קנדה גדלה במיליון איש בשנה בגלל מהגרים. זאת לאור ההחלטה של ממשלת טרודו לפתוח את שערי המדינה לאזרחים זרים מכל העולם, כדי להניע את הכלכלה ולתמוך באוכלוסייה המזדקנת. ולכן כצפוי בשנה שעברה צמח מספר התושבים של קנדה בלמעלה ממיליון איש, כמעט רק בגלל המהגרים שמגיעים במספרים גדולים. המגמה תימשך לפי כל ההערכות. יש לזכור שגם היחס האוהד של הקנדים תורם לכך שיותר עולים היגרו אליה
הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה של קנדה פרסמה בדוח האחרון שלה כי כי אוכלוסייתה של קנדה גדלה בשנה שעברה ביותר ממיליון בני אדם. מדובר בגידול משמעותי ביותר והוא נבע כמעט כולו ממהגרים ותושבי-קבע חדשים שהגיעו במהלך השנה שעברה. מדובר בגידול האוכלוסין החד ביותר שידעה קנדה בשנה אחת אי-פעם, והוא מדגיש עד כמה הפכה ארצו של ראש הממשלה הליברלי, ג’סטין טרודו, ליעד מועדף על מהגרים מכל רחבי העולם
לפי הנתונים החדשים, מראשון בחודש ינואר שנה שעברה ועד הראשון בינואר בשנה הנוכחית, גדלה אוכלוסיית קנדה בלא פחות ממיליון איש. ולפיכך כיום מספר האוכלוסייה בקנדה עומד על קרוב לארבעים מיליון בני אדם. בפועל מדובר בגידול של קרוב לשלושה אחוזים. זהו השיעור החד ביותר בקרב המדינות המפותחות וכן בגוש הג’י שבע המכובד, שכולל את שבע המדינות עם הכלכלות הגדולות ביותר עולם. בהנחה שמגמה זו תימשך אוכלוסיית קנדה אמורה להכפיל את עצמה בתוך עשרים ושש השנים הבאות
לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה של קנדה תשעים ושישה אחוזים מהגידול באוכלוסיית המדינה נובע, מהגירה לקנדה של תושבים הבאים מכל רחבי העולם
כדי להניע את כלכלתה קדימה ולתמוך באוכלוסייתה ההולכת ומזדקנת של המדינה, מסתמכת קנדה בשנים האחרונות יותר ויותר על הגעתם של מהגרים. מאז עלייתה לשלטון לפני כשמונה שנים (בשנת אלפיים וחמש עשרה) של הממשלה הליברלית ברשות טרודו, הוגברה משמעותית קליטת העולים מחו”ל
מלבד הקליטה של כוח העבודה הזר, קנדה גם מנהלת תוכנית קבועה שבמסגרתה היא קולטת זמנית פליטים מאזורי מלחמה מכל רחבי העולם. ובהם מהמדינות הבאות: אפגניסטן, סוריה, אוקראינה. וכן מאזורי מוכי אסונות כמו אלה שנהרסו ברעידות האדמה ובהם מדינות כמו טורקיה
מומחים אומרים כי מבחינה כלכלית קליטת המהגרים מוכיחה את עצמה מאוד משתלמת: מספר המועסקים במשק הקנדי נמצא בעלייה מאז חודש ספטמבר אשתקד. לפי הצהרות קודמות של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה הקנדית, להעסקה של עובדים שאינם תושבי קבע, יש תרומה משמעותית המגמה המתפתחת הזו במדינה. המהגרים אחראים לכמעט לכמאה אחוז מהגידול בכוח העבודה הקנדי
לפי הערכות עד לשנת אלפיים שלושים ושש המהגרים הם צפויים להפוך לכשליש מאוכלוסייתה של קנדה. לשם השוואה, בשנת אלפיים ואחת עשרה עמד שיעורם של המהגרים רק על כעשרים ואחד אחוזים
לרצון של מהגרים להגיע לקנדה תורמת גם התדמית שלה כמדינה שמקבלת מהגרים בזרועות פתוחות, לפחות באופן יחסי לעומת מדינות אחרות. במדד קבלת המהגרים שפרסם בחודש דצמבר אשתקד, מכון הסקרים גאלופ, דורגו הקנדים בצמרת הרשימה של אזרחי העולם הסבורים קהילותיהם הן מקום טוב למחיה עבור מהגרים. לצד זה, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה של קנדה מדגישה כי הגידול במספרם של תושבי הקבע והמהגרים הזמניים עשוי להציב אתגרים חדשים בפני כמה מחוזות וטריטוריות ברחבי בקנדה. זאת בכל הקשור לשיכון, לתשתיות, תחבורה ולהספקת שירות לתושבים שמספרם הולך וגדל במדינה השנייה בגודלה בעולם מבחינת שטח (אחרי רוסיה)
Amid the miasma of glum news from Israel is a light to be celebrated.
A scan of the headlines reveals existential worries. Proposals from the governing coalition of Israel are derided as threatening the democratic foundation of the country, an overthrow of the rule of law and a move that gestures to a dictatorship. The strife, which includes hundreds of thousands of Israelis protesting in the streets for more than 14 weeks, now is piled upon by more conflict – a resurgence of the intermittent terrorism that plagues the country and its peoples. Individual acts of terror against civilians, as well as cross-border violence in the form of rocket fire from Syria, Lebanon and the Gaza Strip, have unsettled Israelis already distressed by domestic affairs. Conflict in Jerusalem between the Israel Defence Forces and Muslims who barricaded themselves inside the Al-Aqsa Mosque disrupted Passover, Ramadan and Easter commemorations over the weekend.
And yet, when an annual report on the happiness measurements of citizens around the world was released last month, Israelis had spiked to become the fourth happiest people in the world, up from ninth last year. Admittedly, the data were from 2020-2022, and so were not collected during the current upheavals, but they do cover the worst years of the pandemic and implicitly take into account other periods of terror, political turmoil and challenging times.
“The happiness movement shows that well-being is not a ‘soft’ and ‘vague’ idea but rather focuses on areas of life of critical importance: material conditions, mental and physical wealth, personal virtues and good citizenship,” according to Prof. Jeffrey D. Sachs, who is director of the Centre for Sustainable Development at Columbia University and is involved with the study. (Simon Fraser University’s Dr. Lara Aknin is also part of the World Happiness Report team.)
For the sixth year in a row, Finland topped the list as happiest in the survey, which measures life expectancy, GDP per capita, social support, corruption levels, generosity, people looking after each other, and freedom to make key life decisions. Canada came 13th.
One of the world’s foremost academic experts in the science of happiness is the Hebrew University’s Prof. Yoram Yovell, who is a well-known figure on Israeli TV and who visited Vancouver in 2019. Canada ranks high (though not as high as Israel), along with the Nordic countries, Switzerland, the Netherlands, Canada, New Zealand and Australia, he explained during his visit here, in part because they share a developed world economy with social stability, fundamental freedoms, basic infrastructure like clean water, and supportive social welfare and healthcare systems.
Happy people, Yovall has noted, also tend to experience a sense of social cohesion and purpose. In Israel, some of that cohesion comes from the shared experience of military and national service and, for many, the decision to live in the Jewish state, which reinforces membership in a collective identity.
There may be something reassuring to Diaspora Jews about the happiness of our Israeli cousins. Many of us read the news and fret over the well-being of our family and friends overseas. It is a curious comparison to see Jewish Canadians wringing our hands while the objects of our concern are leaving us in the dust when it comes to the annual happiness rankings. Of course, it is not quite so clear-cut. A sense of well-being, happiness and overall contentment are slightly varying concepts and are not the same as carefree bliss. The meaning of life is a life of meaning, it has been said, literally or in effect.
As we celebrate the 75th anniversary of renewed Jewish self-determination in the state of Israel, despite all the concerning news, we can be happy that Israelis – and Canadians – consider themselves, overall, to be happy. And we can contemplate the conditions that contribute to happiness – and what changes are needed to improve those measures in other countries. Everyone has a right to well-being.
Prof. Dr. Morton Weinfeld was the latest speaker in Kolot Mayim’s 2022/23 series. (photo from Twitter)
On Feb. 5, Morton Weinfeld, a professor of sociology at McGill University in Montreal, presented the talk The Jewish Glass Is Half Full, as part of the 2022/23 Building Bridges Zoom lecture series put on by Kolot Mayim Reform Temple in Victoria.
