הקליטה של כוח העבודה הזר, קנדה גם מנהלת תוכנית קבועה שבמסגרתה היא קולטת זמנית פליטים מאזורי מלחמה מכל רחבי העולם. ובהם מהמדינות הבאות: אפגניסטן, סוריה, אוקראינה. וכן מאזורי מוכי אסונות כמו אלה שנהרסו ברעידות האדמה ובהם מדינות כמו טורקיה
מומחים אומרים כי מבחינה כלכלית קליטת המהגרים מוכיחה את עצמה מאוד משתלמת: מספר המועסקים במשק הקנדי נמצא בעלייה מאז חודש ספטמבר אשתקד. לפי הצהרות קודמות של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה הקנדית, להעסקה של עובדים שאינם תושבי קבע, יש תרומה משמעותית המגמה המתפתחת הזו במדינה. המהגרים אחראים לכמעט לכמאה אחוז מהגידול בכוח העבודה הקנדי
לפי הערכות עד לשנת אלפיים שלושים ושש המהגרים הם צפויים להפוך לכשליש מאוכלוסייתה של קנדה. לשם השוואה, בשנת אלפיים ואחת עשרה עמד שיעורם של המהגרים רק על כעשרים ואחד אחוזים
לרצון של מהגרים להגיע לקנדה תורמת גם התדמית שלה כמדינה שמקבלת מהגרים בזרועות פתוחות, לפחות באופן יחסי לעומת מדינות אחרות. במדד קבלת המהגרים שפרסם בחודש דצמבר אשתקד, מכון הסקרים גאלופ, דורגו הקנדים בצמרת הרשימה של אזרחי העולם הסבורים קהילותיהם הן מקום טוב למחיה עבור מהגרים. לצד זה, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה של קנדה מדגישה כי הגידול במספרם של תושבי הקבע והמהגרים הזמניים עשוי להציב אתגרים חדשים בפני כמה מחוזות וטריטוריות ברחבי בקנדה. זאת בכל הקשור לשיכון, לתשתיות, תחבורה ולהספקת שירות לתושבים שמספרם הולך וגדל במדינה השנייה בגודלה בעולם מבחינת שטח (אחרי רוסיה)
Amid the miasma of glum news from Israel is a light to be celebrated.
A scan of the headlines reveals existential worries. Proposals from the governing coalition of Israel are derided as threatening the democratic foundation of the country, an overthrow of the rule of law and a move that gestures to a dictatorship. The strife, which includes hundreds of thousands of Israelis protesting in the streets for more than 14 weeks, now is piled upon by more conflict – a resurgence of the intermittent terrorism that plagues the country and its peoples. Individual acts of terror against civilians, as well as cross-border violence in the form of rocket fire from Syria, Lebanon and the Gaza Strip, have unsettled Israelis already distressed by domestic affairs. Conflict in Jerusalem between the Israel Defence Forces and Muslims who barricaded themselves inside the Al-Aqsa Mosque disrupted Passover, Ramadan and Easter commemorations over the weekend.
And yet, when an annual report on the happiness measurements of citizens around the world was released last month, Israelis had spiked to become the fourth happiest people in the world, up from ninth last year. Admittedly, the data were from 2020-2022, and so were not collected during the current upheavals, but they do cover the worst years of the pandemic and implicitly take into account other periods of terror, political turmoil and challenging times.
“The happiness movement shows that well-being is not a ‘soft’ and ‘vague’ idea but rather focuses on areas of life of critical importance: material conditions, mental and physical wealth, personal virtues and good citizenship,” according to Prof. Jeffrey D. Sachs, who is director of the Centre for Sustainable Development at Columbia University and is involved with the study. (Simon Fraser University’s Dr. Lara Aknin is also part of the World Happiness Report team.)
For the sixth year in a row, Finland topped the list as happiest in the survey, which measures life expectancy, GDP per capita, social support, corruption levels, generosity, people looking after each other, and freedom to make key life decisions. Canada came 13th.
