עדי ברוקס שגרה בוונקובר במשך שמונה שנים הוציאה ספר קומיקס המתאר את מעלותיה הקשים בוונקובר. היא בחרה דרך מקורית לקדם את הספר: פרסום ריאיון בעיתון “לאישה” על ונקובר, ללא תגובה של אף אחד מאלה שגרים כאן. הריאיון מלא מידע לא נכון וברוקס משליכה את בעיותיה האישיות והמקצועיות שלה ושל בעלה על ונקובר, ומאשימה בעצם את העיר במה שקרה לה.
ברוקס ממשיכה להשמיץ את קנדה והיא טוענת שאין כאן תרבות. אם היא צודקת מדוע עברה לכאן? היא יכלה לעבור למדינות “תרבויות” יותר.
היא ממשיכה בהאשמות והפעם על התייחסות קנדה לילידים ובעצם המדינה לדעתה מתעלמת לחלוטין מהנושא. בורקס צודקת שיחסה של קנדה לילידים בעבר היה מחפיר, אך אי אפשר לטעון שכיום קנדה מתעלמת מהנושא. ההיפך הוא הנכון: קנדה מנסה לשפר את רמת החיים של הילידים, לקדם פרויקטים שונים לטובתם ולא פחות חשוב להודות בדברים חמורים ביותר שנעשו להם בעבר. מי שטוען שזו התעלמות לא יודע מה הוא אומר. ועוד לטעון שהקנדים לא מדברים על כך? שקר מוחלט. ממומלץ אגב לישראלים שלא לבקר את קנדה בנושא הילידים, כי יכולים לא מעט לבקר את ישראל בנושא הפלסטינים.
ברוקס צודקת שבוונקובר אין את רמת השמש לה רגילים הישראלים בישראל. אך אין חדש תחת השמש וזו בעיה פרטית שלה. כלום לא ידעה ברוקס שיש כאן הרבה פחות ימי שמש מאשר בישראל? האם צריך להתאמץ כדי למצוא מידע בנושא זה? האם זה סוד שמגלים אותו רק כאשר עוברים לכאן?
ברוקס ממשיכה במסע הלכלוכים האינסופיים שלה על ונקובר או בעצם על קנדה בכלל, תוך שהיא טוענת שאין כאן חוש הומור, או סרקזם. “שום בדיחה לא עובדת כי אנשים מבינים כל דבר כמו שהוא”. היא מוסיפה כי “כולם שם (כאן) בקטע של טיולים וספורט… אבל אם לוקחים מהמקום את הטבע, לא נשאר בו כלום”. לברוקס היו כנראה מספר בעיות נפשיות קשות והיא השליכה אותם על קנדה וונקובר בפרט. מדוע היא באה לכאן בכלל? עדיף היה שלא הייתה עוזבת את ישראל. היא עשתה מעשה שלא יעשה והכל לקדם את ספר האיורים שלה.
ברוקס מודה קצת שבגלל בעיות אישיות שלה ושל בעלה היא מצאה את ונקובר כקורבן לכך: “ברור שהתפיסה שלנו את ונקובר נצבעה במאבק האישי שלנו, וברור שבתנאים היה יכול להיות לנו אחרת… אנחנו הגענו לשם (לכאן) לשם מטרה מסוימת: כדי שברק (בעלה) יפרסם מאמר מבוסס מחקר ויקבל משרה בארץ. מה שקרה לברק זה שהוא עבד על מחקר שמראש לא היה לו סיכוי להצליח”. אז מה רוצה היא מוונקובר?
ברוקס ממשיכה להמציא דברים וטוענת שבוונקובר קיימת התפיסה ששליליות ודיכאון מידבקים. אני גר כאן כשבעה עשרה שנים ומעולם לא שמעתי על דברי שטות שכאלה. בכל מקום במערב כולל ישראל מנסים למשוך אותנו לכיוון החיוביות והאופטימיות וזה טבעי לכולם, חוץ כנראה מלברוקס.
היא ממשיכה לתאר עד כמה ונקובר רעה בעברית עילגת טוענת כי “בוונקובר יש אלפי הומלסים שמגיעים מכל קנדה כי עאלק חם שם (כאן). גם שם (כאן) הם מתים בקור, ראינו במו עינינו גופות ברחוב”. האמת מרה: בוונקובר יש הרבה הומלסים שהגיעו מרחבי קנדה, כי אכן זהו המקום החם בקנדה, ואין על כך עוררים. יש לפעמים מתים ברחובות אך הסיבה לכך היא שימוש יתר בסמים ולא בגלל הקור.