Weinfeld, the child of Holocaust survivors from Poland and the author of Like Everyone Else But Different: The Paradoxical Success of Canadian Jews, started teaching at McGill in 1977 and has seen more than 4,000 students participate in his course on the sociology of North American Jewry.
The course, Weinfeld explained, formed the basis of his book, in which he uses Jews as a case study for the challenges in Canada of identity, culture and acceptance of the country’s multicultural position. By his own description, he tends to take a more liberal stance on Israel.
Weinfeld confessed at the beginning of his talk that the track record for predicting the future has been, and remains, dismal. The same is the case for sociological studies of the Jewish community, he asserted. As an example, he noted that the social sciences in the 20th century missed the mark on predicting the Holocaust, the triumph of Zionism, and the revival of orthodoxy in North America, among other things.
“Thus, I am doing this presentation with humility, in case anyone thinks I can predict the future,” he stated at the outset.
Accentuating the positive at first, Weinfeld praised Canadian multiculturalism. “Canada is committed to helping promote and enhance cultures, and Canada also will try to offer these cultures maximum participation in Canadian society. So, if you want to be a professor at McGill, or you want to run for a cabinet post in any government, you are free to do that. Canada will remove the barriers that prevent you from achieving that.”
In Weinfeld’s view, the Canadian Jewish community is currently doing quite well in this regard, particularly when compared to other minority groups in Canada and Jewish communities elsewhere in the world.
“One of the reasons why Jews have done well in diasporic settings [like Canada] is because they have been at it for such a long time,” he said. “For at least 2,000 years, since the Roman exile, Jews have had no choice but to learn how to live in a variety of the diasporic settings. Practise makes perfect. Other Canadian minority groups have not had anything like this.”
Weinfeld offered another piece of news: that the Canadian Jewish population is growing. While the number of Jews self-identifying as ethnically Jewish decreased from the 2011 Census to the 2021 Census, the number of Jews self-identifying as Jewish by religion increased from 329,500 in 2011 to 335,295 in 2021. In the context of this statistic, he referred to a 1964 cover story in Look magazine called “The Vanishing American Jew,” which painted a bleak future for North American Jewry, with intermarriage being among the main concerns. Look is no longer around, he noted, but the number of Jews in North America has grown and, “over the past two decades, the fears of assimilation have become muted.”
Further, the pluralism seen in the Jewish community, from liberal denominations to orthodoxy, is a source of strength, said Weinfeld. Together, he said, the different groups combine to make Jews in Canada far more interesting and viable, despite the lack of understanding each group in the community may have for one another.
Weinfeld characterized Jews in Canada as having a high-degree of voluntary self-segregation; that is, each group tends to congregate more within its own circles. However, he said, the comfort of one group can lead to a bolstering of overall Jewish identity.
“Those doom and gloom predictions for Jewish disappearance, certainly in the United States and Canada, have been excessive,” he said.
Weinfeld then spoke about the presence of antisemitism in modern North American society, pointing out that, just a few years ago, it would have been unimaginable for a former American president to dine with an unabashed antisemite like Kanye West.
“There is no question that antisemitism is a reality in Canadian Jewish life,” Weinfeld said, referring to surveys and polls showing that millions of Canadians believe in conspiracies theories, often with Jews as the masterminds behind them.
Canada, according to surveys by the Anti-Defamation League (ADL), is worse than Scandinavian countries and the Netherlands when it comes to levels of antisemitism, but fares better than France and Germany.
Regarding the situation at Canadian universities, Weinfeld said, “I think that, on campuses today, there is a tendency to dismiss the concerns of those Jewish students that like to support Israel. And I’m not speaking of the extreme right, I’m speaking of very liberal, progressive Jewish students who want to also retain Israel’s right to exist.”
Later in his talk, Weinfeld warned, “I think that we may be in for a rocky period – with regard to antisemitism and its links with Israel, Israeli policy and Zionism, in part because of the new Israeli government. But I want to be very clear, the seeds of all of that predate the current Israeli government.”
Rabbi Suzanne Singer of Temple Beth El in California, a former journalist, will wrap up this year’s speaker series on April 9. With a history of leadership at Kolot Mayim, Singer will talk about Hope: How Do We Find Hope in a World with Unending Problems? To register for this talk, visit kolotmayimreformtemple.com.
Sam Margolishas written for the Globe and Mail, the National Post, UPI and MSNBC.
כצפוי מספר הישראלים המעוניינים לעזוב למדינה אחרת לאור המשבר הקשה הפוקד את המדינה בימים אלה הולך וגדל. זאת בעיקר לאור הרפורמה במערכת המשפטית אותה מציעה ממשלת הימין בראשות ראש הממשלה, בנימין נתניהו. קנדה משמשת באופן קבוע אחד היעדים הבולטים בעולם להגירה כולל לאלה שרוצים להגיע מישראל. בקנדה יש כיום את הריכוז השלישי-רביעי בעולם של יהודים הגרים מחוץ לישראל וגם נקודה זו חשובה לישראלים
הנה מספר תגובות בנושא שמתפרסמות בימים אלה בפורומים השונים של ישראלים בקנדה של פייסבוק – בנושא המעבר מישראל אל קנדה
אלינור כהן כותבת: יש עלייה של מאה אחוז במספר הבקשות שאני מנהלת ואני מוצפת בשאלות ממשפחות שחושבות לעבור לגור בקנדה מהסיבות הכי עצובות שיש
לגבי נושא המחאה נגד תוכנית הרפורמה במערכת המשפט כותבת דפנה קדם: בטורונטו וונקובר אנו מוחים זה שבוע שלישי למען שמירת הדמוקרטיה בישראל. היא מציעה למעוניינים להצטרף לקבוצות המחאה בטורונטו, ונקובר או גם בערים אחרות בקנדה
אסנת קמחי חושבת לעבור עם המשפחה לקנדה. היא שואלת: אנו חושבים לעבור לקנדה. נשמח לקבל עצות, טיפים והמלצות
דניאלה בואנו גם היא מעוניינת לעבור לקנדה. היא כותבת בפורום: מחפשת לעשות רילוקיישן לקנדה עם בעלי והילד בן השנה. יש לי ניסיון של שלוש שנים בצילומי רנטגן של שיניים. אשמח באם תוכלו לעזור לי בנושא
ליאת מרסו מחפשת עזרה דחופה בנוגע להגירה לקנדה ושואלת איך מתחילים ובמי היא יכולה להיעזר
עידן סטולרוב מחפשת עורך דין מומחה להגירה לקנדה
נטלי קיינן מחפשת להכיר ישראלים שגרים באדמונטון שבמחוז אלברטה כיוון שהיא מעוניינת להגר לשם
ג’ניפר סיל כותבת כי אחיה בן העשרים ושתיים הוא שחקן כדורגל (חופשי) שמעוניין לעבור לקנדה. היא שואלת האם מישהו מכיר סוכן מקומי או מישהו אחר שיכול לעזור לו
אלמוני המציין כי משפחתו מתכננת להגר לקנדה בקיץ הקרוב. הוא שואל האם ניתן לפתוח חשבון בנק בקנדה און-ליין מישראל, כדי להעביר כספים לקראת ההגעה
אלדד בלייש שמעוניין לעבור לקנדה הוא טכנאי רנטגן. הוא שואל האם בקנדה מקבלים תעודות רשמיות מישראל ומה התהליך לאישורן
מאיה טאוב מעוניינת לעבור לקנדה והיא שואלת מה האתגר המרכזי של זוגיות ברילוקיישן