One of the world’s foremost academic experts in the science of happiness is the Hebrew University’s Prof. Yoram Yovell, who is a well-known figure on Israeli TV and who visited Vancouver in 2019. Canada ranks high (though not as high as Israel), along with the Nordic countries, Switzerland, the Netherlands, Canada, New Zealand and Australia, he explained during his visit here, in part because they share a developed world economy with social stability, fundamental freedoms, basic infrastructure like clean water, and supportive social welfare and healthcare systems.
Happy people, Yovall has noted, also tend to experience a sense of social cohesion and purpose. In Israel, some of that cohesion comes from the shared experience of military and national service and, for many, the decision to live in the Jewish state, which reinforces membership in a collective identity.
There may be something reassuring to Diaspora Jews about the happiness of our Israeli cousins. Many of us read the news and fret over the well-being of our family and friends overseas. It is a curious comparison to see Jewish Canadians wringing our hands while the objects of our concern are leaving us in the dust when it comes to the annual happiness rankings. Of course, it is not quite so clear-cut. A sense of well-being, happiness and overall contentment are slightly varying concepts and are not the same as carefree bliss. The meaning of life is a life of meaning, it has been said, literally or in effect.
As we celebrate the 75th anniversary of renewed Jewish self-determination in the state of Israel, despite all the concerning news, we can be happy that Israelis – and Canadians – consider themselves, overall, to be happy. And we can contemplate the conditions that contribute to happiness – and what changes are needed to improve those measures in other countries. Everyone has a right to well-being.
Prof. Dr. Morton Weinfeld was the latest speaker in Kolot Mayim’s 2022/23 series. (photo from Twitter)
On Feb. 5, Morton Weinfeld, a professor of sociology at McGill University in Montreal, presented the talk The Jewish Glass Is Half Full, as part of the 2022/23 Building Bridges Zoom lecture series put on by Kolot Mayim Reform Temple in Victoria.
Weinfeld, the child of Holocaust survivors from Poland and the author of Like Everyone Else But Different: The Paradoxical Success of Canadian Jews, started teaching at McGill in 1977 and has seen more than 4,000 students participate in his course on the sociology of North American Jewry.
The course, Weinfeld explained, formed the basis of his book, in which he uses Jews as a case study for the challenges in Canada of identity, culture and acceptance of the country’s multicultural position. By his own description, he tends to take a more liberal stance on Israel.
Weinfeld confessed at the beginning of his talk that the track record for predicting the future has been, and remains, dismal. The same is the case for sociological studies of the Jewish community, he asserted. As an example, he noted that the social sciences in the 20th century missed the mark on predicting the Holocaust, the triumph of Zionism, and the revival of orthodoxy in North America, among other things.
“Thus, I am doing this presentation with humility, in case anyone thinks I can predict the future,” he stated at the outset.
Accentuating the positive at first, Weinfeld praised Canadian multiculturalism. “Canada is committed to helping promote and enhance cultures, and Canada also will try to offer these cultures maximum participation in Canadian society. So, if you want to be a professor at McGill, or you want to run for a cabinet post in any government, you are free to do that. Canada will remove the barriers that prevent you from achieving that.”
In Weinfeld’s view, the Canadian Jewish community is currently doing quite well in this regard, particularly when compared to other minority groups in Canada and Jewish communities elsewhere in the world.
“One of the reasons why Jews have done well in diasporic settings [like Canada] is because they have been at it for such a long time,” he said. “For at least 2,000 years, since the Roman exile, Jews have had no choice but to learn how to live in a variety of the diasporic settings. Practise makes perfect. Other Canadian minority groups have not had anything like this.”
Weinfeld offered another piece of news: that the Canadian Jewish population is growing. While the number of Jews self-identifying as ethnically Jewish decreased from the 2011 Census to the 2021 Census, the number of Jews self-identifying as Jewish by religion increased from 329,500 in 2011 to 335,295 in 2021. In the context of this statistic, he referred to a 1964 cover story in Look magazine called “The Vanishing American Jew,” which painted a bleak future for North American Jewry, with intermarriage being among the main concerns. Look is no longer around, he noted, but the number of Jews in North America has grown and, “over the past two decades, the fears of assimilation have become muted.”
Further, the pluralism seen in the Jewish community, from liberal denominations to orthodoxy, is a source of strength, said Weinfeld. Together, he said, the different groups combine to make Jews in Canada far more interesting and viable, despite the lack of understanding each group in the community may have for one another.
