כצפוי מספר הישראלים המעוניינים לעזוב למדינה אחרת לאור המשבר הקשה הפוקד את המדינה בימים אלה הולך וגדל. זאת בעיקר לאור הרפורמה במערכת המשפטית אותה מציעה ממשלת הימין בראשות ראש הממשלה, בנימין נתניהו. קנדה משמשת באופן קבוע אחד היעדים הבולטים בעולם להגירה כולל לאלה שרוצים להגיע מישראל. בקנדה יש כיום את הריכוז השלישי-רביעי בעולם של יהודים הגרים מחוץ לישראל וגם נקודה זו חשובה לישראלים
הנה מספר תגובות בנושא שמתפרסמות בימים אלה בפורומים השונים של ישראלים בקנדה של פייסבוק – בנושא המעבר מישראל אל קנדה
אלינור כהן כותבת: יש עלייה של מאה אחוז במספר הבקשות שאני מנהלת ואני מוצפת בשאלות ממשפחות שחושבות לעבור לגור בקנדה מהסיבות הכי עצובות שיש
לגבי נושא המחאה נגד תוכנית הרפורמה במערכת המשפט כותבת דפנה קדם: בטורונטו וונקובר אנו מוחים זה שבוע שלישי למען שמירת הדמוקרטיה בישראל. היא מציעה למעוניינים להצטרף לקבוצות המחאה בטורונטו, ונקובר או גם בערים אחרות בקנדה
אסנת קמחי חושבת לעבור עם המשפחה לקנדה. היא שואלת: אנו חושבים לעבור לקנדה. נשמח לקבל עצות, טיפים והמלצות
דניאלה בואנו גם היא מעוניינת לעבור לקנדה. היא כותבת בפורום: מחפשת לעשות רילוקיישן לקנדה עם בעלי והילד בן השנה. יש לי ניסיון של שלוש שנים בצילומי רנטגן של שיניים. אשמח באם תוכלו לעזור לי בנושא
ליאת מרסו מחפשת עזרה דחופה בנוגע להגירה לקנדה ושואלת איך מתחילים ובמי היא יכולה להיעזר
עידן סטולרוב מחפשת עורך דין מומחה להגירה לקנדה
נטלי קיינן מחפשת להכיר ישראלים שגרים באדמונטון שבמחוז אלברטה כיוון שהיא מעוניינת להגר לשם
ג’ניפר סיל כותבת כי אחיה בן העשרים ושתיים הוא שחקן כדורגל (חופשי) שמעוניין לעבור לקנדה. היא שואלת האם מישהו מכיר סוכן מקומי או מישהו אחר שיכול לעזור לו
אלמוני המציין כי משפחתו מתכננת להגר לקנדה בקיץ הקרוב. הוא שואל האם ניתן לפתוח חשבון בנק בקנדה און-ליין מישראל, כדי להעביר כספים לקראת ההגעה
אלדד בלייש שמעוניין לעבור לקנדה הוא טכנאי רנטגן. הוא שואל האם בקנדה מקבלים תעודות רשמיות מישראל ומה התהליך לאישורן
מאיה טאוב מעוניינת לעבור לקנדה והיא שואלת מה האתגר המרכזי של זוגיות ברילוקיישן
אלמונית כותבת כי היא גרה כיום בישראל. היא מעוניינת לחדש את האזרחות הקנדית שלה ולהשיג אזרחות קנדית לבעלה ולילדים. היא שואלת כיצד עושים זאת בצורה היעילה ביותר ומה התנאים לכך
מעיין עופרי שהיא פרמדיקית בישראל שואלת בפורום על פרמדיקים שעובדים כיום בקנדה. היא רוצה מידע מפורט בתחום התעסוקה הזה
מספר הפורומים של ישראלים בקנדה בפייסבוק הולך וגדל עם השנים. הרשימה כוללת כיום בין היתר: חמישה פורומים שונים בעלי אותו שם של ישראלים בקנדה (הכוללים 18 אלף חברים, שמונת אלפים חברים, שבעת אלפים חברים, שש מאות חברים, כחמש מאות חברים, כשלוש מאות חברים), שני פורומים בעלי אותו שם של ישראלים בטורונטו (הכוללים כעשרים ואחד אלף חברים ועשרת אלפים חברים), ישראלים החיים בקנדה (הכולל כארבעת אלפים ושש מאות חברים), ישראלים בהייטק באמריקה – מיועד לאלה שגרים בארה”ב ובקנדה (כולל כארבעת אלים חברים), סטודנטים ישראלים בקנדה (כולל אלף שלוש מאות חברים), שני פורומים בעלי או שם של ישראלים באמריקה – מיועד לאלה שגרים בארה”ב ובקנדה (כוללים עשרים אלף חברים ואלף ארבע מאות חברים) וכן קנדה למטיילים (הכולל כתשעת אלפים חברים)
החל מראשית חודש ינואר, קנדה החלה לאסור על מרבית האזרחים הזרים לקנות נכסים לדיור במשך שנתיים. זאת, במקביל בעלייה בביקושים לעבור לקנדה ממדינות רבות בעולם
למשל: בקיץ האחרון, לאחר שבית המשפט העליון בארצות הברית ביטל את פסיקת (רו נגד וייד) ואת ההגנות הפדרליות על זכותן של נשים לעבור הפלה, נהרו המוני אמריקאים לאתר גוגל והקלידו את השאלה: איך לעבור לגור בקנדה. זאת תוך הקפצת מספר החיפושים בלא פחות משמונה מאות וחמישים אחוז בתוך שעה אחת בלבד. החיפושים של איך להפוך לאזרח קנדי מהשורה זינקו בחמש מאות וחמישים אחוז
ההחלטה לעבור ולהתגורר בקנדה נחשבת מזה זמן רב לתגובה כמעט אוטומטית כאשר המצב הפוליטי המקומי הופך לעגום במספר לא מבוטל של מדינות – כולל ישראל, ולא רק בארצות הברית. בבריטניה למשל נרשם זינוק משמעותי בחיפושים איך לעבור לקנדה במהלך חודש יוני אלפיים ושש עשרה. זאת זמן קצר לאחר פרסום משאל העם שבו הוחלט על פרישתה של בריטניה מהאיחוד האירופי (הברקזיט)
אבל יתכן שממשלת קנדה בשלב זה מערימה קשיים על זרים לרכוש נדל”ן בעת הזו – במדינה השנייה בגדולה בעולם מבחינת שטח (אחרי רוסיה). זאת לאחר שהחל מראשית החודש שעבר (ינואר), נכנס לתוקף בקנדה איסור נרחב למשך שנתיים ימים על רכישת נדל”ן למגורים על ידי מי שאינם אזרחי המדינה
כמו מדינות רבות אחרות בזמן מגפת הקורונה, גם בקנדה נרשם זינוק חד הן במחירי הדיור והן במחירי השכירות לאחר שהריביות על הלוואות צנחו לשפל, וגררו עמן מטה את רמות המלאי בשוק. באלפיים עשרים ואחת בעיצומה של מערכת בחירות קשה, המפלגה הליברלית של ראש הממשלה ג’סטין טרודו, הזהירה כי משבר הדיור במדינה הולך והופך למשבר פוליטי. הביקוש לרכישת בתים בפרט ונדל”ן בכלל בקנדה מושכת ספסרים, תאגידים עשירים, ומשקיעים זרים. כך הכריז אתר קמפיין המפלגה הליברלית. בתים נועדו לאזרחי המדינה ולא למשקיעים. לאחר מערכת בחירות צמודה, באביב האחרון המפלגה הליברלית הציגה בשקט בשקט את החוק החדש והמשמעותי, שאוסר על אזרחים זרחים לרכוש נדל”ן בקנדה
הצעת החוק באה בתגובה לתחושות פוליטיות רווחות, אולם נשמעה אבסורדית. כך אמר ג’קי צ’אן, מייסד ומנכ”ל חברת נדל”ן בייקר-ווסט בעיר ונקובר, שמשווקת דירות יוקרה במגדלי מגורים ברחבי קנדה. אמנם ונקובר וקנדה הן רב-תרבותיות, אולם קיימת תחושה כללית לפיה אסייתים, זרים ומהגרים מגיעים לכאן, קונים נדל”ן, זוללים את ההיצע וגורמים לעליות מחירים. מוסיף עוד צ’אן, שבעצמו נולד בהונג קונג והוא מתגורר בוונקובר כבר קרוב לשלושים שנה. מרבית הזרים שרוכשים נדל”ן אינם משקיעים ספקולנטים. אלה לדבריו מדובר רק במהגרים שקונים בתים כדי להתגורר בהם
מלבד זאת, מספר ממשלות מחוזיות שונות בקנדה כבר נוקטות בצעדים כדי לתת מענה למחירי הדיור הנוסקים. במחוז אונטריו שהוא הגדול בקנדה, הממשלה המקומית העלתה את המס על משקיעים זרים ספקולטיבים המשקיעים בנדל”ן, מעשרים אחוז לעשרים וחמישה אחוז. במחוז בריטיש קולומביה נקבע מס של עשרים אחוז על רוכשי בתים מחו”ל. ונדמה היה כי הצעדים הללו נושאים פרי – השקעות זרות בנכסי נדל”ן נפלו משיא של תשעה אחוזים ממכירות הנדל”ן למגורים ביוני אלפיים ושש עשרה לאחוז בודד ביוני שנה שעברה. זאת, לפי נתוני משרד האוצר של מחוז בריטיש קולומביה. אף יזם שפוי אפילו לא חשב על זה, אמר צ’אן. איזה הגיון יש באיסור הזה
עד אמצע שנה שעברה, המחירים ברחבי קנדה כבר החלו לרדת. אבל ביוני, בלי יותר מדי רעש, האיסור על קונים זרים אושר כחוק. למעשה, הוא חמק כמעט לחלוטין מהעין הציבורית, ואפילו מעיניהם של מומחי נדל”ן רבים. מה גם שטרודו ופוליטיקאים אחרים משום מה כמעט ולא התייחסו בפומבי לחוק מאז שנחקק, והוא זכה לכיסוי מועט באמצעי תקשורת המקומיים בקנדה