אלמונית כותבת כי היא גרה כיום בישראל. היא מעוניינת לחדש את האזרחות הקנדית שלה ולהשיג אזרחות קנדית לבעלה ולילדים. היא שואלת כיצד עושים זאת בצורה היעילה ביותר ומה התנאים לכך
מעיין עופרי שהיא פרמדיקית בישראל שואלת בפורום על פרמדיקים שעובדים כיום בקנדה. היא רוצה מידע מפורט בתחום התעסוקה הזה
מספר הפורומים של ישראלים בקנדה בפייסבוק הולך וגדל עם השנים. הרשימה כוללת כיום בין היתר: חמישה פורומים שונים בעלי אותו שם של ישראלים בקנדה (הכוללים 18 אלף חברים, שמונת אלפים חברים, שבעת אלפים חברים, שש מאות חברים, כחמש מאות חברים, כשלוש מאות חברים), שני פורומים בעלי אותו שם של ישראלים בטורונטו (הכוללים כעשרים ואחד אלף חברים ועשרת אלפים חברים), ישראלים החיים בקנדה (הכולל כארבעת אלפים ושש מאות חברים), ישראלים בהייטק באמריקה – מיועד לאלה שגרים בארה”ב ובקנדה (כולל כארבעת אלים חברים), סטודנטים ישראלים בקנדה (כולל אלף שלוש מאות חברים), שני פורומים בעלי או שם של ישראלים באמריקה – מיועד לאלה שגרים בארה”ב ובקנדה (כוללים עשרים אלף חברים ואלף ארבע מאות חברים) וכן קנדה למטיילים (הכולל כתשעת אלפים חברים)
החל מראשית חודש ינואר, קנדה החלה לאסור על מרבית האזרחים הזרים לקנות נכסים לדיור במשך שנתיים. זאת, במקביל בעלייה בביקושים לעבור לקנדה ממדינות רבות בעולם
למשל: בקיץ האחרון, לאחר שבית המשפט העליון בארצות הברית ביטל את פסיקת (רו נגד וייד) ואת ההגנות הפדרליות על זכותן של נשים לעבור הפלה, נהרו המוני אמריקאים לאתר גוגל והקלידו את השאלה: איך לעבור לגור בקנדה. זאת תוך הקפצת מספר החיפושים בלא פחות משמונה מאות וחמישים אחוז בתוך שעה אחת בלבד. החיפושים של איך להפוך לאזרח קנדי מהשורה זינקו בחמש מאות וחמישים אחוז
ההחלטה לעבור ולהתגורר בקנדה נחשבת מזה זמן רב לתגובה כמעט אוטומטית כאשר המצב הפוליטי המקומי הופך לעגום במספר לא מבוטל של מדינות – כולל ישראל, ולא רק בארצות הברית. בבריטניה למשל נרשם זינוק משמעותי בחיפושים איך לעבור לקנדה במהלך חודש יוני אלפיים ושש עשרה. זאת זמן קצר לאחר פרסום משאל העם שבו הוחלט על פרישתה של בריטניה מהאיחוד האירופי (הברקזיט)
אבל יתכן שממשלת קנדה בשלב זה מערימה קשיים על זרים לרכוש נדל”ן בעת הזו – במדינה השנייה בגדולה בעולם מבחינת שטח (אחרי רוסיה). זאת לאחר שהחל מראשית החודש שעבר (ינואר), נכנס לתוקף בקנדה איסור נרחב למשך שנתיים ימים על רכישת נדל”ן למגורים על ידי מי שאינם אזרחי המדינה
כמו מדינות רבות אחרות בזמן מגפת הקורונה, גם בקנדה נרשם זינוק חד הן במחירי הדיור והן במחירי השכירות לאחר שהריביות על הלוואות צנחו לשפל, וגררו עמן מטה את רמות המלאי בשוק. באלפיים עשרים ואחת בעיצומה של מערכת בחירות קשה, המפלגה הליברלית של ראש הממשלה ג’סטין טרודו, הזהירה כי משבר הדיור במדינה הולך והופך למשבר פוליטי. הביקוש לרכישת בתים בפרט ונדל”ן בכלל בקנדה מושכת ספסרים, תאגידים עשירים, ומשקיעים זרים. כך הכריז אתר קמפיין המפלגה הליברלית. בתים נועדו לאזרחי המדינה ולא למשקיעים. לאחר מערכת בחירות צמודה, באביב האחרון המפלגה הליברלית הציגה בשקט בשקט את החוק החדש והמשמעותי, שאוסר על אזרחים זרחים לרכוש נדל”ן בקנדה
הצעת החוק באה בתגובה לתחושות פוליטיות רווחות, אולם נשמעה אבסורדית. כך אמר ג’קי צ’אן, מייסד ומנכ”ל חברת נדל”ן בייקר-ווסט בעיר ונקובר, שמשווקת דירות יוקרה במגדלי מגורים ברחבי קנדה. אמנם ונקובר וקנדה הן רב-תרבותיות, אולם קיימת תחושה כללית לפיה אסייתים, זרים ומהגרים מגיעים לכאן, קונים נדל”ן, זוללים את ההיצע וגורמים לעליות מחירים. מוסיף עוד צ’אן, שבעצמו נולד בהונג קונג והוא מתגורר בוונקובר כבר קרוב לשלושים שנה. מרבית הזרים שרוכשים נדל”ן אינם משקיעים ספקולנטים. אלה לדבריו מדובר רק במהגרים שקונים בתים כדי להתגורר בהם
מלבד זאת, מספר ממשלות מחוזיות שונות בקנדה כבר נוקטות בצעדים כדי לתת מענה למחירי הדיור הנוסקים. במחוז אונטריו שהוא הגדול בקנדה, הממשלה המקומית העלתה את המס על משקיעים זרים ספקולטיבים המשקיעים בנדל”ן, מעשרים אחוז לעשרים וחמישה אחוז. במחוז בריטיש קולומביה נקבע מס של עשרים אחוז על רוכשי בתים מחו”ל. ונדמה היה כי הצעדים הללו נושאים פרי – השקעות זרות בנכסי נדל”ן נפלו משיא של תשעה אחוזים ממכירות הנדל”ן למגורים ביוני אלפיים ושש עשרה לאחוז בודד ביוני שנה שעברה. זאת, לפי נתוני משרד האוצר של מחוז בריטיש קולומביה. אף יזם שפוי אפילו לא חשב על זה, אמר צ’אן. איזה הגיון יש באיסור הזה
עד אמצע שנה שעברה, המחירים ברחבי קנדה כבר החלו לרדת. אבל ביוני, בלי יותר מדי רעש, האיסור על קונים זרים אושר כחוק. למעשה, הוא חמק כמעט לחלוטין מהעין הציבורית, ואפילו מעיניהם של מומחי נדל”ן רבים. מה גם שטרודו ופוליטיקאים אחרים משום מה כמעט ולא התייחסו בפומבי לחוק מאז שנחקק, והוא זכה לכיסוי מועט באמצעי תקשורת המקומיים בקנדה
ייתכן כי הדבר נבע מכך שהחוק עורר טענות בדבר שנאת זרים. בזמן שמספר המהגרים לקנדה שובר שיאים – נתונים שפורסמו באוקטובר חשפו שמהגרים מהווים כעת כמעט רבע מהאוכלוסייה המקומית, כאשר הרוב המכריע מגיעים ממדינות הודו וסין. לדברי מספר וותיקים בענף הנדל”ן המקומי יש לכך קשר שמהגרים או משקיעים זרים ספגו הרבה מהאשמה למשבר הדיור ועליית המחירים, וזה היה נושא פוליטי גדול. כך אמר ברנדון אוגמונדסון, הכלכלן הראשי של איגוד הנדל”ן של מחוז בריטיש קולומביה. אך יש לזכור שמגיפת הקוביד חסמה כמעט לחלוטין, את הגישה לרכישת נדל”ן בבריטיש קולומביה על ידי משקיעים זרים. המחירים עדיין שברו שיאים חדשים, שכך שהוכח שהשחקנים הזרים אינם משמעותיים בשוק הנדל”ן המקומי. ולכן לאיסור החדש לא תהיה השפעה על הענף
בסוף שנה שעברה (שישה חודשים לאחר שהחוק נחקק) הממשלה הפדרלית פרסמה את התקנות לגבי אכיפת החוק והפטורים ממנו. למשל: החוק החדש אינו חל על בתי נופש באזורי קייט. בנוסף פטורים ממנו למשל רוכשי בתים בעלי מעמד של תושבים בקנדה, פליטים, זרים שנושאים לבני זוג קנדיים, אזרחים זרים שרוכשים בתים צמודי קרקע עם לפחות שלוש יחידות דיור. כמו גם סטודנטים זרים הלומדים בקנדה, ועוברים זרים בעלי רשיונות לעבוד בקנדה
יש הטוענים כי התקנות החדשות לא מספקות מענה הולם לדקויות החוק. אין בחוק החדש הבהרות משמעותיות. כך אומר סטיבן קריין, נשיא ומנכ”ל חברת סי.אי.אר.סי. שמייעצת לחברות בנושאי ניידות כוח אדם בשוק העבודה ורילוקיישן של עובדים זרים. משרדי תיווך טוענים כי חוסר הבהירות הזו גורמת בעצם לשיתוק בשוק. במקום למהר להספיק לקנות לפני כניסת החוק לתוקף, מרבית הקונים הזרים צפויים פשוט להמתין לתפוגת החוק בעוד שנתיים ימים. הלקוחות שלנו נמצאים בעמדת המתנה. כך אומרת ליזה קאופמן, מייסדת ושותפה במשרד התיווך סותביס אינטרנשונל רילטי בעיר מונטריאול שבמחוז קוויבק. לדבריה כאשר הלקוחות הזרים שומעים שאפילו המומחים בענף לא מצליחים להבין את החוק החודש, הם פשוט מעדיפים לוותר בעת הזו. קאופמן אומרת שרק לקוח בודד אחד שלה שהוא פנסיונר הגר בארצות הברית (ולא מוכן לחשוף את זהותו), הזדרז ורכש דירת נופש במונטריאול לפני כניסתו לתוקף של האיסור החדש – האוסר רכישת נדל”ן בקנדה על ידי זרים
בה בעת, בערים הגדולות של קנדה נרשמה ירידה במספר הקונים הזרים בשוק. באזור מטרו טורונטו למשל שיעור השתתפות הזרים בשוק הוא, לכל היותר בין שלושה אחוזים לשישה אחוזים. כך טוען קווין קריגר, נשיא מועצת ארגון חברות הנדל”ן של אזור טורונטו. בשיעור ההשקעה הנוכחית של זרים בנדל”ן המקומי, החוק החדש חסר משמעות אם מסתכלים על התמונה הגדולה של הענף, מוסיף קריגר
אבל כעת נראה כי קונים בינלאומיים חדשים לא ממהרים לשום מקום, ומוכנים להמתין עד לסיום תקופת האיסור בת השנתיים. פאולין אונגר ממשרד התיווך רויאל לפייג’ אדוונטג’ בעיר סמיתס פולס במחוז אונטריו, אומרת כי נרשם זינוק בפעילות הקנייה, לאחר הפרסום הראשוני בדבר החוק החדש בחודש אפריל. מאז, לדבריה, הלקוחות מחכים להנחיות, אבל לא קונים. זה במידה רבה מצב הנוכחי – והוא להמתין ולראות מה יקרה
Lance Davis, chief executive officer of JNF Canada (photo from JNF Canada)
Noa Tishby, an Israeli who hit it big in Hollywood as an actor, writer and producer before bursting on the scene as an activist voice for Israel, will be in Vancouver June 29. She is the headliner for the first Negev Dinner in Vancouver since the pandemic.