Weinfeld characterized Jews in Canada as having a high-degree of voluntary self-segregation; that is, each group tends to congregate more within its own circles. However, he said, the comfort of one group can lead to a bolstering of overall Jewish identity.
“Those doom and gloom predictions for Jewish disappearance, certainly in the United States and Canada, have been excessive,” he said.
Weinfeld then spoke about the presence of antisemitism in modern North American society, pointing out that, just a few years ago, it would have been unimaginable for a former American president to dine with an unabashed antisemite like Kanye West.
“There is no question that antisemitism is a reality in Canadian Jewish life,” Weinfeld said, referring to surveys and polls showing that millions of Canadians believe in conspiracies theories, often with Jews as the masterminds behind them.
Canada, according to surveys by the Anti-Defamation League (ADL), is worse than Scandinavian countries and the Netherlands when it comes to levels of antisemitism, but fares better than France and Germany.
Regarding the situation at Canadian universities, Weinfeld said, “I think that, on campuses today, there is a tendency to dismiss the concerns of those Jewish students that like to support Israel. And I’m not speaking of the extreme right, I’m speaking of very liberal, progressive Jewish students who want to also retain Israel’s right to exist.”
Later in his talk, Weinfeld warned, “I think that we may be in for a rocky period – with regard to antisemitism and its links with Israel, Israeli policy and Zionism, in part because of the new Israeli government. But I want to be very clear, the seeds of all of that predate the current Israeli government.”
Rabbi Suzanne Singer of Temple Beth El in California, a former journalist, will wrap up this year’s speaker series on April 9. With a history of leadership at Kolot Mayim, Singer will talk about Hope: How Do We Find Hope in a World with Unending Problems? To register for this talk, visit kolotmayimreformtemple.com.
Sam Margolishas written for the Globe and Mail, the National Post, UPI and MSNBC.
כצפוי מספר הישראלים המעוניינים לעזוב למדינה אחרת לאור המשבר הקשה הפוקד את המדינה בימים אלה הולך וגדל. זאת בעיקר לאור הרפורמה במערכת המשפטית אותה מציעה ממשלת הימין בראשות ראש הממשלה, בנימין נתניהו. קנדה משמשת באופן קבוע אחד היעדים הבולטים בעולם להגירה כולל לאלה שרוצים להגיע מישראל. בקנדה יש כיום את הריכוז השלישי-רביעי בעולם של יהודים הגרים מחוץ לישראל וגם נקודה זו חשובה לישראלים
הנה מספר תגובות בנושא שמתפרסמות בימים אלה בפורומים השונים של ישראלים בקנדה של פייסבוק – בנושא המעבר מישראל אל קנדה
אלינור כהן כותבת: יש עלייה של מאה אחוז במספר הבקשות שאני מנהלת ואני מוצפת בשאלות ממשפחות שחושבות לעבור לגור בקנדה מהסיבות הכי עצובות שיש