עדי ברוקס שגרה בוונקובר במשך שמונה שנים (מאלפיים ושש), הוציאה ספר קומיקס המתאר את מעלותיה הקשים בוונקובר. ואיך מקדמים את הספר? מפרסמים ריאיון ארוך בעיתון “לאישה” שמלכלך על ונקובר, ללא תגובה של אף אחד מאלה שבחרו לגור כאן. הריאיון אגב מלא מידע לא נכון בלשון של המעטה. ברוקס משליכה את בעיותיה האישיות והמקצועיות שלה ושל בעלה על ונקובר, ומאשימה בעצם את העיר במה שקרה לה. כישראלית מצויה היא בוודאי לא תיקח אחריות ותמצא אחרים כולל ונקובר להאשים אותם. פשוט מביש.
ברוקס מתחילה בהשמצות דווקא על קנדה וטוענת כי “המשבר הכי גרוע שמספרים עליו בעיתונות שלהם הוא שחתול נתקע על העץ. אין שום תרבות של ביקורת. זו מדינה גדולה מאוד, אבל חיים בה רק שלושים מיליון איש, זה נורא ריק, ויש אווירה של ריקנות, כי התרבות ריקה”. קודם כל הלוואי ובקנדה היו כותבים רק על חתולים. לצערנו כותבים כאן על לא מעט בעיות של תעסוקה, דיור יקר, נושא הילידים, האקלים ועוד. דברי ההבל של ברוקס מוכיחים שיש בה שנאה לא מובנת לקנדה, שאגב גרים בה רק שלושים ושמונה מיליון איש ולא כפי שהוא טוענת. אווירה של ריקנות? כנראה שחייה של ברוקס היו ריקנים כאן וזו בעיה פרטית שלה. אני גר בוונקובר מזה כשבעה עשרה שנה וחיי כאן לא היו ריקנים ולו יום אחד.
ברוקס ממשיכה וטוענת כי ברגע שהיא ובעלה שינו את הטון והחליטו משום מה? והחלו העביר ביקורת או שהתחילו להרגיש פחות טוב והביעו עצבות או כעס, הם הרגישו שהם חורגים מהכללים. “זו מדינה סוציאל דמוקרטית רק בקטע הכלכלי, אין שום לכידות חברתית. אם את בדיכאון, טפלי בעצמך, אל תחפשי כתף תומכת”. שוב דברי הבל ושטות של ברוקס. כשיש לי דברי ביקורת על מה שקורה כאן יש שמוכנים לשמוע ויש שלא, כמו בכל מקום נורמלי. לא שמעתי מעולם כי ביקורת על מה שקורה כאן “חורגת מהכללים”. זו פשוט המצאה פרי דמיונה של הישראלית הזאת. והיא עוד מדברת על שאין כאן “שום לכידות חברתית”? כאילו שבישראל יש. בישראל של היום כולם אוכלים אחד את השני והשנאה בין הישראלים הוא נוראית וקשה. אין בכלל מה להשוות זאת עם מה שקורה בקנדה. לגבי הטענה שאם למישהו יש כאן דכאון עליו לטפל בו בעצמו – גם זה לא נכון. יש לא מעט ארגונים מקצועיים שמטפלים במי שיש לו בעיות נפשיות. בכל מקום עבודה שהייתי בו יש כל הזמן פרסומים למי לפנות ברגע שיש בעיה נפשית וזה אפילו לא עולה כסף כמדומני. לי יש גם לא מעט חברים כאן שחלקם הגדול יעזור במקרה הצורך. אם לברוקס לא היו כאלה זו שוב בעיה פרטית שלה. חבל שהיא מאשימה את קנדה בכלל וונקובר בפרט בכל בעיותיה האישיות.
סוף טוב לסגת מעצר הבית בוונקובר של סמנכ”ל הכספים של ענקית התקשורת הסינית “וואווי”, מנג וואנזו, ולהחזקתם בכלא הסיני של שני אזרחים קנדים: מייקל קובריג ומייקל ספבור. זאת משך כשלוש שנים שכללו דיונים משפטיים, ניסיונות דיפלומטים וסיקור רב בתקשורת העולמית.
וואזנו עזבה את ונקובר ביום שישי העשרים וארבעה בספטמבר ונחתה למחרת בבוקר בשנג’ן סין. היא זכתה לטקס כיאה לגיבורה לאומית. באותה עת ממש שני המייקלים (קובריג וספבור) נחתו בקלגרי בליווי שגריר קנדה בסין. את שני הקנדים קיבל בחום ראש הממשלה ג’סטין טרודו.