ייתכן כי הדבר נבע מכך שהחוק עורר טענות בדבר שנאת זרים. בזמן שמספר המהגרים לקנדה שובר שיאים – נתונים שפורסמו באוקטובר חשפו שמהגרים מהווים כעת כמעט רבע מהאוכלוסייה המקומית, כאשר הרוב המכריע מגיעים ממדינות הודו וסין. לדברי מספר וותיקים בענף הנדל”ן המקומי יש לכך קשר שמהגרים או משקיעים זרים ספגו הרבה מהאשמה למשבר הדיור ועליית המחירים, וזה היה נושא פוליטי גדול. כך אמר ברנדון אוגמונדסון, הכלכלן הראשי של איגוד הנדל”ן של מחוז בריטיש קולומביה. אך יש לזכור שמגיפת הקוביד חסמה כמעט לחלוטין, את הגישה לרכישת נדל”ן בבריטיש קולומביה על ידי משקיעים זרים. המחירים עדיין שברו שיאים חדשים, שכך שהוכח שהשחקנים הזרים אינם משמעותיים בשוק הנדל”ן המקומי. ולכן לאיסור החדש לא תהיה השפעה על הענף
בסוף שנה שעברה (שישה חודשים לאחר שהחוק נחקק) הממשלה הפדרלית פרסמה את התקנות לגבי אכיפת החוק והפטורים ממנו. למשל: החוק החדש אינו חל על בתי נופש באזורי קייט. בנוסף פטורים ממנו למשל רוכשי בתים בעלי מעמד של תושבים בקנדה, פליטים, זרים שנושאים לבני זוג קנדיים, אזרחים זרים שרוכשים בתים צמודי קרקע עם לפחות שלוש יחידות דיור. כמו גם סטודנטים זרים הלומדים בקנדה, ועוברים זרים בעלי רשיונות לעבוד בקנדה
יש הטוענים כי התקנות החדשות לא מספקות מענה הולם לדקויות החוק. אין בחוק החדש הבהרות משמעותיות. כך אומר סטיבן קריין, נשיא ומנכ”ל חברת סי.אי.אר.סי. שמייעצת לחברות בנושאי ניידות כוח אדם בשוק העבודה ורילוקיישן של עובדים זרים. משרדי תיווך טוענים כי חוסר הבהירות הזו גורמת בעצם לשיתוק בשוק. במקום למהר להספיק לקנות לפני כניסת החוק לתוקף, מרבית הקונים הזרים צפויים פשוט להמתין לתפוגת החוק בעוד שנתיים ימים. הלקוחות שלנו נמצאים בעמדת המתנה. כך אומרת ליזה קאופמן, מייסדת ושותפה במשרד התיווך סותביס אינטרנשונל רילטי בעיר מונטריאול שבמחוז קוויבק. לדבריה כאשר הלקוחות הזרים שומעים שאפילו המומחים בענף לא מצליחים להבין את החוק החודש, הם פשוט מעדיפים לוותר בעת הזו. קאופמן אומרת שרק לקוח בודד אחד שלה שהוא פנסיונר הגר בארצות הברית (ולא מוכן לחשוף את זהותו), הזדרז ורכש דירת נופש במונטריאול לפני כניסתו לתוקף של האיסור החדש – האוסר רכישת נדל”ן בקנדה על ידי זרים
בה בעת, בערים הגדולות של קנדה נרשמה ירידה במספר הקונים הזרים בשוק. באזור מטרו טורונטו למשל שיעור השתתפות הזרים בשוק הוא, לכל היותר בין שלושה אחוזים לשישה אחוזים. כך טוען קווין קריגר, נשיא מועצת ארגון חברות הנדל”ן של אזור טורונטו. בשיעור ההשקעה הנוכחית של זרים בנדל”ן המקומי, החוק החדש חסר משמעות אם מסתכלים על התמונה הגדולה של הענף, מוסיף קריגר
אבל כעת נראה כי קונים בינלאומיים חדשים לא ממהרים לשום מקום, ומוכנים להמתין עד לסיום תקופת האיסור בת השנתיים. פאולין אונגר ממשרד התיווך רויאל לפייג’ אדוונטג’ בעיר סמיתס פולס במחוז אונטריו, אומרת כי נרשם זינוק בפעילות הקנייה, לאחר הפרסום הראשוני בדבר החוק החדש בחודש אפריל. מאז, לדבריה, הלקוחות מחכים להנחיות, אבל לא קונים. זה במידה רבה מצב הנוכחי – והוא להמתין ולראות מה יקרה
Lance Davis, chief executive officer of JNF Canada (photo from JNF Canada)
Noa Tishby, an Israeli who hit it big in Hollywood as an actor, writer and producer before bursting on the scene as an activist voice for Israel, will be in Vancouver June 29. She is the headliner for the first Negev Dinner in Vancouver since the pandemic.
The Negev Dinner is a tradition of the Jewish National Fund of Canada, with annual dinners taking place for decades in regions across the country.
Michael Sachs, executive director of JNF Pacific region, says that Tishby’s upcoming visit is a response to demand.
“A lot of people in the community really want to hear from her,” said Sachs. “The rising antisemitism, as well as the delegitimization of Israel – these are issues that are forefront in our community.”
Tishby is, he said, “one of the best spokespersons for the state of Israel and for the Jewish community at large.”
With her 2021 book, Israel: A Simple Guide to the Most Misunderstood Country on Earth, the Los Angeles-based Tishby placed herself firmly in the realm of show biz activist, but on a topic that many public figures avoid. (See jewishindependent.ca/tag/noa-tishby.) Her entertainment industry work includes appearances on Nip/Tuck, Big Love and NCIS, and she is the co-executive producer of the HBO series In Treatment, an adaptation of the Israeli series BeTipul.
“To be able to have her in Vancouver, we just couldn’t miss out on it,” said Sachs, adding that this young, dynamic woman has an appeal that can expand the reach of JNF and the Negev event.
“We are also working on student pricing and we want ‘angel’ tickets,” he said. “The idea is to get as many people in our community in front of her so they can hear her message.”
This dinner will not have an honouree like such events have had in the past. Part of that is simply the desire by the organization to try different things but it is also because, with JWest, the redevelopment of the Jewish Community Centre of Greater Vancouver, and other projects, there are “a lot of asks” in the community right now, said Sachs.
While JNF has sent out “save the date” notices for June 29, the location is not yet set. The organizing committee is co-chaired by husband-and-wife team Mike and Lisa Averbach. The project to which proceeds of the event will be allocated is to be announced in the next few weeks.
While the June event will be the first JNF gala in Vancouver since the pandemic, some took place in other regions last year, said Lance Davis, chief executive officer of JNF Canada. He has witnessed some pent-up demand to celebrate with community again.
“When people get together during cocktails and they haven’t seen each other for such a long time, the hugs and the warmth – it’s wonderful,” he said.
During the pandemic, JNF held Negev “campaigns” – fundraising initiatives that did not involve in-person events. Despite the financial and social impacts of the shutdown, Davis said the organization’s revenues have rebounded to pre-pandemic levels.
“It’s a wonderful news story that we are bouncing back and moving in the right direction,” said Davis, who has been CEO of the national organization since 2017, following five years leading the Toronto region.