The Negev Dinner is a tradition of the Jewish National Fund of Canada, with annual dinners taking place for decades in regions across the country.
Michael Sachs, executive director of JNF Pacific region, says that Tishby’s upcoming visit is a response to demand.
“A lot of people in the community really want to hear from her,” said Sachs. “The rising antisemitism, as well as the delegitimization of Israel – these are issues that are forefront in our community.”
Tishby is, he said, “one of the best spokespersons for the state of Israel and for the Jewish community at large.”
With her 2021 book, Israel: A Simple Guide to the Most Misunderstood Country on Earth, the Los Angeles-based Tishby placed herself firmly in the realm of show biz activist, but on a topic that many public figures avoid. (See jewishindependent.ca/tag/noa-tishby.) Her entertainment industry work includes appearances on Nip/Tuck, Big Love and NCIS, and she is the co-executive producer of the HBO series In Treatment, an adaptation of the Israeli series BeTipul.
“To be able to have her in Vancouver, we just couldn’t miss out on it,” said Sachs, adding that this young, dynamic woman has an appeal that can expand the reach of JNF and the Negev event.
“We are also working on student pricing and we want ‘angel’ tickets,” he said. “The idea is to get as many people in our community in front of her so they can hear her message.”
This dinner will not have an honouree like such events have had in the past. Part of that is simply the desire by the organization to try different things but it is also because, with JWest, the redevelopment of the Jewish Community Centre of Greater Vancouver, and other projects, there are “a lot of asks” in the community right now, said Sachs.
While JNF has sent out “save the date” notices for June 29, the location is not yet set. The organizing committee is co-chaired by husband-and-wife team Mike and Lisa Averbach. The project to which proceeds of the event will be allocated is to be announced in the next few weeks.
While the June event will be the first JNF gala in Vancouver since the pandemic, some took place in other regions last year, said Lance Davis, chief executive officer of JNF Canada. He has witnessed some pent-up demand to celebrate with community again.
“When people get together during cocktails and they haven’t seen each other for such a long time, the hugs and the warmth – it’s wonderful,” he said.
During the pandemic, JNF held Negev “campaigns” – fundraising initiatives that did not involve in-person events. Despite the financial and social impacts of the shutdown, Davis said the organization’s revenues have rebounded to pre-pandemic levels.
“It’s a wonderful news story that we are bouncing back and moving in the right direction,” said Davis, who has been CEO of the national organization since 2017, following five years leading the Toronto region.
JNF Canada, like Jewish and pro-Israel individuals and organizations worldwide, is coming to terms with the changed political dynamic in Israel. Binyamin Netanyahu’s new coalition, frequently referred to as “the most right-wing government” in the country’s history, is shaking up the global discourse on the region. The resignation of Israel’s ambassador to Canada, announced last Saturday, is just one reaction in an uncertain new environment. Davis, like leaders of other organizations, is emphasizing neutrality and independence.
“I just want to state unequivocally that JNF Canada is nonpolitical and nonpartisan and, as such, we are going to continue to do our work regardless of who is in government,” he said. “We are mission-driven and that means simply building the foundations for Israel’s future. We will continue to help the land and the people of Israel as we have done for decades with left, right and centrist governments. Nothing has changed. Our resolve to enhance the lives of Israel’s citizens is not impacted by the current regime and this is the time for Diaspora Jewry to communicate with our extended family in Israel that we are indeed a family and as such we will always be there for them.”
Lance Davis, chief executive officer of JNF Canada (photo from JNF Canada)
For all the ink spilled on the subject, Davis thinks the supporters of JNF Canada are sophisticated enough to understand the dynamics.
“For those people who say, I can’t be a part of this because I don’t support the government of Israel, I just hope that we can have a conversation with them,” he said. “You need not worry that one penny of that money goes to the government…. It’s only for charitable purposes and I think that if we are given the chance to explain this, people will understand we are nonpolitical and nonpartisan.”
The Israeli political climate may be a new variable, but JNF has not been without its critics over the years, some of whom accuse it of promoting Israeli “colonialism.”
“There is no question that there’s a whole host of anti-Israel parties who are taking an adversarial position,” he said. “I just wish that they would actually look at what we’re doing because is building a PTSD and health centre that serves all citizens, Jewish, Arab, Christian, Muslim, everybody – is that colonialism? Building a home for abused women with nowhere to go? It’s literally a lifesaving asset and, rest assured, Jewish Israelis and Arab Israelis will be using this facility – how is this colonialism? What exactly is it that they are protesting against?”
At a Negev Dinner in Vancouver a few years ago, which was raising funds to improve a facility for the most vulnerable sick kids in Israel, Davis saw protesters outside.
“I showed up at the dinner and I said, I wish these people understood what they were protesting against,” he recalled. “Because what you guys are doing is building a resource for the sickest kids, Jewish, Arab, Christian, Muslim – they’re all Israelis, they’re all welcome at this facility. Do they even understand what it is they’re upset about? And shame on them for protesting your efforts to build this facility for the most vulnerable children.”
One new initiative that Davis is particularly excited about is JNF Canada’s Climate Solutions Prize, a competition among Israeli researchers to fund breakthrough research focused on combating climate change.
“We’ve made an effort to raise $1 million a year over the next number of years,” he said. “We have a blue ribbon panel of scientists and engineers and businesspeople who review these researchers’ proposals.”
Last October, they presented the first awards, totaling $1 million US to the leaders of three research teams. Ben-Gurion University’s Prof. Itzhak Mizrahi and his team are working to ameliorate the methane emissions caused by cows. Dr. Malachi Noked of Bar-Ilan University seeks to reduce global emissions by improving ways to store renewable energy safely, efficiently, economically and in quickly accessible forms. Prof. Avner Rothschild of the Technion is working to produce green hydrogen through electrolysis of water.
Recipients are scientists who are well advanced in their work but need a boost in funding to achieve a breakthrough.
“This is the largest climate solutions prize that’s offered in Israel, by a long shot,” said Davis. “There are prizes to encourage green technologies, but in terms of the size and the scope, we are by far and away the largest prize.”
And, at this point, it’s an exclusively Canadian project. He hopes that other JNF organizations – there are about 40 countries with similar national bodies – will jump on board and make the prize a bigger success.
