קנדה פוסט תנפיק לראשונה בול לחנוכה. (צילום: canadapost.ca)
רשות הדואר הקנדי קנדה פוסט תנפיק לראשונה בול לחג החנוכה שיחול השנה ב-12 בדצמבר. זאת במסגרת המדיניות החדשה של קנדה פוסט להנפיק בולים עבור חגים שאינם רק נוצריים. עד כה הנופקו השנה בולים עבור החגים המוסלמים ועבור החגים של ההודים. עד השנה במשך 150 השנה להיווסדות קנדה כל הבולים בנושא החגים היו קשורים רק לנצרות.
קנדה פוסט הדפיסה שלושה מיליון בולים לחנוכה ולפי התוכנית מצפים כי כמחציתם ימכרו לציבור הרחב תוך כשנה. הבולים ימכרו בחבילה של עשר יחידות במחיר 8.50 דולר. הבול לחנוכה צבעו כחול חציו כהה וחציו בהיר לסמן חושך ואור. הוא כולל ציור של חנוכיה גדולה ועל השמש מוצב מגן דוד. את הבול עיצבה אנג’לה קרטר מטורונטו, לאחר שהתייעצה מטבע הדברים עם רבנים ואנשי מפתח בקהילה היהודית.
יצויין כי ב-2011 קנדה פוסט הנפיקה שני בולים לחנוכה ועליהם תמונות של מנורה וסביבון, במסגרת הפרוייקט תמונות דואר. אז היה מדובר בניסוי והבולים הונפקו בכמות מוגבלת. ואילו ב-2010 קנדה פוסט ורשות הדואר של ישראל הנפיקו במשותף בול במלאת שישים שנה לייחסים בין קנדה לישראל.
נהיגה בהפרעה: המשטרה תפסה נהג שסלולר וטאבלט מחוברים להגה של רכבו
במשטרת ונקובר לא זוכרים מקרה כל כך חמור של נהג שהיה כל כך עסוק בדברים אחרים, בזמן שנהג. לפני מספר ימים שוטרי מחלקת התנועה עצרו נהג שנהג ברכבו רחוב קמבי לכיוון דרום, ונראה טרוד מאוד כאשר אוזניות צמודות לראשו. השוטרים הורו לו לעצור בצד הכביש וניגשו לרכבו ולתדהמתם הם ראו שמכשיר סלולר של אייפון ומחשב טאבלט של סמסונג, היו מחוברים בכבלים להגה של רכבו. עם זאת ציינו השוטרים ידיו של הנהג היו חופשיות ושתיהן הונחו על ההגה.
השוטרים הטילו על הנהג קנס של שמונים ואחד דולר בלבד לאחר שנכשל להציג להם את רשיון הנהיגה שלו (שלא היה עימו). במקום להטיל עליו קנס גדול יותר על נהיגה תוך כדי הסחה, שגובהו נאמד בכארבע מאות דולר, החליטו שוטרי התנועה כי זה יהיה הרבה יותר יעיל, להעביר את הנהג המכובד סדרת חינוך קצרה, ולהסביר לו עד כמה זה מסוכן לנהוג תוך כדי התעסקות בסלולר וטאבלט, במקום להתרכז בנהיגה ובמה שקורה בכביש שלפניו. האם הנהג האלמוני (המשטרה לא חשפה את זהותו) למד את הלקח? כלל לא בטוח.
מחלקת התנועה של המשטרה פירסמה בחשבון הטוויטר שלה את התמונה של שני המכשירים האלקטרונים הקשורים להגה רכבו של הנהג המדובר, והעניקו לה את הכותרת: “לא יכולים להמציא את זה”.