JNF Canada, like Jewish and pro-Israel individuals and organizations worldwide, is coming to terms with the changed political dynamic in Israel. Binyamin Netanyahu’s new coalition, frequently referred to as “the most right-wing government” in the country’s history, is shaking up the global discourse on the region. The resignation of Israel’s ambassador to Canada, announced last Saturday, is just one reaction in an uncertain new environment. Davis, like leaders of other organizations, is emphasizing neutrality and independence.
“I just want to state unequivocally that JNF Canada is nonpolitical and nonpartisan and, as such, we are going to continue to do our work regardless of who is in government,” he said. “We are mission-driven and that means simply building the foundations for Israel’s future. We will continue to help the land and the people of Israel as we have done for decades with left, right and centrist governments. Nothing has changed. Our resolve to enhance the lives of Israel’s citizens is not impacted by the current regime and this is the time for Diaspora Jewry to communicate with our extended family in Israel that we are indeed a family and as such we will always be there for them.”
Lance Davis, chief executive officer of JNF Canada (photo from JNF Canada)
For all the ink spilled on the subject, Davis thinks the supporters of JNF Canada are sophisticated enough to understand the dynamics.
“For those people who say, I can’t be a part of this because I don’t support the government of Israel, I just hope that we can have a conversation with them,” he said. “You need not worry that one penny of that money goes to the government…. It’s only for charitable purposes and I think that if we are given the chance to explain this, people will understand we are nonpolitical and nonpartisan.”
The Israeli political climate may be a new variable, but JNF has not been without its critics over the years, some of whom accuse it of promoting Israeli “colonialism.”
“There is no question that there’s a whole host of anti-Israel parties who are taking an adversarial position,” he said. “I just wish that they would actually look at what we’re doing because is building a PTSD and health centre that serves all citizens, Jewish, Arab, Christian, Muslim, everybody – is that colonialism? Building a home for abused women with nowhere to go? It’s literally a lifesaving asset and, rest assured, Jewish Israelis and Arab Israelis will be using this facility – how is this colonialism? What exactly is it that they are protesting against?”
At a Negev Dinner in Vancouver a few years ago, which was raising funds to improve a facility for the most vulnerable sick kids in Israel, Davis saw protesters outside.
“I showed up at the dinner and I said, I wish these people understood what they were protesting against,” he recalled. “Because what you guys are doing is building a resource for the sickest kids, Jewish, Arab, Christian, Muslim – they’re all Israelis, they’re all welcome at this facility. Do they even understand what it is they’re upset about? And shame on them for protesting your efforts to build this facility for the most vulnerable children.”
One new initiative that Davis is particularly excited about is JNF Canada’s Climate Solutions Prize, a competition among Israeli researchers to fund breakthrough research focused on combating climate change.
“We’ve made an effort to raise $1 million a year over the next number of years,” he said. “We have a blue ribbon panel of scientists and engineers and businesspeople who review these researchers’ proposals.”
Last October, they presented the first awards, totaling $1 million US to the leaders of three research teams. Ben-Gurion University’s Prof. Itzhak Mizrahi and his team are working to ameliorate the methane emissions caused by cows. Dr. Malachi Noked of Bar-Ilan University seeks to reduce global emissions by improving ways to store renewable energy safely, efficiently, economically and in quickly accessible forms. Prof. Avner Rothschild of the Technion is working to produce green hydrogen through electrolysis of water.
Recipients are scientists who are well advanced in their work but need a boost in funding to achieve a breakthrough.
“This is the largest climate solutions prize that’s offered in Israel, by a long shot,” said Davis. “There are prizes to encourage green technologies, but in terms of the size and the scope, we are by far and away the largest prize.”
And, at this point, it’s an exclusively Canadian project. He hopes that other JNF organizations – there are about 40 countries with similar national bodies – will jump on board and make the prize a bigger success.
Israelis are renowned for successes in financial technology, cyber- and agri-tech, said Davis. “But, in terms of climate solutions, they really haven’t had a home run yet,” he said. “We felt that we need to give people a little push to get them over the top.”
Jewish National Fund of Canada was formally established in the late 1960s, but the iconic symbol of Keren Kayemeth LeIsrael, Jewish National Fund, the pushke, or blue box, has been in Jewish households in Canada and around the world for a century. The tin has been used for collecting coins that were forwarded to local offices around the world and combined to help build the nascent yishuv and then the state of Israel, beginning by planting trees and then expanding into all range of development projects.
Davis explained that JNF Canada is fully independent and not structurally connected with the Israeli organization.
“We are not a subsidiary,” he said. “We are not answerable to any other charity.… We get to decide what projects we take on. Canadians give money to things that they want to support and we bundle all that money from coast to coast and we take on projects.”
JNF Canada works with Keren Kayemeth LeIsrael on some initiatives but works with other charities on a range of undertakings.
“We, the Canadians, decide what we want to do and the Israeli entities are our agents,” he said. “They do the work for us. People often … have it reversed [thinking that] Israelis tell us what we need to do and we just do it. No, it’s the opposite. They work for us and that’s the way it should happen.”
Started in 1948, Negev dinners have taken place, usually annually, in Vancouver, Edmonton, Calgary, Winnipeg, Windsor, London, Hamilton, Toronto, Ottawa, Montreal, and Atlantic Canada. The name comes from the fact that the earliest dinners benefited projects in the Negev Desert. JNF Canada now funds projects throughout Israel, but the name has stuck.
“I think that when Canadians think about JNF a few things come to mind: trees, blue boxes and the Negev Dinner,” said Davis.
Canadians and Americans are similar, but different. To see this obvious statement in practical terms, two books – by two authors who will speak in Vancouver next month – provide an entertaining and educational contrast.
Andrew Kirsch and Douglas London are retired spies. Well, the term “spy” is, they both readily admit, a bit laden for a job that Kirsch characterizes as a lot of “hurry up and wait” and that London describes as “hours and hours of routine, and a few moments of adrenaline.”
Kirsch is a Canadian and author of I Was Never Here: My True Canadian Story of Coffees, Codenames and Covert Operations in the Age of Terrorism. London is American and author of The Recruiter: Spying and the Lost Art of American Intelligence. They will present as part of the Cherie Smith JCC Jewish Book Festival, in an event dubbed “Jews in Trench Coats,” on Feb. 13.
Kirsch, who grew up in Toronto, left a job in the financial sector in London, England, after the 2005 terror attacks in that city and joined the Canadian Security Intelligence Services, CSIS. He describes himself as “part of a post-9/11 wave of civically minded Canadians who had left our day jobs to do our part in the age of terrorism.”
London’s career in the field was longer, symmetrically spanning 17 years on either side of 9/11, which is, obviously, the Western world’s iconic intelligence failure of the current era.
In the United States, the FBI is the domestic security service, much like our RCMP, while the CIA works almost exclusively outside the country. Similarly, in Israel, the Mossad deals with foreign intelligence and covert activities, while Shin Bet manages internal security. “In Canada, we have one organization [CSIS], and it’s responsible for covering the globe while operating largely domestically,” writes Kirsch.
The lack of awareness around CSIS is one of the reasons Kirsch wrote his book. If the CIA knocks on your door, many people around the world would know to be instantly on alert. If CSIS knocks on a Canadian’s door, Kirsch admits, it usually requires a quick spiel about what CSIS is and what it does. He also wrote the book because, when he and most of the other agents he knows first got interested, there was little to read on the subject of what they might expect.
If most Canadians don’t know what CSIS is, new Canadians can be expected to know even less. The author shares a cute anecdote about how he shorthands his role for Arabic speakers.
“The Arabic term for intelligence service is Mukhābarāt,” he writes. Obviously, somebody from an Arabic speaking country might understandably be anxious when someone knocks on the door and declares themselves representatives of the security service.
“I’d simply say, ‘Canadian Mukhābarāt. Nice Mukhābarāt.’ That might get a laugh and a foot in the door,” he said.
In typical Canadian fashion, Kirsch downplays the drama. He’s no James Bond.
“These aren’t high-stakes negotiations over baccarat and cocktails at a casino. It’s much less glamorous. I was in the coffee and conversations business,” he writes. Nevertheless, he charms with amusing anecdotes, foibles and practical jokes (he and his former colleagues are serious and professional, he insists, but they need to blow off steam). One gets to know the man and the organization.
While Kirsch is modest in speaking of his work and that of CSIS, he makes their significance clear.
“Canada is one of the safest countries in the world. This is not because we don’t face threats, but because we do an admirable job of protecting our citizens against them,” he writes. “That is how law enforcement and intelligence agencies tend to work. If we do our job, you won’t know we were ever needed in the first place.”