לאחר הסתלקותו של דונלד טראמפ מהבית הלבן בראשית השנה, נכנסו המגעים הדיפלומטים בין ארה”ב לסין להילוך גבוה, לפתרון סוגיית וואנזו, תוך שקנדה מפעילה לחץ על ארה”ב לעזור לה מול סין. הדיפלומטיה ניצחה וביום ששי (העשרים וארבעה בספטמבר) התביעה בארה”ב ביטלה את כתב האישום נגד וואנזו ו”וואווי”, בו נטען שהם הפרו את האמברגו נגד איראן. מייד לאחר מכן התביעה בקנדה ביקשה מביהמ”ש העליון של מחוז בריטיש קולומביה, לבטל את ההליך המשפטי להסגרת וואנזו לארה”ב. וכאמור מקביל סין שיחררה את קובריג וספבור שנאשמו בריגול נגדה.
בניגוד לתחזיות: טרודו ניצח שוב בבחירות בקנדה אך לא הצליח להשיג רוב בפרלמנט
ראש ממשלת קנדה מטעם המפלגה הליברלית, ג’סטין טרודו, ניצח שוב בבחירות הכלליות שנערכו ביום שני העשרים בספטמבר. זאת בניגוד לתחזיות הקודמות של המשאלים שינבאו מאבק צמוד עם מפלגת השמרנים. טרודו משמש ראש ממשלה מזה זה שנים. בארבע השנים הראשונות הוא עמד בראש ממשלת רוב. אך גם הפעם כמו בבחירות הקודמות, הוא לא הצליח להשיג רוב בפרלמנט ונכשל במטרה שלשמה הכריז על הבחירות המוקדמות. בעצם כל המפלגות שמרו על כוחן פחות או יותר ערב הבחירות. לפיכך הופנתה ביקורת קשה נגד טרודו על החלטתו ללכת לבחירות אחרי שנתיים של ממשלת מיעוט ברשותו, ועוד בתקופת המגפה, שעלתה למשלם המיסים כשש מאות ועשרה מיליון דולר. חיצי הביקורת מופנים גם לראש המפלגה השמרנית, ארין אוטול, שלא הצליח להביס את טרודו, והוא ימשיך להישאר בתפקיד ראש האופוזיציה.
בפרלמנט הקנדי יש שלוש מאות שלושים ושמונה מושבים וזו חלוקתם אחרי הבחירות האחרונות: המפלגה הליברלית – מאה חמישים ושמונה מושבים (עליה של מושב אחד לעומת הבחירות הקודמות), מפלגת השמרנים – מאה ותשעה עשר מושבים (ירידה של שני מושבים לעומת הבחירות הקודמות), מפלגת בלוק קוובקואה – שלושים וארבעה מושבים (עליה של שני מושבים לעומת הבחירות הקודמות), המפלגה הדמוקרטית החדשה – עשרים וחמישה מושבים (עליה של מושב אחד לעומת הבחירות הקודמות) ומפלגת הירוקים – שני מושבים (ירידה של מושב אחד לעומת הבחירות הקודמות). יצוין כי נציגה עצמאית לא התמודדה הפעם בבחירות.
בפני טרודו עומדות שתי אפשרויות: להקים ממשלת מיעוט הנשענת על קולות הליברלים (כמו הממשלה היוצאת), או לנסות ולהביא מפלגה נוספת או מספר מפלגות לממשלה. בנאום הניצחון שלו הודה טרודו לבוחרים על המנדט המחודש שהוא קיבל. הוא ציין מספר פעמים כי “שמע היטב” מה שהבוחרים רוצים, וזאת להמשיך בתוכנית המתקדמת להיטיב עימם בתקופת המגפה ולעבור אותה בהקדם. טרודו קרא לעבודה משותפת ולאחדות, ויש שראו בכך רמז למפלגות האופוזיציה להצטרף אל ממשלתו. בנאומו הזכיר טרודו חמישה נושאים שממשלתו החדשה עומדת לטפל בהם: סיום המגפה, שינויי האקלים, תמיכה כספית לילדים מיעוטי יכולת, עזרה למעמד הביניים לרכוש דיור ופיוס ועזרה לילידים (האינדיאנים).
המכר של מדרום אמריקה מנסה להסביר לי מדוע עדיף לגור ביבשת שלו ולא במערב. מה הוא אומר: “החיים במערב לחוצים פי כמה מאשר במדינות הלטיניות, זה ברור. אני מדבר על הכלל. אדם צריך לעבוד קשה כדי להתפרנס, מה שלא צריך פה עבור אדם כמוני שבא עם סכום כסף מסוים ולא צריך להיות מודאג כלכלית. אגב, גם אתה כמובן צריך לעבוד לא מעט או קשה, תלוי בהגדרה. כל אחד עושה מה שמתאים לו. אני עצמי לא הייתי עובר לחיות במדינה מערבית ועובד שם קשה. זה לא בשבילי. אני מבהיר מראש שאני לא אומר את זה בנימת ביקורת עליך. זה פשוט לא מתאים לי. אני לא אהגר למדינה אחרת כדי לעבוד קשה יותר מכפי שעבדתי בישראל. היגרתי כדי לשנות לחלוטין את אורח חיי, לחיות בקלות ובנינוחות ובלי לחץ ולהגשים כמה מטרות וחלומות שהיו לי, ואני עושה את זה גם בימי מגפה”. אם כן ידידי הלטיני שכח את מה שהוא מספר לי כל הזמן על המדינות הלטיניות שלו: מדובר במדינות עניות שברובן הדיקטטורות שולטות, בלגן ושחיתות אינסופיים. במדינתו אפילו את התרופות גונבים ואחר כך מוכרים אותן בשוק שחור. הוא לא מפסיק להתלונן על השכנים המרעישים, על רעש קבוע מהרחובות ובקיצור אין דין ואין דיין.
