בשבוע שעבר הגיע לוונקובר העיתונאי האנגלי של “האינדיפנדנט”, רוברט פיסק, שנחשב למומחה בנושאי המזרח התיכון. הוא נתן הרצאה בפני אולם מלא פה לפה בכנסייה המאוחדת בדאון טאון. (צילום: Roni Rachmani)
בשבוע שעבר הגיע לוונקובר העיתונאי האנגלי של “האינדיפנדנט”, רוברט פיסק, שנחשב למומחה בנושאי המזרח התיכון. כבר שנים רבות שהוא מסקר את המתרחש באזור המסוכן הזה, תוך שהוא צובר עשרות שעות של ראיונות עם ראשי מדינות, ארגוני טרור ואנשי מפתח אחרים. פיסק מקיים סדרה של הרצאות ברחבי קנדה. בוונקובר הוא נתן הרצאה בפני אולם מלא פה לפה בכנסייה המאוחדת בדאון טאון. פיסק לא מסתיר את דעותיו וניתן מייד להבין שהוא שייך למחנה השמאל. לדבריו במדינות כמו אנגליה וקנדה לציבור הרחב יש דעות שונות ממשלותיהם, ודעות אלה לא באות לידי ביטוי. פיסק ממליץ לשומעיו שלא לבחור שוב בראש הממשלה הנוכחי סטיבן הרפר. “יש ביקורת גדולה על ממשלת קנדה בנושא הטיפול בפליטים, שמגיעים בהמוניהם מהמזרח התיכון. צריך להיות מנהיג כמו הקנצלרית של גרמניה אנגלה מרקל ולא כמו הרפר”. להלן עיקריו דבריו.
הסכם סייקס-פיקו הוא זה שיצר את הבעיות הנוכחיות הקשות במזרח התיכון
המזרח התיכון לפני כמאה שנים (1916) על ידי הצרפתים והבריטים, במסגרת הסכם סייקס-פיקו, היא שיצרה את העיוות נוראי ואת תוצאותיו שאנו רואים היום. בסיום מלחמת העולם הראשונה ביקשו שתי המדינות לחלק את האימפריה העות’מאנית ובעצם להשתלט על אדמותיה. זאת בטענה כביכול עד שיוקמו שלטונות עצמאיים. מעניין שהערבים לא שותפו כלל והצרפתים והבריטים קבעו לבדם את גבולות סוריה, עיראק, ירדן, לבנון ופלסטין. הוקמו מדינות שלתושבים בהן אין שום דבר משותף, גם לא מהבחינה הדתית. ובעצם צרפת ובריטניה ביקשו לשלוט במדינות אלה, באדמותיהן וכמובן גם במשאבים שלהן. לתושבים לא הוענקו צדק וחופש ונגרם להם עוול נוראי. לאחר מכן שתי המדינות עזבו את האזור והשאירו דיקטטורים ומלכים, ואף תמכו בהם ונתנו להם כסף ונשק. כיצד המוסלמים שמאמינים באלוהים דוכאו והושפלו על ידי מנהיגים שלא מאמינים באלוהים? כיצד מדינות המערב הדמוקרטיות תמכו כל השנים באותם דיקטטורים? מבחינת התושבים דמוקרטיה היא לא כמו במערב אלה פשוט דיקטטורה. אני לא זוכר בהפגנות נגד השליטים במזרח התיכון בארבע השנים האחרונות, אפילו מפגין אחד שרצה דמוקרטיה.
המצב בסוריה והפליטים הרבים
המצב בסוריה הוא גרוע ביותר מאי פעם במזרח התיכון. להערכתי יש כבר כשלוש מאות אלף הרוגים. מפקדי הצבא הסורי מסרו לי כי רק מצידם נהרגו כחמישים אלף חיילים. לבנון קלטה 1.5 מיליון פליטים ומדובר במדינה קטנה בת חמישה מיליון איש בלבד. אז האירופאים יכולים לדבר עד כמה קשה לקלוט פליטים? המצב במחנות הפליטים בלבנון קשה ביותר. סיירתי שם וראיתי ילדים שצריכים ללכת לבתי ספר עובדים בשדות בתנאי עבדות של ממש. כשמונה מאות אלף פליטים מציפים כיום את אירופה, ולהערכתי מרביתם לא מתכוונים לחזור למזרח התיכון כי אין להם לאן לחזור. הם לא מאמינים עוד במבנה המדינות הנוכחי, שנקבע בעצם בהסכם סייקס-פיקו. המצב הקשה והסבל הנוראי האנושי הזה קורה באזור בעיקר כיוון שלא תכננו שום דבר מראש. וינסטון צ’רצ’יל למשל הקים ועדה מיוחדת לתכנון מה יקרה בגרמניה הנאצית ארבע שנים לאחר נפילתה. צריך היום לשבת ולתכנן מה יקרה במזרח התיכון בעוד שישים שנה.
מי הטובים ומי הרעים במזרח התיכון?
היום אי אפשר לדעת במזרח התיכון מי הם הטובים ומי הם רעים. בעצם אף פעם לא ידענו. שום גורם צבאי לא יעמוד בקריטריונים של הארגונים לזכויות האזרח. בין אם מדובר בסוריה, ערב הסעודית, דאעש, ישראל או ארה”ב.