Israelis are renowned for successes in financial technology, cyber- and agri-tech, said Davis. “But, in terms of climate solutions, they really haven’t had a home run yet,” he said. “We felt that we need to give people a little push to get them over the top.”
Jewish National Fund of Canada was formally established in the late 1960s, but the iconic symbol of Keren Kayemeth LeIsrael, Jewish National Fund, the pushke, or blue box, has been in Jewish households in Canada and around the world for a century. The tin has been used for collecting coins that were forwarded to local offices around the world and combined to help build the nascent yishuv and then the state of Israel, beginning by planting trees and then expanding into all range of development projects.
Davis explained that JNF Canada is fully independent and not structurally connected with the Israeli organization.
“We are not a subsidiary,” he said. “We are not answerable to any other charity.… We get to decide what projects we take on. Canadians give money to things that they want to support and we bundle all that money from coast to coast and we take on projects.”
JNF Canada works with Keren Kayemeth LeIsrael on some initiatives but works with other charities on a range of undertakings.
“We, the Canadians, decide what we want to do and the Israeli entities are our agents,” he said. “They do the work for us. People often … have it reversed [thinking that] Israelis tell us what we need to do and we just do it. No, it’s the opposite. They work for us and that’s the way it should happen.”
Started in 1948, Negev dinners have taken place, usually annually, in Vancouver, Edmonton, Calgary, Winnipeg, Windsor, London, Hamilton, Toronto, Ottawa, Montreal, and Atlantic Canada. The name comes from the fact that the earliest dinners benefited projects in the Negev Desert. JNF Canada now funds projects throughout Israel, but the name has stuck.
“I think that when Canadians think about JNF a few things come to mind: trees, blue boxes and the Negev Dinner,” said Davis.
Canadians and Americans are similar, but different. To see this obvious statement in practical terms, two books – by two authors who will speak in Vancouver next month – provide an entertaining and educational contrast.
Andrew Kirsch and Douglas London are retired spies. Well, the term “spy” is, they both readily admit, a bit laden for a job that Kirsch characterizes as a lot of “hurry up and wait” and that London describes as “hours and hours of routine, and a few moments of adrenaline.”
Kirsch is a Canadian and author of I Was Never Here: My True Canadian Story of Coffees, Codenames and Covert Operations in the Age of Terrorism. London is American and author of The Recruiter: Spying and the Lost Art of American Intelligence. They will present as part of the Cherie Smith JCC Jewish Book Festival, in an event dubbed “Jews in Trench Coats,” on Feb. 13.
Kirsch, who grew up in Toronto, left a job in the financial sector in London, England, after the 2005 terror attacks in that city and joined the Canadian Security Intelligence Services, CSIS. He describes himself as “part of a post-9/11 wave of civically minded Canadians who had left our day jobs to do our part in the age of terrorism.”
London’s career in the field was longer, symmetrically spanning 17 years on either side of 9/11, which is, obviously, the Western world’s iconic intelligence failure of the current era.
In the United States, the FBI is the domestic security service, much like our RCMP, while the CIA works almost exclusively outside the country. Similarly, in Israel, the Mossad deals with foreign intelligence and covert activities, while Shin Bet manages internal security. “In Canada, we have one organization [CSIS], and it’s responsible for covering the globe while operating largely domestically,” writes Kirsch.
The lack of awareness around CSIS is one of the reasons Kirsch wrote his book. If the CIA knocks on your door, many people around the world would know to be instantly on alert. If CSIS knocks on a Canadian’s door, Kirsch admits, it usually requires a quick spiel about what CSIS is and what it does. He also wrote the book because, when he and most of the other agents he knows first got interested, there was little to read on the subject of what they might expect.
If most Canadians don’t know what CSIS is, new Canadians can be expected to know even less. The author shares a cute anecdote about how he shorthands his role for Arabic speakers.
“The Arabic term for intelligence service is Mukhābarāt,” he writes. Obviously, somebody from an Arabic speaking country might understandably be anxious when someone knocks on the door and declares themselves representatives of the security service.
“I’d simply say, ‘Canadian Mukhābarāt. Nice Mukhābarāt.’ That might get a laugh and a foot in the door,” he said.
In typical Canadian fashion, Kirsch downplays the drama. He’s no James Bond.
“These aren’t high-stakes negotiations over baccarat and cocktails at a casino. It’s much less glamorous. I was in the coffee and conversations business,” he writes. Nevertheless, he charms with amusing anecdotes, foibles and practical jokes (he and his former colleagues are serious and professional, he insists, but they need to blow off steam). One gets to know the man and the organization.
While Kirsch is modest in speaking of his work and that of CSIS, he makes their significance clear.
“Canada is one of the safest countries in the world. This is not because we don’t face threats, but because we do an admirable job of protecting our citizens against them,” he writes. “That is how law enforcement and intelligence agencies tend to work. If we do our job, you won’t know we were ever needed in the first place.”
One of the most notable incidents in recent history when the work of CSIS did hit the front pages was the foiled Toronto 18 plot in 2006, when a cadre of radicalized Canadians plotted to explode truck bombs in southern Ontario. That was a disaster that didn’t happen because of intelligence, but Kirsch acknowledges tragedies where intelligence failed.
In 2014, for example, Michael Zehaf-Bibeau shot and killed Cpl. Nathan Cirillo, a soldier who was standing guard at the National War Memorial, and then stormed Parliament Hill but was killed before he could reach the heart of our democracy.
And just because Canadians have been blessedly fortunate not to suffer more terrorism doesn’t mean Canadians aren’t involved in some of the horrors we see abroad. A Vancouverite was convicted in absentia for involvement in a suicide bomb attack on Israeli tourists in Burgas, Bulgaria, in 2012. Five Israelis and the bus driver were killed and more than 35 other Israelis injured.
Kirsch admits he was worn down by the bureaucracy of the job, but his decision to leave the agency was based on family obligations, when his wife became pregnant. He clearly holds CSIS and his former colleagues in great esteem.
London’s reflections are not so kind. He calls the CIA in the last couple of decades “a cult of personality.”
“The senior ranks became an ever more homogenous collection cut from the same mold, focused more on ambition than the mission, the organization, or the workforce,” writes London. “While there were thankfully brilliant exceptions, the cadre had drunk their own Kool-Aid as to their own brilliance and worth.”
London also paints a more dramatic picture than his Canadian counterpart – not surprising, given the lopsided size and prominence of their respective organizations in the world.
There is cajoling involved in recruiting people to the CIA. One of the crucial tasks of a successful operations officer is determining a person’s motivations. To one potential recruit, London said, “It was Allah’s will that we meet … so we can together accomplish something bigger than ourselves.” In this case, it was an appeal to religious and national pride, not material reward. In other cases, material reward was enveloped in a person’s (usually a man’s) sense of providing for family, in which case London would emphasize that the “ability to contribute modestly to your family’s well-being” was something that would be undertaken by a good family man, not a traitor to his country.
London writes about antisemitism he encountered from among colleagues – especially fellow recruits early in his career, many of whom had never met a New Yorker, let alone a Jew. Both authors write of keeping their Jewishness under the radar. Occasionally, a throwaway comment could still stun.
Kirsch was meeting with a Sunni Muslim who was ranting about his hatred of Shia Muslims.
“And he rolled back into his seat and he stroked his big bushy beard and said, ‘You know, Andrew, they are worse than the Jews.’
“I don’t think I’ve ever felt more Jewish than in that moment,” writes London.
In an amusing observation near the end of his book, London claims people in his business are notorious yentas.
“It’s a pity really that confidentiality considerations prevent the creation of a People magazine, Us Weekly or TMZ program for the agency. Perhaps ironic, but the very same people hired to protect our nation’s most guarded national secrets are absolutely the biggest gossips.”
London proves this in a book that is as juicy as CIA censors would allow.
Jews in Trench Coats, featuring London and Kirsch, takes place at 6 p.m., Monday, Feb. 16. Tickets are $18. The JCC Jewish Book Festival runs Feb. 11-16, with free and ticketed events for all ages. Details at jccgv.com/jewish-book-festival.