האיש הלטיני מספר לי כי הוא גר במקום יפה עם הרבה טבע נהדר ולי זה נשמע ממש כמו וונקובר. הוא מזכיר סוף סוף גם את המגרעות: “התיירות מביאה איתה דינאמיות אך יותר רעש. התיירות מביאה גם בעיות, כידוע. החיים כאן לא לחוצים בכלל. מאיפה קיבלת את הרושם הזה? הוא חוזר ואומר: בעיר תיירותית יש יתרונות וחסרונות. החסרונות באים לידי ביטוי בימי מגפה, הרבה פחות בימים כתיקונם. מצד שני, אילו הייתי נביא וידעתי שתפרוץ מגפה ספק אם הייתי עובר לכאן, כי התיירות מביאה יותר נדבקים כידוע לכול. באוקטובר 2019 כשאמרת לי בלחץ: תצא מהמדינה לא הבנתי בכלל מה אתה רוצה וממה אתה לחוץ. הייתי יחד עם עוד ידיד איטלקי היחידים בבריכה ושחיתי בכיף. בריכות לא חסרות כאן, מפלים, נחלים. לא היה שום סיכון. ידעתי שזה יימשך שבוע או מקסימום שבועיים, וכך קרה. את דרום אמריקה ויתרונותיה אינך מכיר מספיק. על חסרונותיה בימים אלה דיברנו מספיק. הייתי רוצה להבהיר כשדברתי על “חיים לחוצים” בחייו של המכר מדרום אמריקה, התכוונתי לכך שמפגינים חסמו את כל הכבישים הראשיים ואי אפשר היה לזוז לשום מקום. אלימות קשה. בתקופת הקוביד כל אחד עושה כרצונו, אנשים מסתובבים ברחובות ללא מסכות, כמות הנדבקים עצומה ורוב מוחלט של החיסונים מגיע מסין ומרוסיה וכידוע איכותם נמוכה ביותר. האיש שכח להזכיר שבמשך חודשים ארוכים הוא כמעט ולא יוצא מהבית בגלל המגפה הקשה.
כדי להצדיק מדוע הוא בחר דווקא לגור באחת מהמדינות העניות ביותר ביבשת הדרומית, הוא אומר: “את העולם המערבי אני מכיר היטב. ביקרתי בארצות מערביות לא מעטות. עזבתי את המערב מרצוני וידעתי למה. אם המגפה הזו תימשך אולי אחזור אליו, אבל לא מאהבת מרדכי. המציאות בעולם משתנה כל הזמן ולא לטובה. מה שהתאים לאתמול, לא בהכרח מתאים להיום, ומה שמתאים להיום, לא בהכרח יתאים למחר”. שוב שכח האיש את העובדה שבעולם המערבי יש יציבות בחיים ובמשטרים, לעומת חוסר יציבות קשה מאוד במרבית מדינות הדרום, שזקוקות לעזרה מהמערב כל הזמן.
גבי בעולם הלטיני אומר האיש יש ספרות, תרבות, מחול ומוסיקה ותיאטרון משובח. יצירות לטיניות ומכל העולם, כולל אופרה וכל דבר. אם לא הייתה בו תרבות, הוא לא הייתי נשאר לגור שם. אגב, רמת הספרות במדינות הלטיניות גבוהה מאוד ואתה יכול לפגוש כאן אינטלקטואלים וסופרים מהשורה הראשונה. בדרום אמריקה יש ירידי ספרות יותר מאשר בישראל ובמדינות רבות אחרות. בטוחני שהוא מדייק הפעם לשם שינוי בנושא התרבות, אך אי אפשר לטעון שבעולם המערבי אין יותר תרבות מאשר בדרומי. למשל בוונקובר עד לפריצת המגפה, באופן קבוע הלכתי עם בת זוגתי לקונצרטים, אופרות, הופעות מוסיקליות, סרטים ותערוכות. בתקופת הקוביד אנו ממשיכים מדי מספר שבועות להגיע למועדון הג’אז ‘פרנקי’, והאווירה בו ממש מצוינת ומזכירה מועדונים דומים בארה”ב ואירופה.