One of the most notable incidents in recent history when the work of CSIS did hit the front pages was the foiled Toronto 18 plot in 2006, when a cadre of radicalized Canadians plotted to explode truck bombs in southern Ontario. That was a disaster that didn’t happen because of intelligence, but Kirsch acknowledges tragedies where intelligence failed.
In 2014, for example, Michael Zehaf-Bibeau shot and killed Cpl. Nathan Cirillo, a soldier who was standing guard at the National War Memorial, and then stormed Parliament Hill but was killed before he could reach the heart of our democracy.
And just because Canadians have been blessedly fortunate not to suffer more terrorism doesn’t mean Canadians aren’t involved in some of the horrors we see abroad. A Vancouverite was convicted in absentia for involvement in a suicide bomb attack on Israeli tourists in Burgas, Bulgaria, in 2012. Five Israelis and the bus driver were killed and more than 35 other Israelis injured.
Kirsch admits he was worn down by the bureaucracy of the job, but his decision to leave the agency was based on family obligations, when his wife became pregnant. He clearly holds CSIS and his former colleagues in great esteem.
London’s reflections are not so kind. He calls the CIA in the last couple of decades “a cult of personality.”
“The senior ranks became an ever more homogenous collection cut from the same mold, focused more on ambition than the mission, the organization, or the workforce,” writes London. “While there were thankfully brilliant exceptions, the cadre had drunk their own Kool-Aid as to their own brilliance and worth.”
London also paints a more dramatic picture than his Canadian counterpart – not surprising, given the lopsided size and prominence of their respective organizations in the world.
There is cajoling involved in recruiting people to the CIA. One of the crucial tasks of a successful operations officer is determining a person’s motivations. To one potential recruit, London said, “It was Allah’s will that we meet … so we can together accomplish something bigger than ourselves.” In this case, it was an appeal to religious and national pride, not material reward. In other cases, material reward was enveloped in a person’s (usually a man’s) sense of providing for family, in which case London would emphasize that the “ability to contribute modestly to your family’s well-being” was something that would be undertaken by a good family man, not a traitor to his country.
London writes about antisemitism he encountered from among colleagues – especially fellow recruits early in his career, many of whom had never met a New Yorker, let alone a Jew. Both authors write of keeping their Jewishness under the radar. Occasionally, a throwaway comment could still stun.
Kirsch was meeting with a Sunni Muslim who was ranting about his hatred of Shia Muslims.
“And he rolled back into his seat and he stroked his big bushy beard and said, ‘You know, Andrew, they are worse than the Jews.’
“I don’t think I’ve ever felt more Jewish than in that moment,” writes London.
In an amusing observation near the end of his book, London claims people in his business are notorious yentas.
“It’s a pity really that confidentiality considerations prevent the creation of a People magazine, Us Weekly or TMZ program for the agency. Perhaps ironic, but the very same people hired to protect our nation’s most guarded national secrets are absolutely the biggest gossips.”
London proves this in a book that is as juicy as CIA censors would allow.
Jews in Trench Coats, featuring London and Kirsch, takes place at 6 p.m., Monday, Feb. 16. Tickets are $18. The JCC Jewish Book Festival runs Feb. 11-16, with free and ticketed events for all ages. Details at jccgv.com/jewish-book-festival.
לאחר סיום המונדיאל האחרון בקטאר לפני שבועות מספר, מתחילה ההיערכות למונדיאל הבא – אליפות העולם שתיערך לראשונה בשלוש מדינות בו זמנית: ארצות הברית, מקסיקו וקנדה. זאת בעוד כשלוש וחצי שנים: בחודשים יוני ויולי בשנת אלפיים עשרים ושש
הטורניר בצפון אמריקה יכלול יותר מקומות לאפריקה ומרכז אמריקה, העפלה צפויה של ניו זילנד, שדרוג מזערי לאירופה ורמה נמוכה בשלב הבתים. המארחות ארה”ב, קנדה ומקסיקו כבר מתחילות להיערך לקראת אירוח המונדיאל הראשון שיכלול לא פחות מארבעים ושמונה נבחרות
אחרי סיום המשחקים בקטאר, בעולם הכדורגל מתחילים להביט קדימה אל עבר טורניר הבא שיתקיים בארצות הברית, קנדה ומקסיקו. כיוון שהטורניר בקטאר התקיים בינואר (לאור החום הכבד בקיץ שם), אוהדי הכדורגל ימתינו רק שלוש שנים וחצי עד המונדיאל הבא ולא ארבע כמו בדרך כלל. כידוע, למרות הביקורות הקשות, המונדיאל הבא יתקיים בפורמט שונה. יותר נבחרות, יותר משחקים ויותר שחקנים. לטענת הרבה מאוד מבקרים, גם צפויה רמה נמוכה מאוד של משחקים בשלב הבתים – לאור העפלה של נבחרות בינוניות ואף פחות מכך. הרחבת המונדיאל של צפון אמריקה תסייע בעיקר לנבחרות מאפריקה, אסיה מרכז וצפון אמריקה, וגם לניו זילנד. מי שייהנו פחות מכך באופן יחסי, הן הנבחרות הטובות יותר השייכות ליבשות של אירופה ודרום אמריקה. שם בית המוקדמות יכלול עשר נבחרות, ועשויות לעלות לשלבים המתקדמים לא פחות משמונה מהן. הסיפור המעניין מגיע הפעם מצפון ומרכז אמריקה. זאת כיוון ששלוש המארחות (ארצות הברית, מקסיקו וקנדה) עולות אוטומטית למונדיאל. ולכן ייפתחו שלושה מקומות נוספים ושתי נבחרות נוספות יגיעו לפלייאוף. בסופו של דבר יכול להיות שיהיו שמונה נציגות משם מצפון ומרכז אמריקה. ניו זילנד, שמאז הצטרפות אוסטרליה למוקדמות באסיה תמיד מסיימת במקום הראשון באוקיאניה, תהיה פייבוריטית ברורה לעלייה אוטומטית. נבחרת איי שלמה במוקדמות 2022 הגיעה לגמר נגד האול וייטס, תעפיל עד לפלייאוף אם שוב תסיים כסגנית