לגבי נושא המחאה נגד תוכנית הרפורמה במערכת המשפט כותבת דפנה קדם: בטורונטו וונקובר אנו מוחים זה שבוע שלישי למען שמירת הדמוקרטיה בישראל. היא מציעה למעוניינים להצטרף לקבוצות המחאה בטורונטו, ונקובר או גם בערים אחרות בקנדה
אסנת קמחי חושבת לעבור עם המשפחה לקנדה. היא שואלת: אנו חושבים לעבור לקנדה. נשמח לקבל עצות, טיפים והמלצות
דניאלה בואנו גם היא מעוניינת לעבור לקנדה. היא כותבת בפורום: מחפשת לעשות רילוקיישן לקנדה עם בעלי והילד בן השנה. יש לי ניסיון של שלוש שנים בצילומי רנטגן של שיניים. אשמח באם תוכלו לעזור לי בנושא
ליאת מרסו מחפשת עזרה דחופה בנוגע להגירה לקנדה ושואלת איך מתחילים ובמי היא יכולה להיעזר
עידן סטולרוב מחפשת עורך דין מומחה להגירה לקנדה
נטלי קיינן מחפשת להכיר ישראלים שגרים באדמונטון שבמחוז אלברטה כיוון שהיא מעוניינת להגר לשם
ג’ניפר סיל כותבת כי אחיה בן העשרים ושתיים הוא שחקן כדורגל (חופשי) שמעוניין לעבור לקנדה. היא שואלת האם מישהו מכיר סוכן מקומי או מישהו אחר שיכול לעזור לו
אלמוני המציין כי משפחתו מתכננת להגר לקנדה בקיץ הקרוב. הוא שואל האם ניתן לפתוח חשבון בנק בקנדה און-ליין מישראל, כדי להעביר כספים לקראת ההגעה
אלדד בלייש שמעוניין לעבור לקנדה הוא טכנאי רנטגן. הוא שואל האם בקנדה מקבלים תעודות רשמיות מישראל ומה התהליך לאישורן
מאיה טאוב מעוניינת לעבור לקנדה והיא שואלת מה האתגר המרכזי של זוגיות ברילוקיישן
אלמונית כותבת כי היא גרה כיום בישראל. היא מעוניינת לחדש את האזרחות הקנדית שלה ולהשיג אזרחות קנדית לבעלה ולילדים. היא שואלת כיצד עושים זאת בצורה היעילה ביותר ומה התנאים לכך
מעיין עופרי שהיא פרמדיקית בישראל שואלת בפורום על פרמדיקים שעובדים כיום בקנדה. היא רוצה מידע מפורט בתחום התעסוקה הזה
מספר הפורומים של ישראלים בקנדה בפייסבוק הולך וגדל עם השנים. הרשימה כוללת כיום בין היתר: חמישה פורומים שונים בעלי אותו שם של ישראלים בקנדה (הכוללים 18 אלף חברים, שמונת אלפים חברים, שבעת אלפים חברים, שש מאות חברים, כחמש מאות חברים, כשלוש מאות חברים), שני פורומים בעלי אותו שם של ישראלים בטורונטו (הכוללים כעשרים ואחד אלף חברים ועשרת אלפים חברים), ישראלים החיים בקנדה (הכולל כארבעת אלפים ושש מאות חברים), ישראלים בהייטק באמריקה – מיועד לאלה שגרים בארה”ב ובקנדה (כולל כארבעת אלים חברים), סטודנטים ישראלים בקנדה (כולל אלף שלוש מאות חברים), שני פורומים בעלי או שם של ישראלים באמריקה – מיועד לאלה שגרים בארה”ב ובקנדה (כוללים עשרים אלף חברים ואלף ארבע מאות חברים) וכן קנדה למטיילים (הכולל כתשעת אלפים חברים)
החל מראשית חודש ינואר, קנדה החלה לאסור על מרבית האזרחים הזרים לקנות נכסים לדיור במשך שנתיים. זאת, במקביל בעלייה בביקושים לעבור לקנדה ממדינות רבות בעולם
למשל: בקיץ האחרון, לאחר שבית המשפט העליון בארצות הברית ביטל את פסיקת (רו נגד וייד) ואת ההגנות הפדרליות על זכותן של נשים לעבור הפלה, נהרו המוני אמריקאים לאתר גוגל והקלידו את השאלה: איך לעבור לגור בקנדה. זאת תוך הקפצת מספר החיפושים בלא פחות משמונה מאות וחמישים אחוז בתוך שעה אחת בלבד. החיפושים של איך להפוך לאזרח קנדי מהשורה זינקו בחמש מאות וחמישים אחוז