במשטרת התנועה מציינים כי לאחרונה הם תפסו מספר נהגים שנהגו תוך כדי הסחה, בהם אחד ששיחק פוקימון בסלולר שלו וקיבל קנס של כארבע מאוד דולר. לאחר מספר בלוקים אותו נהג שהמשיך שוב לשחק בפוקימון, קיבל פעם נוספת קנס דומה על אותה עבירה. במקרה אחר נהגת שיחקה פוקימון בטלפון שלה עם חברתה שישבה לידה, וגם היא קיבלה קנס בגובה כארבע מאות דולר. במשטרה אומרים עוד כי במספר מקרים ההסחה בנהיגה גרמה כבר לתאונות ולפגיעה בנפש וברכוש. לכן אגב בקורפוריישן הביטוח של בריטיש קולומביה (אי.סי.בי.סי) מעלים כל הזמן את מחירי ביטוחי הרכב. התובע הכללי של מחוז בריטיש קולומביה, דיוויד איבי, אומר כי אנו צריכים לגרום לשינוי תרבותי כאן כדי שהנהגים יבינו שנהיגה בכביש תוך כדי הסחה, דומה בחומרתה ובסכנות שצפונות בה כמו לנהיגה בשכרות, או לנהיגה במהירות מופרזת.
In 2012, Avi Dunkelman and his business partner, Joseph Gault, won a five-year contract from Canada Post to create a postage stamp series celebrating 100 years of the National Hockey League. (image from Avi Dunkelman)
It was as if he had come full circle, when Israeli-born Avi Dunkelman won a five-year contract from Canada Post in 2012 to create a postage stamp series celebrating 100 years of the NHL, focusing on the seven Canadian teams in the league.
Dunkelman was born in Haifa in 1954 and, at an early age, started collecting the stamps from the postcards his father sent him on his travels in Europe. The stamps gave Dunkelman a great appreciation for graphic design, so much so that he opted to go to art school.
“After I finished my military service, I decided to see if I could get some work in graphic design,” he told the Independent. “I soon realized that what I had learned in high school was not enough. I needed to study this very seriously in order to make a career out of it.”
Avi Dunkelman (photo from Avi Dunkelman)
Dunkelman first thought to pursue his studies in the United States but, as all of his mother’s family lived in Toronto, he chose to go there to study for a year. During this time, he also worked on improving his English language skills, with the intention of continuing his studies in the States.
Three weeks after he arrived, in 1977, he was attending Ontario College of Art and Design. He then pursued a post-graduate degree in Switzerland, at one of the top graphic design schools in the world at the time – they only accepted eight students per year.
In 1984, he made his way back to Toronto and got married, opening his own graphic design firm in 1986, called Avi Dunkelman Design Group. In 1987, he began teaching at Ontario College of Art and Design, where he has worked ever since – he’ll be celebrating 30 years there this spring.
“In 2010, I formed a partnership with my business partner, Joseph Gault, who studied with me in Switzerland,” said Dunkelman. “We’ve known each other for 37 years, and decided to form a creative partnership under the brand of Mix Design Group.
“We were invited to compete in designing the stamp for the Year of the Snake in 2011 – we won four design awards for it. In 2012, we were asked to compete on a five-year project celebrating or commemorating the 100th anniversary of the NHL. We submitted our design concept and we won the competition.”
Over the five years, Dunkelman and Gault designed 69 stamps, 32 first editions, about 15 booklets, and all kinds of other materials. It is the largest program that Canada Post has ever tasked.
Dunkelman did not grow up with hockey in Haifa. Instead, soccer was the sport of choice. He recalled, “I saw a glimpse of hockey, but never got to really understand the game like some Canadians do. I don’t know how to skate.
“My business partner is a hockey buff. His father was actually a professional hockey player in Scotland. He’s Canadian-born and grew up playing hockey with his father coaching him. He knows a lot more than I do.
“I think that the fact that I look at it from a layman’s perspective gives us an advantage … looking at things in a different way. And this is what my contribution to this project is.
One of the biggest challenges for Dunkelman was working with six different player photos at a time, editing them so that they work seamlessly together. (image from Avi Dunkelman)
“The way we work is we sit and brainstorm some ideas,” he said. “Then, we work independently on some ideas, designs, get together, analyze them, and decide what works and what doesn’t.”