נבחרות כמו ג’מייקה, טרינידד וטובגו ואל סלבדור ייאבקו על חזרה לגביע העולמי ובדרום אמריקה ונצואלה – היחידה שמעולם לא עשתה זאת – יכולה לחלום על הופעת בכורה בזכות העובדה ששבעים אחוזים מהמתחרות בתמונה העלייה. השינוי היחיד שזוכה למשוב חיובי מכל הכיוונים הוא בשיטת הפלייאוף. במונדיאל אלפיים עשרים ושתיים למשל, הגיעו לפלייאוף ניו זילנד, פרו, קוסטה ריקה ואוסטרליה, בהגרלה עיוורת נקבעו שני משחקים שהניבו שתי עולות. בפורמט החדש שלב הפלייאוף יתקיים בשיטת ליגה אינטרקונטיננטלית, שתכלול שש נבחרות מחמש יבשות. הן ישחקו אחת נגד השנייה ושתי הראשונות יעפילו למונדיאל
הטורניר של המונדיאל אלפיים עשרים ושש ייערך בשישה עשר אצטדיונים שונים. אחד עשר בערים האלה בארצות הברית: ניו ג’רזי/ניו יורק, דאלאס, קנזס סיטי, יוסטון, אטלנטה, לוס אנג’לס, פילדלפיה, סיאטל, סן פרנסיסקו, בוסטון ומיאמי. שלושה בערים האלה במקסיקו: מקסיקו סיטי, גוודלחרה ומונטריי. שניים בערים האלה בקנדה: טורונטו וונקובר
למרות שהתאחדות הכדורגל העולמית (פיפ”א) החליטו לפני מספר שנים לשחק בפורמט של שישה עשר בתים, שיכללו שלוש נבחרות כל אחד, ייתכן שהתוכנית לא תצא אל הפועל במונדיאל של ארצות הברית, מקסיקו וקנדה. ויתכן שהמונדיאל הצפון אמריקני יתקיים באותה מתכונת ידועה של ארבע נבחרות בכל בית ובסך הכל מדובר בשנים עשר בתים. זאת מתוך רצון לשמור על תחרותיות עד המחזור האחרון של שלב הבתים. לפי התכנון המקורי הפורמט החדש: שישה עשר בתים כאשר יש שלוש נבחרות בכל אחד מהם (בהן אירופית אחת בכל בית). שתי הראשונות עולות לשלב פלייאוף שכולל שלושים ושניים נבחרות וממנו מעפילות לשמינית הגמר
משחקי גביע העולם הבאים בארצות הברית, מקסיקו וקנדה מבטיחים ככל הנראה רגיעה מסוימת בכל הנוגע לתאונות בנייה. זאת לעומת המחדלים הנוראיים שהתרחשו במונדיאל האחרון שנערך בקטאר. המונדיאל העשרים ושלוש במספר יתקיים בשלוש המדינות של צפון אמריקה (ארצות הברית, מקסיקו וקנדה) מצוידות באצטדיונים שהוקמו זה מכבר, בהבדל מאלה בקטאר. מרבית האיצטדיונים במדינות שיארחו את המונדיאל הבא הוקמו בחלקם במאה הקודמת ואחרים בשנים האחרונות. הידוע מביניהם שהפך
למיתוס הוא אצטדיון האצטקה במקסיקו סיטי, שבו נכבש “שער יד האלוהים” על ידי דייגו מראדונה, בשנת אלף תשע מאות שמונים ושש, במשחק רבע הגמר במונדיאל נגד אנגליה. לקראת המונדיאל הקרוב של ארצות הברית, מקסיקו וקנדה, צפוי שכמה מהאצטדיונים בהם יתקיימו משחקי הכדורגל יעברו שידרוג ושיפוץ ואף מספר המושבים יגדל משמעותית. יש להאמין שהפעם בניגוד למה שקרה בקטאר וללא הצדקה, העבודות השונות לא יביאו למותם של פועלים. אם זאת יש לזכור שבמונדיאל הקרוב של צפון אמריקה יש אלמנט שלילי מאוד משמעותי והוא: המרחקים הארוכים בין אתרי המשחקים של ארצות הברית, מקסיקו וקנדה. אלו יצריכו נסיעות וטיסות של מאות ואלפי קילומטרים. כך שהנוחות לא תהיה במיטבה באליפות העולם בכדורגל הבאה
הנבחרות של ארצות הברית וקנדה שהבטיחו כבר אוטומטית את השתתפותן במונדיאל של צפון אמריקה, מחפשות מסגרת איכותית להתחרות בה, במסגרת ההכנות שלהן לגביע העולם הביתי שלהן. זאת, כיוון שלא ישתתפו במוקמות של הבית הצפון אמריקאי לקראת המונדיאל. על כן שתי הנבחרות המארחות של אליפות העולם בכדורגל הבאה פנו לאחרונה התאחדות הכדורגל של דרום אמריקה, וביקשו להשתתף במשחקי אליפות דרום אמריקה לנבחרות, קופה אמריקה, שיערכו בשנת אלפיים עשרים וארבע. בכירים בהתאחדות הדרום אמריקנית מציינים כי אין להם התנגדות לצרף את ארצות הברית וקנדה למשחקי קופה אמריקה הבאים. לעומתן, נבחרת מקסיקו לא בוחנת לפי שעה להצטרף למשחקי הקופה אמריקה. יצויין כי מקסיקו השתתפה בקופה אמריקה בקביעות עד אלף תשע מאות תשעים ושלוש
אליפות הקופה אמריקה של שנת אלפיים עשרים וארבע, בה תשתתף נבחרת ארגנטינה כאלופה המכהנת החדשה, הייתה אמורה להתקיים באקוודור. זאת בהתאם לסבב הקבוע שנהוג בהתאחדות הדרום אמריקאית. אך אקוודור דחתה את האפשרות לארח את המשחקים ובשלב זה טרם ידוע היכן תיערך האליפות הדרום אמריקנית בכדורגל. יש סיכוי מסויים כי ארצות הברית עשויה לארח את קופה אמריקה, כמובן אם יאושר שהיא תוכל להשתתף באליפות. ארצות הברית אגב שיחקה כבר בקופה אמריקה ארבע פעמים. בשנת אלפיים ושש עשרה היא אף אף אירחה את הטורניר, במהדורה המיוחדת לכבוד מאה שנים שנים למפעל המכובד, שכללה גם שש נבחרות מצפון אמריקה. לעומת זאת קנדה מעולם לא השתתפה בטורניר הדרום אמריקני
נבחרת קנדה בכדורגל ממוקמת כיום במקום החמישים ושלושה בעולם, לפי רשימת הדירוג של פיפ”א. הנבחרת הקנדית הצליחה להעפיל לגביע העולם בכדורגל רק פעמיים: בשנת אלף תשע מאות שמונים ושש ולמונדיאל האחרון שנערך בקטאר. לעומת זאת הנבחרת הצליחה יותר באליפות של צפון ומרכז אמריקה, ואף זכתה בה בשנת אלפיים. ואילו בשנים אלפיים ושתיים ואלפיים ושבע הגיעה קנדה למקום השלישי. באלפיים ואחת הגיע קנדה למקומות שלוש-ארבע. הרכב הנבחרת הקנדית כולל כיום תשעה שחקנים המשתתפים במשחקי הכדורגל של הליגה קנדה. מדובר: בשישה המשחקים בקבוצה של מונטריאול, שניים המשחקים בקבוצה של טורונטו ואחד המשחק בקבוצה של ונקובר ואיטקאפס
לאור תוצאות הבחירות הכלליות האחרונות שנערכו בישראל בראשית חודש נובמבר, צפוי שההגירה אל קנדה תגדל. יש ישראלים שיתייאשו מהמצב החדש בישראל, כאשר ממשלת ימין קמה בהשתתפות המפלגה הימנית קיצונית הציונות הדתית, והם מבקשים לעזוב את ישראל. כך ישראלים מתבטאים בפייסבוק
בשנים האחרונות ההגירה מישראל לקנדה נמצאת במגמת עלייה ועתה צפוי שיותר ישראלים יעברו אליה. לפי פייסבוק תומכי בנימין נתניהו, שקראו למתנגדיו “שמאלנים בוגדים” קוראים להם עכשיו “שמאלנים למטוסים”. ואכן יש סברה ישראלים לא מעטים יעזבו לחו”ל. אחד אנשי הימין כתב בפייסבוק: “לאור תוצאות הבחירות אנשי השמאל עוזבים את הארץ ולכן משבר הדיור מגיע לקיצו”. אחר מאלה שרוצים לעזוב שואל באמצעות פייסבוק: “איך עוזבים את ישראל ומהר?” התגובות: “מבקשים מקלט מדיני, משיגים דרכון פורטוגלי, זה הרבה יותר קל ממה שחושבים”. משפחה ישראלית שעברה להליפקס לפני חמש שנים כותבת בפייסבוק לאחר קיום הבחירות: “למדנו לאהוב את החיים כאן בקנדה. את השלווה, את הנופים, את האדיבות ואת השקט. אז נכון שלא הכל מושלם. ולא הכל קל. ולא הכל מרגישים שייכים. אבל בשורה התחתונה, מרגיש שכנראה עשינו את הדבר הנכון. ישראל עומדת היום בצומת דרכים, ואים להסתמך על הבחירות האחרונות, כנראה שאנחנו כבר אחרי הפניה”. תומך נתניהו שואל בפייסבוק היכן הם אלה שטענו כי אם ביבי חוזר הם יעזבו את הארץ?”