ההחלטה לעבור ולהתגורר בקנדה נחשבת מזה זמן רב לתגובה כמעט אוטומטית כאשר המצב הפוליטי המקומי הופך לעגום במספר לא מבוטל של מדינות – כולל ישראל, ולא רק בארצות הברית. בבריטניה למשל נרשם זינוק משמעותי בחיפושים איך לעבור לקנדה במהלך חודש יוני אלפיים ושש עשרה. זאת זמן קצר לאחר פרסום משאל העם שבו הוחלט על פרישתה של בריטניה מהאיחוד האירופי (הברקזיט)
אבל יתכן שממשלת קנדה בשלב זה מערימה קשיים על זרים לרכוש נדל”ן בעת הזו – במדינה השנייה בגדולה בעולם מבחינת שטח (אחרי רוסיה). זאת לאחר שהחל מראשית החודש שעבר (ינואר), נכנס לתוקף בקנדה איסור נרחב למשך שנתיים ימים על רכישת נדל”ן למגורים על ידי מי שאינם אזרחי המדינה
כמו מדינות רבות אחרות בזמן מגפת הקורונה, גם בקנדה נרשם זינוק חד הן במחירי הדיור והן במחירי השכירות לאחר שהריביות על הלוואות צנחו לשפל, וגררו עמן מטה את רמות המלאי בשוק. באלפיים עשרים ואחת בעיצומה של מערכת בחירות קשה, המפלגה הליברלית של ראש הממשלה ג’סטין טרודו, הזהירה כי משבר הדיור במדינה הולך והופך למשבר פוליטי. הביקוש לרכישת בתים בפרט ונדל”ן בכלל בקנדה מושכת ספסרים, תאגידים עשירים, ומשקיעים זרים. כך הכריז אתר קמפיין המפלגה הליברלית. בתים נועדו לאזרחי המדינה ולא למשקיעים. לאחר מערכת בחירות צמודה, באביב האחרון המפלגה הליברלית הציגה בשקט בשקט את החוק החדש והמשמעותי, שאוסר על אזרחים זרחים לרכוש נדל”ן בקנדה
הצעת החוק באה בתגובה לתחושות פוליטיות רווחות, אולם נשמעה אבסורדית. כך אמר ג’קי צ’אן, מייסד ומנכ”ל חברת נדל”ן בייקר-ווסט בעיר ונקובר, שמשווקת דירות יוקרה במגדלי מגורים ברחבי קנדה. אמנם ונקובר וקנדה הן רב-תרבותיות, אולם קיימת תחושה כללית לפיה אסייתים, זרים ומהגרים מגיעים לכאן, קונים נדל”ן, זוללים את ההיצע וגורמים לעליות מחירים. מוסיף עוד צ’אן, שבעצמו נולד בהונג קונג והוא מתגורר בוונקובר כבר קרוב לשלושים שנה. מרבית הזרים שרוכשים נדל”ן אינם משקיעים ספקולנטים. אלה לדבריו מדובר רק במהגרים שקונים בתים כדי להתגורר בהם
מלבד זאת, מספר ממשלות מחוזיות שונות בקנדה כבר נוקטות בצעדים כדי לתת מענה למחירי הדיור הנוסקים. במחוז אונטריו שהוא הגדול בקנדה, הממשלה המקומית העלתה את המס על משקיעים זרים ספקולטיבים המשקיעים בנדל”ן, מעשרים אחוז לעשרים וחמישה אחוז. במחוז בריטיש קולומביה נקבע מס של עשרים אחוז על רוכשי בתים מחו”ל. ונדמה היה כי הצעדים הללו נושאים פרי – השקעות זרות בנכסי נדל”ן נפלו משיא של תשעה אחוזים ממכירות הנדל”ן למגורים ביוני אלפיים ושש עשרה לאחוז בודד ביוני שנה שעברה. זאת, לפי נתוני משרד האוצר של מחוז בריטיש קולומביה. אף יזם שפוי אפילו לא חשב על זה, אמר צ’אן. איזה הגיון יש באיסור הזה
עד אמצע שנה שעברה, המחירים ברחבי קנדה כבר החלו לרדת. אבל ביוני, בלי יותר מדי רעש, האיסור על קונים זרים אושר כחוק. למעשה, הוא חמק כמעט לחלוטין מהעין הציבורית, ואפילו מעיניהם של מומחי נדל”ן רבים. מה גם שטרודו ופוליטיקאים אחרים משום מה כמעט ולא התייחסו בפומבי לחוק מאז שנחקק, והוא זכה לכיסוי מועט באמצעי תקשורת המקומיים בקנדה