המכר חוזר לדבר שוב הפעם על המגפה שממאנת להסתיים והוא אומר: “אתה צודק שחובה להתחסן אבל השאלה מה הלאה. המגפה רחוקה מלהיגמר, אחוזי ההגנה נמוכים יותר מטענת דוברי פייזר, הדלתא גרם לנזק קשה הרבה יותר, כמות הנדבקים גדולה ולא רק בין אנשים שלא התחסנו. שים לב שבישראל היו הרבה מאוד נדבקים. מדינות רבות חוזרות לתקנות חירום, הגבלות ואף סגר כולל ארה”ב. ולגבי חיסון שלישי? ככל הנראה יהיה, וכל זאת בגלל שילוב של התנהלות שלומיאלית של הממשלות, התנהגות שערורייתית של הציבור וכמובן התפשטות וריאנטים. זכותך כמובן לחשוב אחרת אבל המציאות ברורה. טוב לשמוע שבוונקובר המצב טוב. אבל המגפה רחוקה מלהיגמר. גם בישראל המצב היה טוב עד שהדלתא הגיעה לשם. העולם רצה כפר גלובאלי כפי שכתבתי לך פעם וקיבל אותו ישר לפרצוף”. אני אגב מסכים עם המכר שהמגפה רחוקה להסתיים אך לדעתי, שמגובה בעמדת הרופאים הבכירים בעולם, זאת כיוון שאחוז סרבני החיסונים גבוה מאוד. טענתי לפני חודשים ואני טוען גם כיום ביתר שאת כי כולם מחויבים להתחסן, למעט אלה שאסור להם להתחסן מסיבות רפואיות. ומי שלא מוכן להתחסן – יש את הצורך להגבילו. טוב לדעת שמספר הולך וגדל של מדינות מתחילות לנקוט בעמדה תקיפה נגד מתנגדי החיסונים.
האיש הלטיני טען שאני מזלזל במסכות אך הזכרתי לו שרכשתי מאות מסכות כאשר המגפה החלה. הוא ממשיך: “במחוזות רבים בעולם לצערנו המסכות הן חיוניות, לפני מתן החיסונים ולצערנו גם לאחר קבלתם. עד כמה הן עוזרות כפי שאתה כותב, זו שאלה באמת טובה. במשהו הן מן הסתם עוזרות. אבל בוא נגיד לסיכום: להשתמש רק במסכה זה עלול להיות לא להספיק, לסמוך רק על החיסון בלי המסכה, גם זה לא בטוח שיספיק בגלל הבהמות, ואתה יודע יפה שהאנושות היא כרגע הגורם המרכזי של הפצת המגפה”. אני מסכים לחלוטין עם האמירה שבגלל התנהגות רשלנית של תושבי העולם המגפה עדיין חייה וקיימת. אם זאת אחזור ואציין שוב הפעם כי החיסונים הם הפתרון היחידי והקבוע למגפה. אנו נאלצים כיום להתחיל ולקבל חיסון שלישי, כיוון שרבים מסרבים להתחסן. אם מספר המחוסנים לא יעלה משמעותית נאלץ לקבל גם חיסון רביעי וחמישי ויתכן וזה יהפוך לנוהג קבוע – חיסון שנתי לקוביד במקביל לחיסון השנתי להשפעת.
שמח אני לגור בוונקובר ובמחוז בריטיש קולומביה שבו מספר המחוסנים כיום הוא הגבוה בעולם. לא הייתי רוצה היום ובכלל אף פעם לגור באחת ממדינות
דרום אמריקה. הבעיות שם הן כה גדולות, חוסר המשמעת של התושבים, העוני, האלימות והפשע ועוד צרות ללא הפסק. עדיף לגור בבריטיש קולומביה היפה שלנו.
בחודשים האחרונים בזמן שמגפת הקורונה ממשיכה לטלטל את חיינו התכתבתי מספר פעמים עם מכר שגר בדרום אמריקה. הוא בחר לגור באחד מהאזורים הבעייתיים בעולם, והקוביד מראה בברור מה ההבדל ביננו החיים בקנדה המסודרת, לבינם החיים בג’ונגל אין סופי של בעיות. שלא נדע.
אומר לי המכר הדרום אמריקני: “כאשר אתה רואה כיצד בני העשרים משתוללים כאן בדרום אמריקה כאילו אכול ושתוה אז מה נגיד על כך?”