כאשר היאוש גבר ולא רואים אופטימיות בטווח הקצר או אפילו הרחוק יותר, וכאשר ערכי הדמוקרטיה של ישראל הולכים ונמסים ולעומתם ערכים ימניים קיצוניים שתופסים מקום מרכזי במדינה, יש כאלה החושבים שהגיע הזמן לעזוב. כאמור קנדה היא אחד היעדים החמים בעולם כיום עבור ישראלים, שלא רוצים לעבור לאירופה או לארצות הברית
חברת דיווידשילד המתמחה במתן שירותי ביטוח עבור ישראלים הגרים בחו”ל, מסבירה מי זו קנדה: מדובר במדינה הצפונית ביותר בצפון אמריקה, המעוררת אצל רבים אסוציאציות של קור ושלג, אבל במציאות מדובר באחת המדינות הנחשקות בעולם להגירה ולרילוקיישן עם אוכלוסייה רב תרבותית, כלכלה יציבה, טבע מרהיב, נופים עוצרי נשימה ואיכות חיים גבוהה. קנדה נחשבת לאחת ממדינות ההגירה הפופולריות ביותר בקרב ישראלים, אם זה בזכות הכלכלה החזקה שלה, אפשרויות התעסוקה הרבות, קשרי המסחר הטובים ואיכות החיים הגבוהה. קנדה נחשבה למדינה ליברלית בעלת חוקי הגירה נוחים מאוד, שמטרתם למשוך אליה כוח עבודה משכיל ומקצועי. במהלך השנים עברה מדיניות ההגירה הקנדית שינויים רבים וכיום היא מתבססת בעיקר על קריטריונים כמו השכלה, גיל, ניסיון מקצועי ושליטה בשפות. המקצועות המבוקשים בקנדה, שעבורם הסיכוי הגדול ביותר לקבל אישור עבודה, הם בתחומים הבאים: רפואה וסיעוד, מחשבים, הנדסה, חינוך לגיל הרך, מרצים באקדמיה, תרגום, פסיכולוגיה וניהול בכיר
קנדה היא מדינה ענקית, השנייה בגודלה בעולם, עם צפיפות אוכלוסייה קטנה יחסית לשטחה הגדול – מה שמהווה אטרקטיביות רבה עבור ישראלים המעוניינים ברילוקיישן. כלכלתה של קנדה נחשבת ליציבה מאוד, שוק העבודה מגוון ושכר העבודה נחשב גבוה ביחס לשעות העבודה
אפשרויות התעסוקה בקנדה עבור מהגרים ישראלים נעות בין עבודות של צעירים, כמו: עבודה בעגלות ובמכירות, עבודת שיפוצים, טיפול בילדים והדרכות נוער בקהילות היהודיות; ועד משרות בחברות ההייטק הגדולות, בתחומים כמו הנדסת תוכנה; כמו כן, משרות בתחומי הסיעוד והרפואה בבתי החולים המתקדמים ביותר בקנדה
ישראלים המעוניינים ברילוקיישן לקנדה צריכים קודם כל למצוא מעסיק חוקי שידאג עבורם לויזת עבודה. החברה המעסיקה צריכה להיות בעלת משרדים הנמצאים בקנדה ועליה לקבל היתר ממשרד העבודה הקנדי להעסקת עובד שאינו קנדי
עם איכות חיים גבוהה, שירותי בריאות טובים, חינוך איכותי, כלכלה יציבה, חברה מקבלת, קהילה יהודית ענפה, שיעור פשיעה נמוך יחסית וטבע מרהיב – החיים בקנדה נחשבים בהחלט לנוחים ומלאי הזדמנויות
מערכת הבריאות בקנדה נחשבת לאחת מהטובות בעולם ומורכבת בעיקרה ממערכת ציבורית, הממומנת על ידי הציבור (בקנדה אין כמעט בכלל רפואה פרטית, כולל בתי החולים). כל אזרח קנדי, מהגר או תושב קבע זכאי לכיסוי רפואי מלא, כלומר כל ביקור רפואי, אשפוז בבית חולים וביצוע בדיקות רפואיות ניתן בחינם ובאופן שוויוני (למעט תרופות וטיפולי שיניים). העובדה כי כל השירותים הרפואיים ניתנים בחינם, אינה גורעת מאיכותם – ההפך: תקציב הבריאות בקנדה הוא גבוה מאוד, מה שמבטיח שירותים רפואיים איכותיים ויחס אישי
הדבר הראשון שעליכם לחשוב עליו כאשר אתם מתכננים מעבר מגורים לקנדה הוא כמובן עניין המגורים. אם אתם נשלחים לרילוקיישן, סביר להניח שהחברה המעסיקה תדאג עבורכם למגורים מסובסדים על חשבונה באזור העבודה. אם אתם עצמאיים או שעליכם למצוא מקום מגורים בכוחות עצמכם, זכרו כי גובה שכר הדירה משתנה בהתאם לאזור המגורים, הביקוש וסוג הדירה. פעמים רבות משתלם יותר לבחור במקום מגורים מעט רחוק מהמרכז ולהשתמש בתחבורה הציבורית היעילה
עניין נוסף שיש לדאוג לגביו כאשר עוברים עם ילדים לקנדה הוא החינוך. קנדה נחשבת למדינה שמשקיעה רבות בחינוך ומערכת החינוך שלה נחשבת לאחת הטובות בעולם. בקנדה יש מבחר גדול של בתי ספר ציבוריים ולצדם בתי ספר פרטיים, חלקם הגדול הוא בתי ספר יהודיים. ההרשמה לבתי הספר נעשית ישירות דרך מוסד הלימודים
הבחירה בין חינוך ציבורי ופרטי תלוי בשיקולים אישיים וכלכליים, אך שתי האופציות יבטיחו לילדכם חינוך איכותי. הלימודים במערכת הציבורית הם ליברלים יותר ויחשפו את ילדיכם למפגשים עם תלמידים ממגוונים אתניים שונים. הלימודים במערכת החינוך היהודית הפרטית אינם זולים וכוללים לצד הלימודים במקצועות הכלליים גם לימודי עברית ויהדות. חשוב לדעת, כי כל תלמיד חדש הנכנס למערכת החינוך הקנדית צריך לעבור מבחן באנגלית ובמתמטיקה כדי לקבוע את רמתו. מומלץ לקבוע מועד לראיון עוד בטרם הגעתכם לקנדה
אם חשובה לכם הקהילתיות, השמירה על הצביון היהודי והקרבה לישראלים נוספים, בקנדה אתם בהחלט תרגישו בבית. יהדות קנדה היא הרביעית בגודלה בעולם (אחרי ארה”ב, צרפת וישראל) וכיום חיים בקנדה למעלה מארבע מאות אלף יהודים. הקהילות היהודיות במדינה נחשבות מפותחות מאוד, בעלות קשרי קהילה חזקים והן מעניקות תמיכה רבה וסיוע למהגרים חדשים. המוקד המרכזי של ישראלים בקנדה היא העיר טורנטו, העיר הגדולה בקנדה ובירת מחוז אונטריו, בה מתגוררת הקהילה היהודית כוללת כמאתיים אלף אלף יהודים. יעד נוסף מרכזי עבור מהגרים ישראלים היא העיר מונטריאול הנמצאת במחוז קוויבק, המחוז הגדול בקנדה. במונטריאול נמצאת הקהילה היהודית השניה בגודלה בקנדה שמונה קרוב לכמאה אלף איש. בערים נוספות שבהן תמצאו קהילות יהודיות הן: ונקובר, ויניפג, אוטווה וקלגרי
מעבר מגורים עם כל המשפחה הוא לא קל אף פעם, אבל כשמדובר במדינה כמו קנדה סביר כי לצד קשיי המעבר, תחוו קליטה נעימה בזכות החברה הקנדית המקבלת והקהילה היהודית והישראלית המחבקת. עם זאת, יש לקחת בחשבון את כל ההשלכות והאתגרים העומדים בפניכם בעת מעבר למדינה רחוקה וקרה כמו קנדה
קושי נוסף עמו אתם צפויים להתמודד הוא מזג האוויר. קנדה היא מדינה קרה מאוד, עם חורף סוער וטמפרטורות שצונחות אל מתחת לאפס, לישראלים המגיעים ממדינה חמה לוקח זמן להתרגל לקור הקנדי. היתרון כאן הוא שכל שנה תזכו לראות שלג, הילדים יוכלו לבנות בובות שלג וללמוד לגלוש
Lithuania’s ambassador to Canada, Darius Skusevičius, greets participants in pre-recorded video. (photo from Lithuanian Community of BC)
As a young teen growing up in Vancouver in the 1960s, I used to be puzzled by Remembrance Day. We were given red poppies at school to honour the soldiers who served Canada during the First and Second World Wars. But I knew my parents had also experienced war, and their families – my grandmothers, aunts, uncles, cousins, even my half-brother and stepsister – had been horribly murdered. Why were there no red poppies for them and the six million others who had died in the Holocaust? Where were their memorial parades, their wreaths?
In Vancouver’s Peretz School, which I attended a couple of afternoons a week to learn about Jewish culture, we commemorated Yom Hashoah, which was established by the Israeli government in 1959. Our commemoration was a small event, important to staff, students and families, but ignored by Canadian society in general. It was not until 2005, when the United Nations General Assembly established Jan. 27 as International Holocaust Remembrance Day, that non-Jews as well as Jews began to join in collective memorialization – or so I thought until quite recently.
In 1994, the Lithuanian Parliament established Sept. 23 as National Memorial Day for the Genocide of Lithuanian Jews. Every Sept. 23, the anniversary of the liquidation of the Vilna (Vilnius) Ghetto, commemorative activities are held at Lithuanian memorial sites, in schools and in other educational institutions. Government institutions, with the support and involvement of local Jewish communities and survivors’ groups, shape the content of these activities, and Jewish and non-Jewish Lithuanians regularly participate in them.
A few years ago, I joined the Lithuanian Community of British Columbia (LCBC), where I currently serve on the board of directors. This year, on Sept. 22, with the support of the Vancouver Holocaust Education Centre (VHEC) and generous volunteers from Lithuanian and Jewish communities, LCBC and its partners, National Memorial Day for the Genocide of Lithuanian Jews was commemorated. The event, which took place at the Peretz Centre for Secular Jewish Culture in Vancouver, was held for the first time in Canada.