ייתכן כי הדבר נבע מכך שהחוק עורר טענות בדבר שנאת זרים. בזמן שמספר המהגרים לקנדה שובר שיאים – נתונים שפורסמו באוקטובר חשפו שמהגרים מהווים כעת כמעט רבע מהאוכלוסייה המקומית, כאשר הרוב המכריע מגיעים ממדינות הודו וסין. לדברי מספר וותיקים בענף הנדל”ן המקומי יש לכך קשר שמהגרים או משקיעים זרים ספגו הרבה מהאשמה למשבר הדיור ועליית המחירים, וזה היה נושא פוליטי גדול. כך אמר ברנדון אוגמונדסון, הכלכלן הראשי של איגוד הנדל”ן של מחוז בריטיש קולומביה. אך יש לזכור שמגיפת הקוביד חסמה כמעט לחלוטין, את הגישה לרכישת נדל”ן בבריטיש קולומביה על ידי משקיעים זרים. המחירים עדיין שברו שיאים חדשים, שכך שהוכח שהשחקנים הזרים אינם משמעותיים בשוק הנדל”ן המקומי. ולכן לאיסור החדש לא תהיה השפעה על הענף
בסוף שנה שעברה (שישה חודשים לאחר שהחוק נחקק) הממשלה הפדרלית פרסמה את התקנות לגבי אכיפת החוק והפטורים ממנו. למשל: החוק החדש אינו חל על בתי נופש באזורי קייט. בנוסף פטורים ממנו למשל רוכשי בתים בעלי מעמד של תושבים בקנדה, פליטים, זרים שנושאים לבני זוג קנדיים, אזרחים זרים שרוכשים בתים צמודי קרקע עם לפחות שלוש יחידות דיור. כמו גם סטודנטים זרים הלומדים בקנדה, ועוברים זרים בעלי רשיונות לעבוד בקנדה
יש הטוענים כי התקנות החדשות לא מספקות מענה הולם לדקויות החוק. אין בחוק החדש הבהרות משמעותיות. כך אומר סטיבן קריין, נשיא ומנכ”ל חברת סי.אי.אר.סי. שמייעצת לחברות בנושאי ניידות כוח אדם בשוק העבודה ורילוקיישן של עובדים זרים. משרדי תיווך טוענים כי חוסר הבהירות הזו גורמת בעצם לשיתוק בשוק. במקום למהר להספיק לקנות לפני כניסת החוק לתוקף, מרבית הקונים הזרים צפויים פשוט להמתין לתפוגת החוק בעוד שנתיים ימים. הלקוחות שלנו נמצאים בעמדת המתנה. כך אומרת ליזה קאופמן, מייסדת ושותפה במשרד התיווך סותביס אינטרנשונל רילטי בעיר מונטריאול שבמחוז קוויבק. לדבריה כאשר הלקוחות הזרים שומעים שאפילו המומחים בענף לא מצליחים להבין את החוק החודש, הם פשוט מעדיפים לוותר בעת הזו. קאופמן אומרת שרק לקוח בודד אחד שלה שהוא פנסיונר הגר בארצות הברית (ולא מוכן לחשוף את זהותו), הזדרז ורכש דירת נופש במונטריאול לפני כניסתו לתוקף של האיסור החדש – האוסר רכישת נדל”ן בקנדה על ידי זרים
בה בעת, בערים הגדולות של קנדה נרשמה ירידה במספר הקונים הזרים בשוק. באזור מטרו טורונטו למשל שיעור השתתפות הזרים בשוק הוא, לכל היותר בין שלושה אחוזים לשישה אחוזים. כך טוען קווין קריגר, נשיא מועצת ארגון חברות הנדל”ן של אזור טורונטו. בשיעור ההשקעה הנוכחית של זרים בנדל”ן המקומי, החוק החדש חסר משמעות אם מסתכלים על התמונה הגדולה של הענף, מוסיף קריגר
אבל כעת נראה כי קונים בינלאומיים חדשים לא ממהרים לשום מקום, ומוכנים להמתין עד לסיום תקופת האיסור בת השנתיים. פאולין אונגר ממשרד התיווך רויאל לפייג’ אדוונטג’ בעיר סמיתס פולס במחוז אונטריו, אומרת כי נרשם זינוק בפעילות הקנייה, לאחר הפרסום הראשוני בדבר החוק החדש בחודש אפריל. מאז, לדבריה, הלקוחות מחכים להנחיות, אבל לא קונים. זה במידה רבה מצב הנוכחי – והוא להמתין ולראות מה יקרה
Lance Davis, chief executive officer of JNF Canada (photo from JNF Canada)
Noa Tishby, an Israeli who hit it big in Hollywood as an actor, writer and producer before bursting on the scene as an activist voice for Israel, will be in Vancouver June 29. She is the headliner for the first Negev Dinner in Vancouver since the pandemic.