בנושא החיסונים הראה לי מכרי שדעתו שונה מדעתי והוא שאב מידע ממש לא נכון. אצלנו כאן במערב החיסונים הם הפתרון הקבוע, הברור ובעצם היחידי להילחם במגפה. ואלו אצלו הכול הפוך משום מה. “החיסון של פייזר נניח עובד לטווח הקצר. בעולם המערבי אפשר להיות יותר אופטימי, אבל הייתי מציג אופטימיות זהירה. כל פעם מתגלות מוטציות חדשות שהמומחים בעיני עצמם טוענים שלא בטוח שהחיסון מכסה אותם. אני לא מתנגד לחיסונים אך הם הרע במיעוטו. סיפרתי לך שכמה ממקורביי סבלו מתופעות לוואי חמורות אחרי שקיבלו את החיסון. אני אוהב להקשיב למגוון דעות. זה לא אומר שאני מתנגד. החיסונים אינם נותנים מענה של מאה אחוז לקוביד והתאמתם טובה לרוב האוכלוסייה, אך לא לכולה”.
אכן יש לחיסונים תופעות לוואי אמרתי לו אך הן בטלות בשישים לעומת היתרונות הגדולים בהגנה שהם מייצרים. אך הוא בשלו חי בעולם לא מציאותי.
ההחמרה כיום במגפת הקוביד נובעת מסיבה אחת עיקרית: רבים בעולם כולל בארה”ב, קנדה וישראל – עדיין לא חוסנו. זה שורש הבעיה ועלינו מוטל להסביר לכל מתנגדי החיסונים עד כמה חשוב שגם הם יחוסנו, עבורם ועבור כולנו. לצערי המכר מדרום אמריקה חושב אחרת לגמרי: “אני עצמי נמנע מכל תעמולה בעד או נגד של החיסונים וברור שאין כיום פתרון טוב יותר לעתיד העולם. אני לא מיסיונר של חיסונים אך גם לא נוהג כמו המטורפים שטוענים שאין בכלל קוביד”.
זה נכון שתחילה עת שפורסם המידע הראשונה על הטכנולוגיה החדישה, בהן משתמשות יצרניות החיסונים חברת ביונטק הגרמנית שמשתפת פעולה עם חברת פייזר האמריקנית וחברת מודרנה האמריקנית, היה חשש שיש סכנה בדבר. אך לאחר שבוצעו הניסויים התברר שין מקום לחשש. החיסונים החדישים עובדים ואינם מסכנים את בריאותנו, למעט תופעות לוואי אצל מעטים. האיש מדרום אמריקה לא מעודכן ומסביר לי דברים שכבר שכחנו: “השפעת החיסונים תיקבע לא רק בטווח הקצר אלא בטווח הארוך. חברות התרופות משתמשות בשיטות חדישות שיוצרות מצב שיכול לגרום לשינוי בדי. אן. איי. את זה אומרים מומחים גדולים ממני וממך. צריך להקשיב לטעמי גם לטענות הללו של המומחים. אני עצמי לא עסוק בנושא יומם ולילה. אני עסוק בדברים שמעסיקים אותי וגורמים לי להנאה גדולה יותר”.
אנו במערב יודעים שהחיסונים עובדים ויתכן ונזקק לחיסון שלישי לקראת סוף השנה. אולי נקבל חיסון נגד הקוביד מדי שנה כך שהדבר יהפוך לנורמה, כמו החיסונים לשפעת. אצל המכר מדרום אמריקה הכול זמני ממש כמו כל החיים ביבשת הזו: “אין בכלל ויכוח שהחיסונים ללא יוצא מן הכלל הם לא לכל החיים. לכך אני מתכוון שאני כותב שהם זמניים. זה ברור כשמש. ברור כבר אחרי שנה יצטרכו לתת חיסון שלישי. מה יהיה אחרי החיסון השלישי זו שאלה שאין תשובה עליה כרגע. ברור לגמרי שהמדענים ידאגו שהחיסונים האלה ילכו וישתפרו עם הזמן בתקווה שיהפכו לחיסון אחד ויחיד ולכל החיים”.
