.שכונת הווסט אנד בוונקובר (Francisco Anzola)
ביום רביעי בבוקר אחרי ארוחת הבוקר ישבתי למספר דקות על הספה בסלון הגדול שלי בוונקובר, כדי לתכנן בקפידות את יום העבודה שלי. צריך להכניס תיקונים בסיפור על דני וילדותו מירושלים, להמשיך בהכנות ליריד הספרים הקרב וממשמש וכמובן בעיקר – לכתוב סוף סוף את הסיפור הזוי על ישראלי שהכיר לטינית בת”א, שכעובדת זרה טיפלה בקשישים. השניים התאהבו, עקרו ליבשת הצפון אמריקנית ומאז הם חיים באושר ואושר.
הסתכלתי על כתמי הרטיבות בסלוני כתוצאה מהדליפות הבלתי פוסקות. כידוע יורד הרבה גם בוונקובר וזה המחיר של החיים הרטובים כאן. אני עוד אתן בראש לבעל הבית שעד לרגע זה לא תיקן את הדרוש. מתי אוכל להינות מדירתי החדשה ללא מפריע שאלתי את עצמי ביאוש מה? לא רוצה ביורוקרטיות, לא רוצה רעש מהשכנים, לא רוצה מים בסלון. לא רוצה ולא רוצה.
בעודי מסיים את פרק המחשבות המייאש על צרותי, נכנסת פתאם לסלון במהירות של פרארי חדישה בת זוגתי שתחייה. בוודאי תבקש משהו ממני לשם שינוי מילמתי לעצמי. “רונימו יקירי”, אמרה בקול החיבתי שלה. “האם תוכל ללת לי כסף לרכישת פירות בשוק? אתה הרי כל כך אוהב לאכול את הפירות העסיסיים כאן. זה עושה לך כל כך טוב בבטן החמודה והרגישה שלך. ואני כל כך אוהבת לראות אותך מאושר כל כך יקירי אהובי”. הבנתי שלא אוכל להימלט שוב מהדרישה לתת לה כסף. זהו! הפעם שום תירוץ לא יעבוד כאשר מדובר בפירות שאני אוכל כל היום, כל יום. היא נגעה בנקודה מאוד רגישה בחיי – פירות חיי. הכנסתי את ידי לכיס שזו הפעולה הכי שנואה עלי בחיים. חשבתי לא פעם לתפור את הכיס ולסגור אותו לתמיד, כך שארנקי שהוא קודש הקודשים שלי, ינוח לו לעולמים ללא מטרד. הוצאתי את הארנק המקופל שהרהרתי שעתה הגיע הזמן להכניס בו קיפולים נוספים. שלפתי ממנו באיטיות ובעצבות שטר של חמישה דולר כחולים חדשים. הסתכלתי בצער רב על הפרידה הבלתי נמענת מחברי היקר והרגשתי שכל עולמי קורס בבת אחת. הפרידות האלה גומרות אותי והורסות את בריאותי. ביקשתי עוד דקה להחזיק בשטרי היקר וקירבתי אותו לליבי שפעם כתחנת כוח שעומדת לקרוס מהעומס. מהלב שלי החלש משהו העברתי את השטר לפי כדי שאוכל להעניק לו נשיקת פרידה אחרונה. פתאם אני שומע את בת זוגתי צווחת ליד הדלת הפתוחה: “יקירי! אינני יכולה להמתין כל היום בשביל הפירות שלך. בניגוד אליך יש לי גם עסק לנהל. מדוע שלא תקנה את הפירות בעצמך?” הבנתי שהפרידה זו היא סופית ומוחלטת והעברתי לה בצער רב את שטר חמשת הדולרים המסכן שלי. זו ממש התעללות חסרת רחמים בי ובו. עם סיום טקס העברת השטר מיד ליד שדאגתי שיהיה איטי ככל הניתן, אמרתי לה בתקיפות מהולה בכעס ותסכול: “אני מצפה לקבל בחזרה עודף והרבה. את קולטת?!” בעוד היא סוגרת את הדלת ואני שומע את צעדיה המהירים במדרגות התלולות מטה, מילמתי לעצמי “שעדיף שתחזיר לי מספר מטבעות מצלצלים זכר לשטר האבוד שלי”.
הרמתי ידיים: אאלץ להתמודד עם הרטיבות כיאה לוונקובר ועם אובדן חמשת הדולרים שלי, כיאה לדן פזרן. התיישבתי מול המחשב וניסיתי להירגע ולארגן את מחשבותי מחדש. כיצד אתחיל את הסיפור על העובדת הזרה שהכירה בישראל גבר והשניים במסגרת אהבתם עקרו לוונקובר הקרה והרחוקה? אולי אתחיל דווקא בדירה עם הסלון הגדול שהם שכרו בשכונת הווסט אנד?