Participants were welcomed by Algis Jaugelis, president of the LCBC, followed by opening remarks by Nina Krieger, the executive director of the VHEC. The ambassador of Lithuania to Canada, Darius Skusevičius, kindly provided a recorded welcome to the event, followed by a written statement from Christopher Juras, the honorary consul of Lithuania in Vancouver.
LCBC member and historian Dr. Gene Homel presented an overview of Jewish life in Lithuania from the 1300s to the present day. I gave an illustrated presentation on the Jewish community in my father’s ancestral town in Lithuania, using photos and information found in my research.
Rachel Mines characterizes the lives of the Jewish residents of Skuodas, Lithuania. (photo from Lithuanian Community of BC)
Helen Mintz, a Yiddish translator, read a selection from one of her translations of Abraham Karpinowitz’s short stories. Karpinowitz, the son of a theatrical family in Vilna, survived the Holocaust and later wrote several volumes of stories memorializing prewar Jewish life in Vilna.
The ceremony ended with the singing of the “Partisans’ Song” / “Zog Nit Keynmol,” written by Hirsh Glick in the Vilna Ghetto, which was followed by a recording of Glick’s words translated into Lithuanian and read by high school student Giedrius Galvanauskas under the auspices of Eli Rabinowitz’s We Are Here! international educational project.
The ceremony ended with the singing of “Zog Nit Keynmol.” Left to right are Celia Brauer, Alan LeFevre, Victor Neuman and Kathryn Palmer. At the piano is Cathrine Conings. (photo from Lithuanian Community of BC)
Lithuanian and non-Lithuanian participants found the remembrance ceremony both educational and emotional, and emphasized the importance of dialogue and reconciliation. According to Jaugelis, it was “an important and moving event, an opening of doors and minds, with great potential for future intercultural and bridge-building events.” Andrea Berneckas, another LCBC director, wrote, “It was such a privilege to be part of this solemn, yet beautiful and hopeful event. I look forward to being part of the Lithuanian community’s strengthening of ties by the sharing of stories and experiences.”
“I look forward to more opportunities to bring the communities together,” said Krieger. And Celia Brauer, a local Yiddishist whose parents survived the Holocaust in Latvia and Poland, summed up the general feeling: “We are far away from the original homeland, yet this event brought people closer together – which is incredibly important.”
National Memorial Day for the Genocide of Lithuanian Jews is now on LCBC’s yearly calendar of events and the next memorial will take place in September 2023.
More information about the Lithuanian Community of British Columbia can be found at lithuaniansofbc.com.
Rachel Mines, the daughter of Holocaust survivors, was born and raised in Vancouver. As a child, she attended classes at the Peretz School (now the Peretz Centre for Secular Jewish Culture) and served on Peretz’s board of directors 2015-2016. Mines, whose Lithuanian citizenship was reinstated in 2022, now serves on the board of directors of the Lithuanian Community of British Columbia.
Yael Eckstein, president and chief executive officer of the International Fellowship of Christians and Jews. (photo from IFCJ)
Twice a year, the president and chief executive officer of the International Fellowship of Christians and Jews, Yael Eckstein, heads into Ukraine’s rural districts to visit elderly Holocaust survivors. Eckstein says she prefers to make the three-hour flight to Kyiv from her office in Jerusalem in the winter, when the temperatures in Ukraine have often plummeted, and country roads to small, out-of-the-way villages are overgrown with ice and snow and almost impassable. She knows that’s when these Jews, most of whom are in their 80s and 90s now, will need help most: when the summer’s vegetable harvest is almost gone and there’s no money by which to purchase food, when “it’s freezing, so freezing you can’t feel your fingers and there’s no heat” because there’s also no electricity.
For 18 years, Eckstein has been making this trek to connect with Ukraine’s most vulnerable Jews, those who survived the pogroms and Nazi exterminations in the 1930s and ’40s and are distrustful of their neighbours, so have lived self-sufficiently for decades. For many of these residents, Eckstein said, maintaining formal connections with local Jewish communities is viewed as a risk. “They don’t want to be on any lists of the Jewish community or of the synagogue, because they were the lists that Ukrainians used in order to find the Jews and kill them [during the Holocaust].” And so, for decades, they have done their best to live on what they can grow and preserve themselves.
“That’s a lot of hard, physical labour and work. When they get to 80 or 90 years old, suddenly they can’t do that any more. They can’t go chop wood [for their wood-burning stoves]. They can’t grow the vegetables,” said Eckstein. And they can’t haul enough water from the well ahead of winter to store in their kitchens when it’s icy, “so it leaves them literally starving, without heat and water.”
This past winter, those needs became even more pressing. The IFCJ was already networking with the country’s many small Jewish communities when Russia began amassing its forces at the Ukrainian border. About 200,000 Jews in the former Soviet Union were receiving humanitarian aid, including life-saving aliyah to Israel. A war could further jeopardize Ukraine’s most vulnerable residents.
“Around four days before the war broke out in Ukraine, I flew into Kyiv and assessed the needs on the ground,” said Eckstein. “When I got back [to Israel] the first thing I did was [give] a $1 million emergency preparedness grant to Jewish communities across Ukraine.” She urged them to use the money to buy canned food, mattresses and other emergency supplies in case war broke out. Eckstein said they also connected with major charities in Ukraine, to formulate a broader plan for helping Jewish refugees displaced by the conflict.
As a Jewish philanthropy organization whose success is largely driven by Christian donors, the IFCJ holds a unique role in garnering support for Israel and Jewish causes. It remains one of the largest pro-Israel charities in the world and its data show that it has raised more than $2.6 billion US for Israeli and Jewish causes since its inception in 1983. Since this February, the organization has contributed more than $6 million in aid to Ukrainian Jewish communities, with $1.5 million coming through its Canadian affiliate, the IFCJ Canada.
When it comes to raising funds and support for aliyah, the IFCJ is a powerhouse. In 2021, it brought more than 5,500 olim (immigrants) to Israel. Another 4,000 were resettled this year, including 38 Holocaust survivors who got to Moldova on stretchers. The cost of the transportation to Israel and medical treatment were paid for by the IFCJ, “but the second they landed in Israel, the Israeli government took full responsibility,” said Eckstein.
But, as stated, aliyah isn’t the only way that the IFCJ has provided aid to Ukrainian Jews. In February, the Moldovan government opened its airspace so that the IFCJ could land a plane carrying 15 tons of supplies for Ukrainian refugees displaced by the conflict.
“We off-loaded the 15 tons of humanitarian aid to our partners on the ground to drive it to [refugees] inside of Ukraine and then we loaded the plane with 180 Jewish refugees who were making aliyah and flew them to Israel. When we had enough olim to fill two flights, we immediately flew two flights,” Eckstein said.
Partnering with other Jewish aid organizations has been key to the International Fellowship of Christians and Jews’ efforts to provide aid for Ukraine refugees. (photo by Jhanelle Alleyne / IFCJ)
Partnerships are key to the success of many of IFCJ’s programs, especially to getting food and clothing to those in need. “We gave the [Joint Distribution Committee (JDC)] and Chabad, for example, millions of dollars. The IFCJ often works with the Jewish Agency in Israel, as well. We create the criteria and the program and they are able to implement it on the ground,” explained Eckstein. “[In] areas like Moldova, when there’s no one else who is able to do it, the fellowship creates the programmatic ability and implements the life-saving plans” that are then carried out by partners.
The IFCJ (initially called the Holyland Fellowship of Christians and Jews) was launched in 1983 by Yael Eckstein’s father, the late Rabbi Yechiel Eckstein. According to the organization’s website, its mission was “to fulfil his vision of building bridges of understanding and cooperation between Christians and Jews,” a focus that was reflected in the rabbi’s writings, speeches and broadcasts. In 1990, with the collapse of the Soviet Union, the fellowship launched its On Wings of Eagles program to fund the transport of Soviet Jews to Israel.
In 2003, the fellowship’s sister organization, IFCJ Canada, was launched to connect with Canadian donors. It contributes to a variety of global humanitarian programs.
“In regard to aliyah,” said IFCJ Canada executive director Jackie Gotwalt, “we work on the ground with local partners providing support and resources for newly landed olim to help them start their new lives in the Holy Land.”
The International Fellowship of Christians and Jews chartered planes and facilitated the aliyah of thousands of Jews this year. (photo by Jhanelle Alleyne / IFCJ)
Since 2003, the Canadian organization has raised more than $120 million from its largely Christian donorship, which goes both to supporting aliyah and humanitarian aid in the former Soviet Union and other countries with at-risk Jewish populations, such as Ethiopia, Venezuela and, recently, France.
“The IFCJ focuses on support from Christian friends of the Jewish people to further efforts we support to address the humanitarian crisis in Ukraine and in bordering countries and, in particular, assist members of the Jewish community caught in this tragic conflict,” Steven Shulman said.