לאחר סיום המונדיאל האחרון בקטאר לפני שבועות מספר, מתחילה ההיערכות למונדיאל הבא – אליפות העולם שתיערך לראשונה בשלוש מדינות בו זמנית: ארצות הברית, מקסיקו וקנדה. זאת בעוד כשלוש וחצי שנים: בחודשים יוני ויולי בשנת אלפיים עשרים ושש
הטורניר בצפון אמריקה יכלול יותר מקומות לאפריקה ומרכז אמריקה, העפלה צפויה של ניו זילנד, שדרוג מזערי לאירופה ורמה נמוכה בשלב הבתים. המארחות ארה”ב, קנדה ומקסיקו כבר מתחילות להיערך לקראת אירוח המונדיאל הראשון שיכלול לא פחות מארבעים ושמונה נבחרות
אחרי סיום המשחקים בקטאר, בעולם הכדורגל מתחילים להביט קדימה אל עבר טורניר הבא שיתקיים בארצות הברית, קנדה ומקסיקו. כיוון שהטורניר בקטאר התקיים בינואר (לאור החום הכבד בקיץ שם), אוהדי הכדורגל ימתינו רק שלוש שנים וחצי עד המונדיאל הבא ולא ארבע כמו בדרך כלל. כידוע, למרות הביקורות הקשות, המונדיאל הבא יתקיים בפורמט שונה. יותר נבחרות, יותר משחקים ויותר שחקנים. לטענת הרבה מאוד מבקרים, גם צפויה רמה נמוכה מאוד של משחקים בשלב הבתים – לאור העפלה של נבחרות בינוניות ואף פחות מכך. הרחבת המונדיאל של צפון אמריקה תסייע בעיקר לנבחרות מאפריקה, אסיה מרכז וצפון אמריקה, וגם לניו זילנד. מי שייהנו פחות מכך באופן יחסי, הן הנבחרות הטובות יותר השייכות ליבשות של אירופה ודרום אמריקה. שם בית המוקדמות יכלול עשר נבחרות, ועשויות לעלות לשלבים המתקדמים לא פחות משמונה מהן. הסיפור המעניין מגיע הפעם מצפון ומרכז אמריקה. זאת כיוון ששלוש המארחות (ארצות הברית, מקסיקו וקנדה) עולות אוטומטית למונדיאל. ולכן ייפתחו שלושה מקומות נוספים ושתי נבחרות נוספות יגיעו לפלייאוף. בסופו של דבר יכול להיות שיהיו שמונה נציגות משם מצפון ומרכז אמריקה. ניו זילנד, שמאז הצטרפות אוסטרליה למוקדמות באסיה תמיד מסיימת במקום הראשון באוקיאניה, תהיה פייבוריטית ברורה לעלייה אוטומטית. נבחרת איי שלמה במוקדמות 2022 הגיעה לגמר נגד האול וייטס, תעפיל עד לפלייאוף אם שוב תסיים כסגנית
נבחרות כמו ג’מייקה, טרינידד וטובגו ואל סלבדור ייאבקו על חזרה לגביע העולמי ובדרום אמריקה ונצואלה – היחידה שמעולם לא עשתה זאת – יכולה לחלום על הופעת בכורה בזכות העובדה ששבעים אחוזים מהמתחרות בתמונה העלייה. השינוי היחיד שזוכה למשוב חיובי מכל הכיוונים הוא בשיטת הפלייאוף. במונדיאל אלפיים עשרים ושתיים למשל, הגיעו לפלייאוף ניו זילנד, פרו, קוסטה ריקה ואוסטרליה, בהגרלה עיוורת נקבעו שני משחקים שהניבו שתי עולות. בפורמט החדש שלב הפלייאוף יתקיים בשיטת ליגה אינטרקונטיננטלית, שתכלול שש נבחרות מחמש יבשות. הן ישחקו אחת נגד השנייה ושתי הראשונות יעפילו למונדיאל
הטורניר של המונדיאל אלפיים עשרים ושש ייערך בשישה עשר אצטדיונים שונים. אחד עשר בערים האלה בארצות הברית: ניו ג’רזי/ניו יורק, דאלאס, קנזס סיטי, יוסטון, אטלנטה, לוס אנג’לס, פילדלפיה, סיאטל, סן פרנסיסקו, בוסטון ומיאמי. שלושה בערים האלה במקסיקו: מקסיקו סיטי, גוודלחרה ומונטריי. שניים בערים האלה בקנדה: טורונטו וונקובר
למרות שהתאחדות הכדורגל העולמית (פיפ”א) החליטו לפני מספר שנים לשחק בפורמט של שישה עשר בתים, שיכללו שלוש נבחרות כל אחד, ייתכן שהתוכנית לא תצא אל הפועל במונדיאל של ארצות הברית, מקסיקו וקנדה. ויתכן שהמונדיאל הצפון אמריקני יתקיים באותה מתכונת ידועה של ארבע נבחרות בכל בית ובסך הכל מדובר בשנים עשר בתים. זאת מתוך רצון לשמור על תחרותיות עד המחזור האחרון של שלב הבתים. לפי התכנון המקורי הפורמט החדש: שישה עשר בתים כאשר יש שלוש נבחרות בכל אחד מהם (בהן אירופית אחת בכל בית). שתי הראשונות עולות לשלב פלייאוף שכולל שלושים ושניים נבחרות וממנו מעפילות לשמינית הגמר
משחקי גביע העולם הבאים בארצות הברית, מקסיקו וקנדה מבטיחים ככל הנראה רגיעה מסוימת בכל הנוגע לתאונות בנייה. זאת לעומת המחדלים הנוראיים שהתרחשו במונדיאל האחרון שנערך בקטאר. המונדיאל העשרים ושלוש במספר יתקיים בשלוש המדינות של צפון אמריקה (ארצות הברית, מקסיקו וקנדה) מצוידות באצטדיונים שהוקמו זה מכבר, בהבדל מאלה בקטאר. מרבית האיצטדיונים במדינות שיארחו את המונדיאל הבא הוקמו בחלקם במאה הקודמת ואחרים בשנים האחרונות. הידוע מביניהם שהפך
למיתוס הוא אצטדיון האצטקה במקסיקו סיטי, שבו נכבש “שער יד האלוהים” על ידי דייגו מראדונה, בשנת אלף תשע מאות שמונים ושש, במשחק רבע הגמר במונדיאל נגד אנגליה. לקראת המונדיאל הקרוב של ארצות הברית, מקסיקו וקנדה, צפוי שכמה מהאצטדיונים בהם יתקיימו משחקי הכדורגל יעברו שידרוג ושיפוץ ואף מספר המושבים יגדל משמעותית. יש להאמין שהפעם בניגוד למה שקרה בקטאר וללא הצדקה, העבודות השונות לא יביאו למותם של פועלים. אם זאת יש לזכור שבמונדיאל הקרוב של צפון אמריקה יש אלמנט שלילי מאוד משמעותי והוא: המרחקים הארוכים בין אתרי המשחקים של ארצות הברית, מקסיקו וקנדה. אלו יצריכו נסיעות וטיסות של מאות ואלפי קילומטרים. כך שהנוחות לא תהיה במיטבה באליפות העולם בכדורגל הבאה
הנבחרות של ארצות הברית וקנדה שהבטיחו כבר אוטומטית את השתתפותן במונדיאל של צפון אמריקה, מחפשות מסגרת איכותית להתחרות בה, במסגרת ההכנות שלהן לגביע העולם הביתי שלהן. זאת, כיוון שלא ישתתפו במוקמות של הבית הצפון אמריקאי לקראת המונדיאל. על כן שתי הנבחרות המארחות של אליפות העולם בכדורגל הבאה פנו לאחרונה התאחדות הכדורגל של דרום אמריקה, וביקשו להשתתף במשחקי אליפות דרום אמריקה לנבחרות, קופה אמריקה, שיערכו בשנת אלפיים עשרים וארבע. בכירים בהתאחדות הדרום אמריקנית מציינים כי אין להם התנגדות לצרף את ארצות הברית וקנדה למשחקי קופה אמריקה הבאים. לעומתן, נבחרת מקסיקו לא בוחנת לפי שעה להצטרף למשחקי הקופה אמריקה. יצויין כי מקסיקו השתתפה בקופה אמריקה בקביעות עד אלף תשע מאות תשעים ושלוש
אליפות הקופה אמריקה של שנת אלפיים עשרים וארבע, בה תשתתף נבחרת ארגנטינה כאלופה המכהנת החדשה, הייתה אמורה להתקיים באקוודור. זאת בהתאם לסבב הקבוע שנהוג בהתאחדות הדרום אמריקאית. אך אקוודור דחתה את האפשרות לארח את המשחקים ובשלב זה טרם ידוע היכן תיערך האליפות הדרום אמריקנית בכדורגל. יש סיכוי מסויים כי ארצות הברית עשויה לארח את קופה אמריקה, כמובן אם יאושר שהיא תוכל להשתתף באליפות. ארצות הברית אגב שיחקה כבר בקופה אמריקה ארבע פעמים. בשנת אלפיים ושש עשרה היא אף אף אירחה את הטורניר, במהדורה המיוחדת לכבוד מאה שנים שנים למפעל המכובד, שכללה גם שש נבחרות מצפון אמריקה. לעומת זאת קנדה מעולם לא השתתפה בטורניר הדרום אמריקני
נבחרת קנדה בכדורגל ממוקמת כיום במקום החמישים ושלושה בעולם, לפי רשימת הדירוג של פיפ”א. הנבחרת הקנדית הצליחה להעפיל לגביע העולם בכדורגל רק פעמיים: בשנת אלף תשע מאות שמונים ושש ולמונדיאל האחרון שנערך בקטאר. לעומת זאת הנבחרת הצליחה יותר באליפות של צפון ומרכז אמריקה, ואף זכתה בה בשנת אלפיים. ואילו בשנים אלפיים ושתיים ואלפיים ושבע הגיעה קנדה למקום השלישי. באלפיים ואחת הגיע קנדה למקומות שלוש-ארבע. הרכב הנבחרת הקנדית כולל כיום תשעה שחקנים המשתתפים במשחקי הכדורגל של הליגה קנדה. מדובר: בשישה המשחקים בקבוצה של מונטריאול, שניים המשחקים בקבוצה של טורונטו ואחד המשחק בקבוצה של ונקובר ואיטקאפס