The Negev Dinner is a tradition of the Jewish National Fund of Canada, with annual dinners taking place for decades in regions across the country.
Michael Sachs, executive director of JNF Pacific region, says that Tishby’s upcoming visit is a response to demand.
“A lot of people in the community really want to hear from her,” said Sachs. “The rising antisemitism, as well as the delegitimization of Israel – these are issues that are forefront in our community.”
Tishby is, he said, “one of the best spokespersons for the state of Israel and for the Jewish community at large.”
With her 2021 book, Israel: A Simple Guide to the Most Misunderstood Country on Earth, the Los Angeles-based Tishby placed herself firmly in the realm of show biz activist, but on a topic that many public figures avoid. (See jewishindependent.ca/tag/noa-tishby.) Her entertainment industry work includes appearances on Nip/Tuck, Big Love and NCIS, and she is the co-executive producer of the HBO series In Treatment, an adaptation of the Israeli series BeTipul.
“To be able to have her in Vancouver, we just couldn’t miss out on it,” said Sachs, adding that this young, dynamic woman has an appeal that can expand the reach of JNF and the Negev event.
“We are also working on student pricing and we want ‘angel’ tickets,” he said. “The idea is to get as many people in our community in front of her so they can hear her message.”
This dinner will not have an honouree like such events have had in the past. Part of that is simply the desire by the organization to try different things but it is also because, with JWest, the redevelopment of the Jewish Community Centre of Greater Vancouver, and other projects, there are “a lot of asks” in the community right now, said Sachs.
While JNF has sent out “save the date” notices for June 29, the location is not yet set. The organizing committee is co-chaired by husband-and-wife team Mike and Lisa Averbach. The project to which proceeds of the event will be allocated is to be announced in the next few weeks.
While the June event will be the first JNF gala in Vancouver since the pandemic, some took place in other regions last year, said Lance Davis, chief executive officer of JNF Canada. He has witnessed some pent-up demand to celebrate with community again.
“When people get together during cocktails and they haven’t seen each other for such a long time, the hugs and the warmth – it’s wonderful,” he said.
During the pandemic, JNF held Negev “campaigns” – fundraising initiatives that did not involve in-person events. Despite the financial and social impacts of the shutdown, Davis said the organization’s revenues have rebounded to pre-pandemic levels.
“It’s a wonderful news story that we are bouncing back and moving in the right direction,” said Davis, who has been CEO of the national organization since 2017, following five years leading the Toronto region.
JNF Canada, like Jewish and pro-Israel individuals and organizations worldwide, is coming to terms with the changed political dynamic in Israel. Binyamin Netanyahu’s new coalition, frequently referred to as “the most right-wing government” in the country’s history, is shaking up the global discourse on the region. The resignation of Israel’s ambassador to Canada, announced last Saturday, is just one reaction in an uncertain new environment. Davis, like leaders of other organizations, is emphasizing neutrality and independence.
“I just want to state unequivocally that JNF Canada is nonpolitical and nonpartisan and, as such, we are going to continue to do our work regardless of who is in government,” he said. “We are mission-driven and that means simply building the foundations for Israel’s future. We will continue to help the land and the people of Israel as we have done for decades with left, right and centrist governments. Nothing has changed. Our resolve to enhance the lives of Israel’s citizens is not impacted by the current regime and this is the time for Diaspora Jewry to communicate with our extended family in Israel that we are indeed a family and as such we will always be there for them.”
Lance Davis, chief executive officer of JNF Canada (photo from JNF Canada)
For all the ink spilled on the subject, Davis thinks the supporters of JNF Canada are sophisticated enough to understand the dynamics.
“For those people who say, I can’t be a part of this because I don’t support the government of Israel, I just hope that we can have a conversation with them,” he said. “You need not worry that one penny of that money goes to the government…. It’s only for charitable purposes and I think that if we are given the chance to explain this, people will understand we are nonpolitical and nonpartisan.”
