חזרתי מנסיעה שנייה לישראל בסוף חודש מאי. בראשית חודש פברואר טסתי בדחיפות לישראל כיוון שאמי היתה מאושפזת במצב קריטי בבית החולים איכילוב שליד ביתה, לאחר שנחנקה מחתיכת תפוח שהיתה בסלט שאכלה. היא נפטרה לאחר מספר ימים ונקברה בדיוק באותו יום בו אבי נקבר, שנה קודם לכן. הנסיעה השנייה לישראל במאי בוצעה על ידי כדי לעזור לאחי להמשיך ולפנות דברים מדירת הורי, במקביל לחתימה על מסמכים שונים בפני עורך הדין של המשפחה. זו בעצם הפעם הראשונה מאז שעזבתי את ישראל לפני למעלה משבע עשרה שנים (בראשית שנת אלפיים וחמש), שאני מגיע לשני ביקורים בשנה. מודה אני שזה יותר מדי בשבילי. הטיסות הארוכות, השינויים בזמנים וכן באופי של שתי המדינות (ישראל וקנדה) מעייפים מאוד
הביקור הנוכחי בישראל היה קצר ונועד כאמור לטיפול בעניינים משפחתיים ולא מפגשים חברתיים. לכן לראשונה מאז עזבתי את ישראל, לא הודעתי מראש לאף אחד מחברי שאני מגיע. למעט אחי ואשתו, באותה סיבה לא פגשתי את שאר חברי המשפחה. כיוון שהספקתי לעמוד בכל המחויבויות ניצלתי את מספר הימים המועט שנשאר לי לפגוש מספר קטן של חברים קרובים. למרות ההיכרות הארוכה, אותה שפה (עברית) בה אנו מדברים, הרגשתי הפעם יותר מתמיד כמה אנו רחוקים זה מזה. אין ספק שהמגורים מחוץ לישראל, הפכו אותי לרחוק וזר מול מה שקורה במדינה, ובעיקר אצל אלה שגרים בה. אינני בטוח שהייתי היום יכול לגור בישראל. זו מדינה שהולכת ומשתנה תדיר ולצערי לכיוון הלא נכון
לפני שטסתי בחזרה לוונקובר הצלחתי להסתובב קצת ברחובותיה העמוסים לעייפה של תל אביב. ומה מצאתי: רעש קשה שחלקו נובע מבניית רכבת תחתית, פקקים אינסופיים ובעיקר ישראלים שלא אכפת להם מכלום. הם מדברים בטלפונים בכל מקום, מעשנים בכל פינה, צופרים נון-סטופ בעת הנהיגה הפרועה שלהם ועוד ועוד. בכל ביקור אני שם לב שגם בתל אביב כמות חובשי הכיפות הולך וגדל. הזכרתי זאת לבעלת בית קפה בכיכר מסריק והיא הגיבה במשפט אחד: “כמות הדתיים והבורים הולך וגדל”. כנראה שהיא צודקת
לאחרונה שמענו שהממשלה החילופית בראשות בנט ולפיד לראש הממשלה הנצחי – נתניהו, לא הצליחה במשימתה להחזיק קדנציה שלמה, ובחירות חדשות יערכו במהלך חודש אוקטובר. לפיכך יש סיכוי גדול שנתניהו שעומד למשפט על מעלליו הלא חוקיים, יחזור שוב לכס השלטון, לאחר שישב כבר על כיסא ראש הממשלה במשך כחמש עשרה שנים. זה הדבר האחרון שישראל צריכה כיום, וזה הדבר העיקרי שימשיך להזיק למדינה ולאזרחיה. נתניהו הוא מלך מלכי הפילוגים. בתקופת שלטונו ההסתה נגד גורמי אכיפת החוק ובית המשפט גדלה באופן משמעותי, כמו גם השסע בין האזרחים: דתיים מול חילוניים, ימנים מול שמאליים, ספרדים מול אשכנזים ויהודים מול ערבים
כשאני מסתובב כיום בישראל אני מרגיש זר לחלוטין. אינני מתחבר למה קורה במדינה, אינני אוהב את התנהגות הישראלים וסדר העדיפות שלהם. גם מבחינה תרבותית אני מרגיש כיום רחוק וזר. זה לא מתאים לי יותר. הישראלים הופכים יותר ויותר ללאומניים, ימנים ודתיים. במקום דו שיח יש יותר שנאה ואלימות מילולית (ולפעמים גם פיזית), במקום סדר יום חדש ובריא יותר למדינה ולאזרחיה: ישראל חוזרת לאחור והדת תופסת מקום מרכזי בחיים
כשעזבתי את תל אביב בטיסה בחזרה לוונקובר, נשמתי עמוקות וניסיתי לארגן את מחשבותי. למסקנה אחת ברורה הגעתי: בשנים הקרובות אינני מתכוון לחזור ולבקר בישראל