לאור תוצאות הבחירות הכלליות האחרונות שנערכו בישראל בראשית חודש נובמבר, צפוי שההגירה אל קנדה תגדל. יש ישראלים שיתייאשו מהמצב החדש בישראל, כאשר ממשלת ימין קמה בהשתתפות המפלגה הימנית קיצונית הציונות הדתית, והם מבקשים לעזוב את ישראל. כך ישראלים מתבטאים בפייסבוק
בשנים האחרונות ההגירה מישראל לקנדה נמצאת במגמת עלייה ועתה צפוי שיותר ישראלים יעברו אליה. לפי פייסבוק תומכי בנימין נתניהו, שקראו למתנגדיו “שמאלנים בוגדים” קוראים להם עכשיו “שמאלנים למטוסים”. ואכן יש סברה ישראלים לא מעטים יעזבו לחו”ל. אחד אנשי הימין כתב בפייסבוק: “לאור תוצאות הבחירות אנשי השמאל עוזבים את הארץ ולכן משבר הדיור מגיע לקיצו”. אחר מאלה שרוצים לעזוב שואל באמצעות פייסבוק: “איך עוזבים את ישראל ומהר?” התגובות: “מבקשים מקלט מדיני, משיגים דרכון פורטוגלי, זה הרבה יותר קל ממה שחושבים”. משפחה ישראלית שעברה להליפקס לפני חמש שנים כותבת בפייסבוק לאחר קיום הבחירות: “למדנו לאהוב את החיים כאן בקנדה. את השלווה, את הנופים, את האדיבות ואת השקט. אז נכון שלא הכל מושלם. ולא הכל קל. ולא הכל מרגישים שייכים. אבל בשורה התחתונה, מרגיש שכנראה עשינו את הדבר הנכון. ישראל עומדת היום בצומת דרכים, ואים להסתמך על הבחירות האחרונות, כנראה שאנחנו כבר אחרי הפניה”. תומך נתניהו שואל בפייסבוק היכן הם אלה שטענו כי אם ביבי חוזר הם יעזבו את הארץ?”
כאשר היאוש גבר ולא רואים אופטימיות בטווח הקצר או אפילו הרחוק יותר, וכאשר ערכי הדמוקרטיה של ישראל הולכים ונמסים ולעומתם ערכים ימניים קיצוניים שתופסים מקום מרכזי במדינה, יש כאלה החושבים שהגיע הזמן לעזוב. כאמור קנדה היא אחד היעדים החמים בעולם כיום עבור ישראלים, שלא רוצים לעבור לאירופה או לארצות הברית
חברת דיווידשילד המתמחה במתן שירותי ביטוח עבור ישראלים הגרים בחו”ל, מסבירה מי זו קנדה: מדובר במדינה הצפונית ביותר בצפון אמריקה, המעוררת אצל רבים אסוציאציות של קור ושלג, אבל במציאות מדובר באחת המדינות הנחשקות בעולם להגירה ולרילוקיישן עם אוכלוסייה רב תרבותית, כלכלה יציבה, טבע מרהיב, נופים עוצרי נשימה ואיכות חיים גבוהה. קנדה נחשבת לאחת ממדינות ההגירה הפופולריות ביותר בקרב ישראלים, אם זה בזכות הכלכלה החזקה שלה, אפשרויות התעסוקה הרבות, קשרי המסחר הטובים ואיכות החיים הגבוהה. קנדה נחשבה למדינה ליברלית בעלת חוקי הגירה נוחים מאוד, שמטרתם למשוך אליה כוח עבודה משכיל ומקצועי. במהלך השנים עברה מדיניות ההגירה הקנדית שינויים רבים וכיום היא מתבססת בעיקר על קריטריונים כמו השכלה, גיל, ניסיון מקצועי ושליטה בשפות. המקצועות המבוקשים בקנדה, שעבורם הסיכוי הגדול ביותר לקבל אישור עבודה, הם בתחומים הבאים: רפואה וסיעוד, מחשבים, הנדסה, חינוך לגיל הרך, מרצים באקדמיה, תרגום, פסיכולוגיה וניהול בכיר
קנדה היא מדינה ענקית, השנייה בגודלה בעולם, עם צפיפות אוכלוסייה קטנה יחסית לשטחה הגדול – מה שמהווה אטרקטיביות רבה עבור ישראלים המעוניינים ברילוקיישן. כלכלתה של קנדה נחשבת ליציבה מאוד, שוק העבודה מגוון ושכר העבודה נחשב גבוה ביחס לשעות העבודה
אפשרויות התעסוקה בקנדה עבור מהגרים ישראלים נעות בין עבודות של צעירים, כמו: עבודה בעגלות ובמכירות, עבודת שיפוצים, טיפול בילדים והדרכות נוער בקהילות היהודיות; ועד משרות בחברות ההייטק הגדולות, בתחומים כמו הנדסת תוכנה; כמו כן, משרות בתחומי הסיעוד והרפואה בבתי החולים המתקדמים ביותר בקנדה
ישראלים המעוניינים ברילוקיישן לקנדה צריכים קודם כל למצוא מעסיק חוקי שידאג עבורם לויזת עבודה. החברה המעסיקה צריכה להיות בעלת משרדים הנמצאים בקנדה ועליה לקבל היתר ממשרד העבודה הקנדי להעסקת עובד שאינו קנדי
עם איכות חיים גבוהה, שירותי בריאות טובים, חינוך איכותי, כלכלה יציבה, חברה מקבלת, קהילה יהודית ענפה, שיעור פשיעה נמוך יחסית וטבע מרהיב – החיים בקנדה נחשבים בהחלט לנוחים ומלאי הזדמנויות
מערכת הבריאות בקנדה נחשבת לאחת מהטובות בעולם ומורכבת בעיקרה ממערכת ציבורית, הממומנת על ידי הציבור (בקנדה אין כמעט בכלל רפואה פרטית, כולל בתי החולים). כל אזרח קנדי, מהגר או תושב קבע זכאי לכיסוי רפואי מלא, כלומר כל ביקור רפואי, אשפוז בבית חולים וביצוע בדיקות רפואיות ניתן בחינם ובאופן שוויוני (למעט תרופות וטיפולי שיניים). העובדה כי כל השירותים הרפואיים ניתנים בחינם, אינה גורעת מאיכותם – ההפך: תקציב הבריאות בקנדה הוא גבוה מאוד, מה שמבטיח שירותים רפואיים איכותיים ויחס אישי
הדבר הראשון שעליכם לחשוב עליו כאשר אתם מתכננים מעבר מגורים לקנדה הוא כמובן עניין המגורים. אם אתם נשלחים לרילוקיישן, סביר להניח שהחברה המעסיקה תדאג עבורכם למגורים מסובסדים על חשבונה באזור העבודה. אם אתם עצמאיים או שעליכם למצוא מקום מגורים בכוחות עצמכם, זכרו כי גובה שכר הדירה משתנה בהתאם לאזור המגורים, הביקוש וסוג הדירה. פעמים רבות משתלם יותר לבחור במקום מגורים מעט רחוק מהמרכז ולהשתמש בתחבורה הציבורית היעילה
עניין נוסף שיש לדאוג לגביו כאשר עוברים עם ילדים לקנדה הוא החינוך. קנדה נחשבת למדינה שמשקיעה רבות בחינוך ומערכת החינוך שלה נחשבת לאחת הטובות בעולם. בקנדה יש מבחר גדול של בתי ספר ציבוריים ולצדם בתי ספר פרטיים, חלקם הגדול הוא בתי ספר יהודיים. ההרשמה לבתי הספר נעשית ישירות דרך מוסד הלימודים
הבחירה בין חינוך ציבורי ופרטי תלוי בשיקולים אישיים וכלכליים, אך שתי האופציות יבטיחו לילדכם חינוך איכותי. הלימודים במערכת הציבורית הם ליברלים יותר ויחשפו את ילדיכם למפגשים עם תלמידים ממגוונים אתניים שונים. הלימודים במערכת החינוך היהודית הפרטית אינם זולים וכוללים לצד הלימודים במקצועות הכלליים גם לימודי עברית ויהדות. חשוב לדעת, כי כל תלמיד חדש הנכנס למערכת החינוך הקנדית צריך לעבור מבחן באנגלית ובמתמטיקה כדי לקבוע את רמתו. מומלץ לקבוע מועד לראיון עוד בטרם הגעתכם לקנדה
אם חשובה לכם הקהילתיות, השמירה על הצביון היהודי והקרבה לישראלים נוספים, בקנדה אתם בהחלט תרגישו בבית. יהדות קנדה היא הרביעית בגודלה בעולם (אחרי ארה”ב, צרפת וישראל) וכיום חיים בקנדה למעלה מארבע מאות אלף יהודים. הקהילות היהודיות במדינה נחשבות מפותחות מאוד, בעלות קשרי קהילה חזקים והן מעניקות תמיכה רבה וסיוע למהגרים חדשים. המוקד המרכזי של ישראלים בקנדה היא העיר טורנטו, העיר הגדולה בקנדה ובירת מחוז אונטריו, בה מתגוררת הקהילה היהודית כוללת כמאתיים אלף אלף יהודים. יעד נוסף מרכזי עבור מהגרים ישראלים היא העיר מונטריאול הנמצאת במחוז קוויבק, המחוז הגדול בקנדה. במונטריאול נמצאת הקהילה היהודית השניה בגודלה בקנדה שמונה קרוב לכמאה אלף איש. בערים נוספות שבהן תמצאו קהילות יהודיות הן: ונקובר, ויניפג, אוטווה וקלגרי