One of the biggest challenges for Dunkelman was working with six different player photos at a time, editing them so that they work seamlessly together.
“That’s a challenging process,” he said. “If you look at the photograph on the stamp and the original, they sometimes look totally different.”
Over his more than 30-year career, Dunkelman has had to learn how to incorporate computers into the design process. The first computers came onto the scene as he graduated from the school in Switzerland and Dunkelman recalled that one of his teachers received four computers from Steve Jobs as a gift. While not so useful at the time – it was the mid-1980s – as software and computers developed further, Dunkelman began using them in his design process.
“Obviously, I had to adapt to computers, as the technology was growing, too, and going through its own growing pains,” he said. “I’d say I’m not unique in that. I think most designers had to do the same thing. When I was starting out on computers, Photoshop wasn’t around … wasn’t as complex and sophisticated as it is now. So, there were a few things I was integrating at the same time … taking an image, doing something, printing it, re-photographing it, re-modifying it, going back and forth between the computer and the work table.
“By the way, that’s part of the way I teach at school now … because my message to the younger generation is that the computer is not the answer for everything. The idea is not to develop a dependency on it. Depending on the nature of the project and what the opportunities present you with, even today, there are certain things to do in an analogue way.”
Dunkelman works with a production person. “I don’t have the time to get the ins and outs of every little update of software coming my way,” he said. “I try to keep up, but, to do this effectively, I’d need to devote my entire time to it. It’s not feasible for me.”
According to Dunkelman, graphic design has changed a lot in the computer era, opening up opportunities for more people to be in the industry. However, he said, “It’s a little disappointing to me how graphic design in general is going back. A lot of things look the same because people are using the same software, the same tools, fonts and colours. Especially with website design being template-oriented … it’s becoming more about information management and data management, as opposed to creating.”
Dunkelman has a long list of clients, including the Ontario Chamber of Commerce, the Royal Canadian Mint, the University of Toronto and many private companies.
“Right now, I split my time between teaching and working,” he said. “Going forward, the professional work I’m doing is probably going to slowly diminish by choice, while still teaching and being a mentor for the next generation.
“This is one of the things I’m focusing on for my students – mentoring them to a point where I still keep a strong connection with former students who seek advice. They know I’m always available, open and willing to help. This is what I really enjoy seeing – the next generation and my former students getting ahead in their own careers and taking charge of the industry … hopefully, to become leaders.”
קנדה פוסט מקפיאה את החלטתה להפסיק לחלק דואר דואר לבתים פרטיים. (צילום: Bernard Gagnon via commons.wikimedia.org)
תוצאות ראשונות של ניצחון הליברלים בבחירות לטובת האזרחים: קנדה פוסט מקפיאה את החלטתה להפסיק לחלק דואר דואר לבתים פרטיים
הניצחון המוחץ של המפלגה הליברלית בבחירות בתשעה עשר באוקטובר ותבוסת מפלגת השמרנים, מביאה כבר לשינוי משמעותי ראשון לרווחת התושבים. רשות הדואר הקנדית קנדה פוסט החליטה בימים האחרונים להקפיא את החלטתה השנויה במחלוקת, להפסיק ולחלק דואר לבתים פרטיים (בעיקר לאילו שנמצאים באזורים מרוחקים). מדיניות זו של קנדה פוסט נוגעת לכחצי מיליון קנדים, והיא נקבעה בשנה שעברה כביכול לאור הפסדים כספיים כבדים של רשות הדואר. השנה הרשות דיווחה דווקא על רווחים נאים במאזנה. כתוצאה מכך חלק גדול מבעלי הבתים הפרטיים נאלצים כבר בשנה האחרונה לאסוף את הדואר בעצמם, ממתקנים של תיבות דואר קהילתיות, שרבים מהם כבר הוקמו בכל רחבי המדינה. רבים מתנגדים למדיניות קנדה פוסט בהם כאמור המפלגה הלברלית שזכתה ברוב הקולות בבחירות, איגוד עובדי רשות הדואר כיוון שדוורים רבים יאבדו את מקום עבודתם, וכמובן אזרחים רבים.