The Israeli political climate may be a new variable, but JNF has not been without its critics over the years, some of whom accuse it of promoting Israeli “colonialism.”
“There is no question that there’s a whole host of anti-Israel parties who are taking an adversarial position,” he said. “I just wish that they would actually look at what we’re doing because is building a PTSD and health centre that serves all citizens, Jewish, Arab, Christian, Muslim, everybody – is that colonialism? Building a home for abused women with nowhere to go? It’s literally a lifesaving asset and, rest assured, Jewish Israelis and Arab Israelis will be using this facility – how is this colonialism? What exactly is it that they are protesting against?”
At a Negev Dinner in Vancouver a few years ago, which was raising funds to improve a facility for the most vulnerable sick kids in Israel, Davis saw protesters outside.
“I showed up at the dinner and I said, I wish these people understood what they were protesting against,” he recalled. “Because what you guys are doing is building a resource for the sickest kids, Jewish, Arab, Christian, Muslim – they’re all Israelis, they’re all welcome at this facility. Do they even understand what it is they’re upset about? And shame on them for protesting your efforts to build this facility for the most vulnerable children.”
One new initiative that Davis is particularly excited about is JNF Canada’s Climate Solutions Prize, a competition among Israeli researchers to fund breakthrough research focused on combating climate change.
“We’ve made an effort to raise $1 million a year over the next number of years,” he said. “We have a blue ribbon panel of scientists and engineers and businesspeople who review these researchers’ proposals.”
Last October, they presented the first awards, totaling $1 million US to the leaders of three research teams. Ben-Gurion University’s Prof. Itzhak Mizrahi and his team are working to ameliorate the methane emissions caused by cows. Dr. Malachi Noked of Bar-Ilan University seeks to reduce global emissions by improving ways to store renewable energy safely, efficiently, economically and in quickly accessible forms. Prof. Avner Rothschild of the Technion is working to produce green hydrogen through electrolysis of water.
Recipients are scientists who are well advanced in their work but need a boost in funding to achieve a breakthrough.
“This is the largest climate solutions prize that’s offered in Israel, by a long shot,” said Davis. “There are prizes to encourage green technologies, but in terms of the size and the scope, we are by far and away the largest prize.”
And, at this point, it’s an exclusively Canadian project. He hopes that other JNF organizations – there are about 40 countries with similar national bodies – will jump on board and make the prize a bigger success.
Israelis are renowned for successes in financial technology, cyber- and agri-tech, said Davis. “But, in terms of climate solutions, they really haven’t had a home run yet,” he said. “We felt that we need to give people a little push to get them over the top.”
Jewish National Fund of Canada was formally established in the late 1960s, but the iconic symbol of Keren Kayemeth LeIsrael, Jewish National Fund, the pushke, or blue box, has been in Jewish households in Canada and around the world for a century. The tin has been used for collecting coins that were forwarded to local offices around the world and combined to help build the nascent yishuv and then the state of Israel, beginning by planting trees and then expanding into all range of development projects.
Davis explained that JNF Canada is fully independent and not structurally connected with the Israeli organization.
“We are not a subsidiary,” he said. “We are not answerable to any other charity.… We get to decide what projects we take on. Canadians give money to things that they want to support and we bundle all that money from coast to coast and we take on projects.”
JNF Canada works with Keren Kayemeth LeIsrael on some initiatives but works with other charities on a range of undertakings.
“We, the Canadians, decide what we want to do and the Israeli entities are our agents,” he said. “They do the work for us. People often … have it reversed [thinking that] Israelis tell us what we need to do and we just do it. No, it’s the opposite. They work for us and that’s the way it should happen.”
Started in 1948, Negev dinners have taken place, usually annually, in Vancouver, Edmonton, Calgary, Winnipeg, Windsor, London, Hamilton, Toronto, Ottawa, Montreal, and Atlantic Canada. The name comes from the fact that the earliest dinners benefited projects in the Negev Desert. JNF Canada now funds projects throughout Israel, but the name has stuck.
“I think that when Canadians think about JNF a few things come to mind: trees, blue boxes and the Negev Dinner,” said Davis.