הדרום אמריקני מסביר לי על הבעיות ביבשת שלו. כבר אמרתי לו בעבר שעליו לצאת משם אך הוא מסרב מסיבותיו שלו. יכולתי בעבר אולי לעזור לו להגר לוונקובר אך הוא לא מעוניין. לכן לא מפתיע מה שהוא אומר על האזור בו הוא חי: “המרחק בין קנדה לדרום אמריקה הוא כמו המרחק בינה לבין גלקסיה אחרת. אתה כותב מוונקובר, שם הכול נראה סביר יותר. תראה קצת חדשות מארצות דרום אמריקה ותבין כמה חמורה המגפה כאן. המנהיגים בדרום אמריקה בוחרים בחיסון הסיני כי זה הפתרון הכי קל ואת דעתי עליהם אתה יודע. זה גם הכי זול והם מקבלים גם חלק בחינם. החברות המערביות כמו פייזר שולחות כמויות סמליות והם לא רוצים או יכולים לחכות. המנהיגים כאן מנסים להציג לעמים שלהם מצג שווא כאילו הם נאבקים בהצלחה במגפה. הנה, השגנו חיסונים. אבל תראה מה קורה בצ’ילה. זה לא יאומן. זה אומר הכול, אבל איפה הפרשנים? צ’ילה שהיא המדינה שהתחסנה בהיקף הכי גדול בדרום אמריקה והכי מהר, אלא מה. חיסונים סיניים. ומה לדעתך קורה שם? גל מגפה גדול שוטף שוב את המדינה. נדמה לי שצריך לעשות אחד ועוד אחד, אבל אני לא שומע את הפרשנים משמיעים את הפרשנות הנכונה ומתריעים. סין מוכרת חיסונים סוג ז’, ככה שמי מהמעצמות שיתרום או ימכור הראשון הוא שישיג את ההשפעה שהוא מחפש. הצרה היא שהסינים מספקים הכי מהר את הסחורה וההמונים ישלמו את המחיר כמו בצ’ילה. כנראה שהרשויות כאן פוחדות מסין ולא רוצות לצאת נגדה. הציבור מטומטם והציבור ישלם. אבל גם המנהיגים. זה עניין פוליטי מורכב. נשיא ארה”ב ג’ו ביידן, כדאי שיחלק 500 מיליון חיסונים בין מאה ארצות בצורה שווה. זה הדבר הנכון לעשות. בדרום אמריקה המגפה משתוללת הרבה יותר מאשר באפריקה”.
כדי לנחם את המכר מדרום אמריקה המסביר כל הזמן כמה המצב קשה באזורו, שלחתי לו ידיעה אינפורמטיבית מרויטרס על חיסונים שנרכשו עבור מדינתו. משום מה הוא התבלבל (כנראה בהשפעת הסגר הקשה ועוד צרות של קוביד) וטען ששלחתי לו פיק ניוז, על כך שכביכול מדינתו תקבל מיליוני מנות של פייזר. זה פשוט לא נכון כי רויטרס דיברו על מספר כולל של חיסונים שיגיע למדינתו, כולל הרוסיים ופייזר. אז מה הוא אומר לי: “אני סבור שלא צריך לעסוק יותר מדי בדיון על החיסונים, כי המציאות כאן שונה וכדי להבין אותה צריך ללמוד את הנושא. שלחת לי מאמר באנגלית. האם אתה מאמין שאכן מנהיגים לטינים יעמדו במילתם? מתי בדיוק זה קרה? אם טראמפ היה פיק ניוז, אז מה נגיד על דרום אמריקה? המצב כאן בעייתי ואף חמור. נתנו לקשישים בני שמונים ותשעים להמתין תחת השמש או הגשם שעות רבות, כדי לקבל חיסונים. ומי אתה חושב היא המדינה הראשונה ששולחת חיסונים? יפה, ניחשת. סין. היא שלחה מיליוני חיסונים לעומת כמאה אלף של פייזר. מן הנתונים האלה אתה יכול להבין את התמונה המדויקת. יגיעו גם חיסוני ספוטניק. כדי לקבל פייזר צריך ממש פרוטקציה. אז אל תכתוב לי בבקשה יותר שאני מתנגד לפייזר בגלל שיש זריקה שלישית או כל סיבה אחרת. אני מתנגד לחיסון סיני”. המכר שוב התבלבל כי מעולם לא כתבתי שהוא מתנגד לחיסון שלישי ולא הזכרתי במילה את החיסונים הסיניים שאינני מחשיבם בכלל. המגפה בלבלה אותו עוד יותר.
לשמחתנו כאן בקנדה המצב הרבה יותר טוב מדרום אמריקה. תמיד טענתי שבעת משברים רואים את ההבדלים הגדולים בין צפון אמריקה לדרומה. אך מי שבחר מרצון לחיות ביבשת הדרומית צריך להבין שהוא לקח על עצמו סכנות אין ספור. המכר הדרומי מתעצבן על הדיון במגפה וכותב לי בקצור רוח: “כשכתבתי לך שלא מעניין אותי לעסוק בחיסונים זה מן הטעם הפשוט: המצב כאן ברור עבורי, ואין סיבה לדוש בזה יותר מאשר בשיחה קצרה ותמציתית ואין צורך בהתכתבות ארוכה שמייצרת אי הבנות. כשאתה כותב לי על המצב בישראל או אצלך, אני שמח לשמוע, אבל לצערנו זה לא המצב בדרום אמריקה. די נמאס לי לעסוק בזה. אני קורא מהר ומבין מהר. לא מעוניין לעסוק בנושא החיסונים כל הזמן. אלה הן אנרגיות שליליות שגוזלות לא רק זמן רב אלא גם אנרגיות חיוביות שעוזרות לי להיות פרודוקטיבי בענייני. זו הגישה שלי כרגע והיא הנכונה למצב. היא מביאה לתוצאות”.