Shulman serves as the president and chief executive officer of Jewish Federations of Canada-UIA, which ensures direction and control of charitable funds raised by Jewish federations throughout Canada. He said the Jewish federations across Canada and IFCJ fundraise independently, though they both work with the Jewish Agency and the American JDC to further the same goals, which are to facilitate aliyah for those who request it and provide humanitarian aid to Jewish communities in the region.
Eckstein said there are many reasons why their Christian donorship contributes to the IFCJ, but at the core is a sense of obligation and a belief that they are doing their part to help Israel stay strong.
“It’s really biblical. Protestant and Evangelical Christians are mostly our donor base. What makes them unique from the other streams of Christianity is that they put a big focus on the Torah. They read the Tanach, what they call the Old Testament,” which places an emphasis on helping the Jewish people return to Israel, Eckstein explained.
“What I’ve seen in the past 18 years of working with Christian friends of Israel is they feel so lucky to be able to play a small part in both saving Jewish lives who [they feel] have been forgotten, neglected [or] persecuted by [others]. [The fact that] now, as Christians, they are able to help them, is something they feel [is] an opportunity and privilege.”
Jan Leeis an award-winning editorial writer whose articles and op-eds have been published in B’nai B’rith Magazine, Voices of Conservative and Masorti Judaism and Baltimore Jewish Times, as well as a number of business, environmental and travel publications. Her blog can be found at multiculturaljew.polestarpassages.com.
Mahla Finkleman, Canadian national manager of partnership and outreach for Masa Israel Journey (standing, fourth from the left), at Kits Beach in July with participants of the Shalom U’Lhitraot event. (photo from Masa Canada)
While the skies were closed for the first waves of the pandemic, with many organizations canceling their Israel trips, Masa Israel Journey saw an increase of almost 40% of North American students and young professionals traveling to Israel to partake in immersive four-to-10-month programs.
Since its establishment in 2004 by the Jewish Agency and the government of Israel, Masa has served more than 180,000 Jewish students and young professionals ages 16 to 35, from more than 60 countries. Offering experiences in gap, academic and career segments, Masa provides an unmediated and challenging journey into Israeli society, culture, politics and history, as well as access for global Jewry to Israeli businesses, social enterprises and academic institutions. Masa strengthens the Jewish leadership pipeline through the Impact and Leadership Centre, based in Jerusalem. When fellows return from Israel, they are ready to engage as active members in their community and many take on leadership roles.
Masa has regained a strong presence in Canada, with a new Canadian national manager of partnership and outreach, Mahla Finkleman, who sits within the Federation of Greater Toronto, and visits communities across the country. Since Finkleman started just over one year ago, Masa has sent more Canadians than ever before to Israel on programs.
This past summer, working from Vancouver, Finkleman partnered with the Community Kollel for a Shabbat dinner for Tu b’Av. Some 60 to 70 young professionals, including many Birthright alumni, gathered to learn about Masa opportunities and ways to get back to Israel for a meaningful experience, living like a local.
Earlier in the summer, in July, the first of three Shalom U’Lhitraot events took place, welcoming back Masa alumni from Israel and sending off others to Tel Aviv University, Masa Israel Teaching Fellows (MITF) and other programs.
A new condensed version of MITF is available now. MITF is an option for 21-to-35-year olds who have a bachelor’s or associate degree and whose mother tongue is English. Applications are due Nov. 1, with three city options to choose from: Rishon LeZion, Bat Yam and Ramle. The program, which costs $720 US, runs in 2023 from Jan. 5 to July 2, and is an exclusive partnership with Israel Experience.
Each city offers its own unique charm. In Bat Yam, you can take surf lessons and deep dive into the Israeli-Russian community. Rishon is Israel’s fourth largest city, with malls, parks, beaches and a zoo. And, in Ramle, an ancient city with mixed cultures and a rich history, the Pool of Arches is a top attraction, as is the Ramle market – additional perks are the spacious homes and a pool pass.
מהצצה לאתר של קבוצת ישראלים בקנדה שמופיע בפייסבוק ניתן להבין מה הם רוצים, מה חסר להם, מה הם מחפשים ובמקביל מה יש להם להציע. קרוב לששת אלפי ישראלים חברים בקבוצת ישראלים בקנדה שנוסד בנובמבר אלפיים וחמש עשרה בטורונטו.
הנה לקט של שאלות, בקשות והצעות חברי הקבוצה השונים המתפרסמות באתר הקבוצה בפייסבוק:
לני מציעה למכירה גחנון קובנה במחיר שמונה דולר ליחידה. כולל תוספות של ביצה, סחוג ורסק במחיר שלושה עשרה דולר ליחידה.
שמעון שגר בישראל טס החודש לקנדה והוא קיבל שני חיסונים. הוא שואל האם הוא צריך לבצע בדיקת קוביד לפני הטיסה?
יובל שגם הוא גר בישראל שואל האם רישיון הנהיגה הישראלי שלו תופס גם בקנדה? או צריך להוציא רשיון נהיגה בינלאומי לפני שמגיעים לכאן?
רות שואלת את מי מבין אלה שעברו את הגבול לבאפלו ארה”ב עם רכבם: האם צריך לעשות בדיקות קוביד? האם מעבר הגבול פתוח כבעבר עשרים וארבע שעות ביממה?
סמדר שגרה בטורונטו מחפשת להשכרה בית שלם בן ארבעה חדרים באזור טורנהיל בטורונטו.
אלמוג שגר בישראל מציין שהוא נמצא במדינה כבר שלוש שנים, אחרי שגר בארה”ב במשך ארבע שנים. אלמוג מעוניין עתה להגר לקנדה והוא מחפש עבודה כטכנאי לתקן דלתות מתכת לחניות פרטיות, או כמנעולן, כשיש לו ניסיון רב בשני התחומים. הוא מציין עוד כי ישמח לקבל עזרה ומידע בדבר הגירה, הקהילה היהודית בקנדה, כשרות וכל מה שיש להוסיף בנושא.
סאו שגר בישראל שואל איך ואיפה מוציאים ויזת תייר לקנדה? מה העלויות וכמה זמן זה לוקח? הוא רוצה בחודשים ספטמבר ואוקטובר לטוס לקנדה עד חודש ימים, ושואל האם שבועיים יספיקו לטייל בוונקובר ובטורונטו, או שזה לחוץ מדי מבחינת הזמן? שאו מציין שראה גם את הרכבת השקופה ומדובר כנראה ברכבת נוסעת מוונקובר לבאנף שבאלבטרה וכידוע הכרטיסים שלה יקרים ביותר.
אלינה מישראל שואלת האם מישהו יודע אם צריך לתרגם את חוזה הגירושין לאנגלית ואת האישור של האבא שמאפשר לילדים להגר לקנדה?
עדי מישראל מספרת כי משפחתה שוקלת להגר לקנדה (באזור טורונטו והסביבה). מדובר בזוג הורים ושלושה ילדים בני שש, שמונה ושתיים עשרה. עדי במקצועה היא קוסמטיקאית ומניקוריסטית והיא שואלת האם היא יכולה בתחום הזה שלה לעבוד כעצמאית בטורונטו? או שהיא צריכה ללמוד את התחום מחדש?
ויקה מישראל אומרת כי היא בעלה וילדתם שוקלים להגר לקנדה. היא שואלת מי מכיר יועץ הגירה אמין בישראל, מבין אלה שבעזרתו הם היגרו לקנדה בשנים האחרונות?
אוריאל הוא אזרח קנדי המשרת בצה”ל ביחידה קרבית ועכשיו הוא משתחרר. הוא מחפש עבודה עם שכר טוב במונטריאול.
נינה הגרה בטורונטו מחפשת יועצת הגירה לקנדה.
לירון הגרה בישראל מספרת שהיא ואחותה מגיעות לקנדה למשך חודש ימים. היא מוסיפה שהן צריכות כרטיסים לסלולר לכדי להיות בקשר אחת עם השנייה, ושואלת על המלצות היכן לרכוש אותם במחירים מוזלים?
מוטי מחפש עורך דין מעולה המתמחה בהגירה לקנדה, ויש לו באמת ניסיון רב וידע בכל ההליכים.
דודו מישראל מחפש במונטריאול קייטרינג כשר במחיר סביר עבור חינה לפני החתונה.
ארינה שואלת היכן מומלץ לקחת חופשה בן עשרה ימים בקנדה? מבקשת לתת עדיפות למקומות עם חופים, מים ועגמים. היא כבר הייתה בקולונה וקמפלוס ומעדיפה לגלות מקומות חדשים.
יבול מישראל קיבל קבל שני חיסונים שפג תוקפם והוא שאול האם הוא יכול להיכנס לקנדה?