בקנדה פוסט מציינים כי המדיניות לעבור לתיבות דואר קהילתיות תיבדק מחדש בעצה אחת עם הממשלה הליברלית החדשה, ברשות ג’סטין טרודו, שהושבעה השבוע. מכל מקום אילו שכבר אוספים את דברי הדואר שלהם מתיבות קהילתיות, ימשיכו לעשות זאת עד להודעה חדשה. ולעומתם אילו שתיבות הדואר הקהילתיות שלהן עדיין לא הוקמו, ימשיכו להינות מחלוקת דואר עד לביתם.
תושבת בירת קנדה אוטווה מצאה דרך מקורית להיאבק בקנדה פוסט שעמדה לבנות מתקן לתיבות דואר בסמוך לביתה. מרי-מאי דאוניג כועסת מאוד על רשות הדואר שהחליטה להקים מתקן של תיבות דואר קהילתיות, דווקא ליד הגינה המטופחת שלה, מול ביתה בו היא גרה לא פחות עשרים שנים. דאוניג ידעה כבר לפני כחצי שנה (בחודש אפריל) כי המתקן יבנה ליד ביתה, ומאז היא נערכת להיאבק כל הכוח ברוע הגזרה. כל בקשותיה מרשות הדואר שתעתיק את את המתקן למקום אחר עלו בתוהו. לפני מספר ימים אף הופיעו מספר עובדים של קנדה פוסט למקום ליד ביתה בכוונה להכשירו, להקמת המתקן. דאוניג הבינה שאין לה שום דרך להפסיק את הפרוייקט מלבד נקיטה בצעד פיזי יוצא דופן, ובתקופה האחרונה היא נשכבה במלוא קומתה כל יום על השטח שמיועד למתקן. היא פגשה במקום מפקח בנייה של רשות הדואר ואמרה לו מפורשות כי ההחלטה להקים את תיבות הדואר הקהילתיות, מנוגדת למדיניות הממשלה החדשה של המפלגה הליברלית. לדבריה הרשות שהיא קורפורשיין ממשלתי, אינה יכולה להתעלם מהחלטת הממשלה ומרצון הציבור הרחב שבחר בה. המפקח לא התכוון לעצור את בניית המתקן ודאוניג נערכה להמשיך ולשכב במקום כל יום. ולשמחתה שכנייה ואיגוד עובדי רשות הדואר תמכו במאבקה והבטיחו לעזור. אך כאמור קנדה פוסט החליטה בשלב זה להפסיק את המשך פרוייקט הקמת תיבות הדואר הקהילתיות, ודאוניג יכולה לחזור ולחייך והיא אינה צריכה עוד לשכב על האדמה הרטובה ליד ביתה.
מכרה יהלומים חדש בקנדה שבהקמתו הושקעו כמיליארד דולר
חברת ‘יהלומי מאונטיין פרובינס’ הקנדית (שמניותיה נסחרות בבורסת ניו יורק) תפעיל מכרה יהלומים חדש בשם ‘גאציו קיו’, שיכנס לפעולה במחצית השנייה של השנה הבאה. המכרה שמשתרע על פני שטח של למעלה מעשרת אלפים דונמים, נמצא בטריטוריות הצפון-מערביות, במרחק של כשלוש מאות ק”מ מעיר הבירה ילונייף. בבניית הפרוייקט מושקע סכום גבוה מאוד שנאמד ב-1.1 מיליארד דולר. בהקמת המכרה מועסקים כיום כשש מאות עובדים. ובעת יכנס לפעולה בשנה הבאה יועסקו בו כארבע מאות עובדים.