מעבר מגורים עם כל המשפחה הוא לא קל אף פעם, אבל כשמדובר במדינה כמו קנדה סביר כי לצד קשיי המעבר, תחוו קליטה נעימה בזכות החברה הקנדית המקבלת והקהילה היהודית והישראלית המחבקת. עם זאת, יש לקחת בחשבון את כל ההשלכות והאתגרים העומדים בפניכם בעת מעבר למדינה רחוקה וקרה כמו קנדה
קושי נוסף עמו אתם צפויים להתמודד הוא מזג האוויר. קנדה היא מדינה קרה מאוד, עם חורף סוער וטמפרטורות שצונחות אל מתחת לאפס, לישראלים המגיעים ממדינה חמה לוקח זמן להתרגל לקור הקנדי. היתרון כאן הוא שכל שנה תזכו לראות שלג, הילדים יוכלו לבנות בובות שלג וללמוד לגלוש
Lithuania’s ambassador to Canada, Darius Skusevičius, greets participants in pre-recorded video. (photo from Lithuanian Community of BC)
As a young teen growing up in Vancouver in the 1960s, I used to be puzzled by Remembrance Day. We were given red poppies at school to honour the soldiers who served Canada during the First and Second World Wars. But I knew my parents had also experienced war, and their families – my grandmothers, aunts, uncles, cousins, even my half-brother and stepsister – had been horribly murdered. Why were there no red poppies for them and the six million others who had died in the Holocaust? Where were their memorial parades, their wreaths?
In Vancouver’s Peretz School, which I attended a couple of afternoons a week to learn about Jewish culture, we commemorated Yom Hashoah, which was established by the Israeli government in 1959. Our commemoration was a small event, important to staff, students and families, but ignored by Canadian society in general. It was not until 2005, when the United Nations General Assembly established Jan. 27 as International Holocaust Remembrance Day, that non-Jews as well as Jews began to join in collective memorialization – or so I thought until quite recently.
In 1994, the Lithuanian Parliament established Sept. 23 as National Memorial Day for the Genocide of Lithuanian Jews. Every Sept. 23, the anniversary of the liquidation of the Vilna (Vilnius) Ghetto, commemorative activities are held at Lithuanian memorial sites, in schools and in other educational institutions. Government institutions, with the support and involvement of local Jewish communities and survivors’ groups, shape the content of these activities, and Jewish and non-Jewish Lithuanians regularly participate in them.
A few years ago, I joined the Lithuanian Community of British Columbia (LCBC), where I currently serve on the board of directors. This year, on Sept. 22, with the support of the Vancouver Holocaust Education Centre (VHEC) and generous volunteers from Lithuanian and Jewish communities, LCBC and its partners, National Memorial Day for the Genocide of Lithuanian Jews was commemorated. The event, which took place at the Peretz Centre for Secular Jewish Culture in Vancouver, was held for the first time in Canada.
Participants were welcomed by Algis Jaugelis, president of the LCBC, followed by opening remarks by Nina Krieger, the executive director of the VHEC. The ambassador of Lithuania to Canada, Darius Skusevičius, kindly provided a recorded welcome to the event, followed by a written statement from Christopher Juras, the honorary consul of Lithuania in Vancouver.
LCBC member and historian Dr. Gene Homel presented an overview of Jewish life in Lithuania from the 1300s to the present day. I gave an illustrated presentation on the Jewish community in my father’s ancestral town in Lithuania, using photos and information found in my research.
Rachel Mines characterizes the lives of the Jewish residents of Skuodas, Lithuania. (photo from Lithuanian Community of BC)
Helen Mintz, a Yiddish translator, read a selection from one of her translations of Abraham Karpinowitz’s short stories. Karpinowitz, the son of a theatrical family in Vilna, survived the Holocaust and later wrote several volumes of stories memorializing prewar Jewish life in Vilna.
The ceremony ended with the singing of the “Partisans’ Song” / “Zog Nit Keynmol,” written by Hirsh Glick in the Vilna Ghetto, which was followed by a recording of Glick’s words translated into Lithuanian and read by high school student Giedrius Galvanauskas under the auspices of Eli Rabinowitz’s We Are Here! international educational project.
The ceremony ended with the singing of “Zog Nit Keynmol.” Left to right are Celia Brauer, Alan LeFevre, Victor Neuman and Kathryn Palmer. At the piano is Cathrine Conings. (photo from Lithuanian Community of BC)
Lithuanian and non-Lithuanian participants found the remembrance ceremony both educational and emotional, and emphasized the importance of dialogue and reconciliation. According to Jaugelis, it was “an important and moving event, an opening of doors and minds, with great potential for future intercultural and bridge-building events.” Andrea Berneckas, another LCBC director, wrote, “It was such a privilege to be part of this solemn, yet beautiful and hopeful event. I look forward to being part of the Lithuanian community’s strengthening of ties by the sharing of stories and experiences.”
“I look forward to more opportunities to bring the communities together,” said Krieger. And Celia Brauer, a local Yiddishist whose parents survived the Holocaust in Latvia and Poland, summed up the general feeling: “We are far away from the original homeland, yet this event brought people closer together – which is incredibly important.”
National Memorial Day for the Genocide of Lithuanian Jews is now on LCBC’s yearly calendar of events and the next memorial will take place in September 2023.
More information about the Lithuanian Community of British Columbia can be found at lithuaniansofbc.com.
Rachel Mines, the daughter of Holocaust survivors, was born and raised in Vancouver. As a child, she attended classes at the Peretz School (now the Peretz Centre for Secular Jewish Culture) and served on Peretz’s board of directors 2015-2016. Mines, whose Lithuanian citizenship was reinstated in 2022, now serves on the board of directors of the Lithuanian Community of British Columbia.