Judith Weiszmann holds an audience of students spellbound at Merivale High School in Ottawa in October 2013. (photo by Jeremy Page)
No matter the audience, Judith Weiszmann has three key messages when she speaks about the Holocaust: always remember the good that one person can do in the world, pay attention to the pockets of antisemitism springing up in some parts of Europe and North America, and remember that living in peace with your neighbors is much better than the alternative.
Judith and her husband Erwin, z”l, both structural engineers who emigrated to Canada after the Hungarian Revolution, were frequent speakers about the Holocaust for schools and service clubs in Winnipeg, where Judith still lives and continues to be an outreach speaker. The families of both Judith and Erwin were saved by Raoul Wallenberg, the Swedish businessman-turned-diplomat who came to Hungary towards the end of the war and managed to issue thousands of Schutzpasses (a document identifying the bearer as a Swedish citizen rather than as a Jew) to Hungarian Jews who were on the brink of being deported to concentration camps.
The Schutzpass of Judith Weiszmann (née Kopstein), which was featured in a stamp issued by Sweden and also one issued by Canada. (image from Judith Weiszmann)
In 2011, the Swedish government issued a stamp commemorating the 100th birthday of Wallenberg. It featured a picture of Wallenberg in the foreground and an image of a Schutzpass in the background, complete with a picture of the 14-year-old bearer of the pass, Judith Kopstein, who later became Judith Weiszmann. Serendipitously, Judith had presented a copy of her Schutzpass to Wallenberg’s half-sister Nina 10 years previously when Nina attended the unveiling of a statue in her brother’s honor in Toronto. Upon returning to Sweden, unbeknown to Judith, Nina framed her Schutzpass and hung it in her home. Years later, the Swedish Postal Services made use of the image and Canada also issued a stamp using the same Schutzpass, never imagining that the young girl pictured in it was still alive. When Canada Post learned that Judith, then 83, was very much alive, and tremendously honored to appear on a Canadian stamp with Wallenberg, they held a special ceremony for her in Toronto to mark the connections.
Since the issuing of the Wallenberg stamps, Judith has received a wide-ranging number of speaking requests – requests she is only too glad to oblige. In her words, they provide her with an opportunity to “bear witness” to the selflessness of Wallenberg and remind her audiences that forces of evil can take root again if we are not vigilant.
In Ottawa, in October 2013, Judith held an audience of students spellbound in the ethnically diverse Merivale High School during both her morning and afternoon presentations. According to teacher Irv Osterer, whose efforts resulted in Judith’s visit, “by the afternoon, word had gone around the school about how important it was for everyone to hear this woman speak. By the afternoon presentation, the kids were almost hanging from the rafters of the auditorium.”
Judith Weiszmann and teacher Irv Osterer, third and fourth from the left, with students from Merivale High School’s Jewish Culture Club at the Ottawa’s Raoul Wallenberg Park. (photo by Jeremy Page)
Drawing parallels between the fact that she was the age of many of the high school students when she lived through the Holocaust, she inspired the students with messages about the difference one person can make in the world, how hating your neighbor is not a way forward, and about how a better world will come from all of us living side by side in peace. At the conclusion of her remarks, a young woman in a hijab bounded to the front of the theatre to give Judith a spontaneous embrace.
From Ottawa, Judith continued to Toronto, where she spoke to a joint session of B’nai Brith Canada and the Law Society of Upper Canada and to a conference hosted by Canada, the 2013 chair of the International Holocaust Remembrance Alliance (IHRA), an international body that deals with Holocaust and related educational matters and liaises with several governments, Holocaust researchers and educators.
As a result of the Toronto speaking engagements, in February 2014, Judith had the opportunity to realize a lifelong dream, which was to travel to Wallenberg’s homeland, Sweden. On this occasion, she was the guest of the Canadian government and was asked to speak once more to another conference of the IHRA in which the leadership of the alliance rotated from Canada to England.
The stories she told of how the war affected Hungarian Jews and how Wallenberg’s interventions saved thousands of Jews from the gas chambers no doubt resonated as deeply with the Swedish audience as they did with those in Canada. One of Judith’s most remarkable memories is about the last time anyone in the West actually saw Wallenberg.
Judith’s father, Andor Kopstein, was a senior administrative support to Wallenberg. German was the language in which they communicated. On the final day Wallenberg was seen, they were in Budapest together, as Wallenberg was to travel to Debrecen, a Hungarian city that had already been liberated. In conjunction with the Swedish Red Cross, Wallenberg’s intentions were to purchase food in Debrecen for the general population in Budapest, all of whom had had little access to food. It was widely known that Wallenberg had a considerable amount of gold on his person – funds provided by his own government and the governments of several Allied countries – with which he planned to pay for the food. Wallenberg was about to get into the middle car of a three-car convoy, with Russian military officers in the lead and last cars. Just before the convoy pulled away, Wallenberg said to Judith’s father, in German, “I am not sure if these are my bodyguards or my captors.” Wallenberg was never seen again. A young Judith had watched the exchange, hiding behind an entrance door to her apartment building, and her father repeated Wallenberg’s words to her when the convoy departed.
Canada’s Dr. Mario Silva hands the gavel of the International Holocaust Remembrance Alliance (IHRA) over to the United Kingdom’s Sir Andrew Burns. (photo by Nicole Roberts, British embassy, Berlin)
At the conclusion of the IHRA conference, Judith met with several Hungarian men and women who had moved to Sweden immediately after the war. At the end of the war, Sweden offered the opportunity for Jewish orphans to be brought to its shores. All those who came at that time have remained in Sweden and made their lives there. Other Hungarians came to Sweden after the Hungarian Revolution in 1956.
Judith gave one further presentation on her trip: to teachers involved in an educational institution that the Swedish government formed some years ago after hearing about resurgences of antisemitism in Norway and elsewhere in Europe.
The fate of Wallenberg has never been known for certain but was undoubtedly a topic of conversation when Judith had the chance once more to meet his half-sister Nina. Stopping for tea with Nina and several of Nina’s nieces, and with her own daughter Ann, who accompanied her on the trip, Judith told one interviewer that she and Nina were “united in a love for her brother Raoul.”
From Sweden, Judith traveled to Budapest to visit with relatives and speak at the Jewish Club, a sort of unofficial arm of the IHRA. The club receives some modest financial help from the alliance for its efforts to fight antisemitism. Its main activity is to present lectures and other educational presentations to teachers, students and, occasionally, the general public about the Holocaust and antisemitism. As Judith explained to me, “During the communist regime, there was no education about WWII. Today’s reality is that there is whole generation of teachers who have grown up with no background whatsoever on what happened during the war, Hungary’s role in it and the consequences of antisemitism. They cannot teach what they do not themselves know about.”
Judith’s presentation drew about 70 people, 60 of whom were students at the senior high school or university level. Organizers told her that about 55 of the students present were non-Jews, which Judith saw as an expression of interest and open-mindedness, and she remarked that the students asked intelligent questions. Many attendees admitted that they were hearing for the first time about Hungary’s role in the war and about the treatment of Jews and other minorities during that time. At the conclusion of her talk, one non-Jewish young man stood to say that he knew that there were fewer survivors each year and that “we young people have to take over and talk about it.”
Since returning home from Sweden and Hungary, Judith continues to share her messages with groups of students and others in Winnipeg. Now, she also wants to talk about new concerns she has about the rise of antisemitic incidences in Hungary. In her view, after the landslide victory of Hungary’s right-wing party in the country’s national elections on April 6, “things do not look very promising for Hungarian Jews.” She is irritated with plans (proposed by the previous government) to erect a monument suggesting that Hungary was occupied during the Second World War and that any fault lies with the German Nazis. A very feisty Judith Weiszmann is here to say otherwise – however, she is also here to remind us how much good one person can do in the world and that we all have options to work at peaceful coexistence.
Karen Ginsberg,an Ottawa-based writer, considers herself blessed to count Judith as a friend.