אנו בקנדה ובמערב בכלל מאמינים בחיסונים והם נותנים את המענה הנכון, למגפה שפקדה אותנו מזה כשנה וחצי. אך האיש מהדרום ספקן ביותר: “ברור שדעתי על החיסונים חיובית אבל אני אדם ספקן, תמיד הייתי ותמיד אישאר לשמחתי. במצב הנוכחי של העולם, החיסונים הם הפתרון הכי טוב לסיטואציה. אבל כשאני מדבר על הרע במיעוטו אני מתכוון למשהו אחר. כשאני מדבר על חיסון זמני אני מתכוון לחיסון לשנה. זה מה שאומרים המומחים ומנהלי חברות המייצרות את החיסונים. הפעם כנראה שזה לא פיק ניוז. אני רק מצטט אותם”.
המכר מדרום אמריקה מנסה להסביר לי עתה את מה שקורה בישראל. כאילו לא ידעתי. הוא אומר: “לגבי נתוני פייזר ובכן ישראל אכן הייתה מעבדה ניסיונית שלהם. הם אמרו בהתחלה שההגנה היא של תשעים וחמישה אחוז. אבל אחרי הניסוי בישראל הם אמרו שההגנה היא רק של תעשים ואחד אחוזי הצלחה למניעת המחלה בכלל ותשעים וחמישה אחוז של מניעת מחלה קשה. כשכתבתי לך על הנתון הזה ברור שלא מובן מזה שאני מצפה להגנה של מאה אחוז. מה פתאום? אין מאה אחוז ושלמות בשום דבר. הם הגיעו לאחוז הזה בתוך תקופה כה קצרה זה בהחלט עבודה חשובה של המדענים. אם אתה שואל אותי גם חיסון של שמונים או שמונים וחמישה אחוז הוא ראוי. אני מזכיר לך שאני אדם שיודע לתחקר ואם אני כותב לך מידע, זה מבוסס. בזמן האחרון אני קורא פחות כי זה די משעמם”.
שוב הוא נזכר להסביר לי בפעם המאה עד כמה המצב קשה בדרום אמריקה. אגב אם אני אזכיר לו את הבעיות הקשות ביבשת שלו שעולות ממה שהוא אומר לי מזה חודשים ארוכים, יטען האיש כי אני “מעצים” את הדברים, בזמן שבעצם הוא מדחיק אותם. “אני חי במציאות אחרת ממך ובמציאות שלי יש מגפה, יש סיכונים גדולים, מכפי שאתה מכיר, ואין חיסונים לפי שעה שנותנים מענה אמיתי למגפה. חיסון סיני להערכתי לא נותן מענה מספיק. כמות הנדבקים כאן ממשיכה להיות גדולה כמו בכל רחבי דרום אמריקה. שים לב, אין כאן תרופות שנותנות מענה אמיתי לקוביד. בתי החולים מפוצצים, בימים האחרונים רופאים מפגינים נגד האנומליה שאין תרופות. בעבר המצב כאן היה חמור אף יותר. חוקי המשחק כאן שונים לגמרי מכפי שאתה מכיר. כמות הנדבקים גדולה עשרות מונים יותר ממה שמדווחים, כמות המתים גדולה כאן בהרבה ממה שמדווחים, ואף אחד כאן לא אומר את האמת”.
כמה טוב לי שאני חי בוונקובר ובמערב ורחוק עד כמה שאפשר מהדרום הבעייתי.
הסייף הישראלי שאול גורדון, ייצג את קנדה בתחרויות הסיף באולימפיאדת טוקיו שתתקיים בחודש הבא (יולי), ביחד עם 11 סייפים קנדים נוספים.
בניגוד לשאול, אחיו הצעירים מתי גורדון שמשחק רוגבי שביעיות ותמר גורדון שמתחרה אף היא בסיף, משתייכים דווקא לנבחרות ישראל. משפחת גורדון כולה גרה כאן בקנדה: האב אליהו גורדון עובד בממשלה הפדרלית בוונקובר, האם מוניקה גורדון מלמדת באוניברסיטת יו.בי.סי שבעיר, שאול לומד במונטריאול שקוויבק, מתי לומד בקינגסטון שבאונטריו ואילו תמר גרה עדיין עם ההורים בוונקובר.
שאול גורדון יליד תל אביב בן ה-26, גר בוונקובר מאז בגיל עשר. הוא סיים תואר ראשון
בשפה וספרות צרפתית באוניברסיטת פנסילבניה בפילדלפיה ב-2016. אחרי מכן עבר למונטריאול ללמוד בפקולטה למשפטים באוניברסיטת מקגיל. השנה סיים לימודי תואר מתקדם במשפטים והוא מתמחה בחוקי חלל ותעופה.
גורדון עזב את ישראל בגיל ארבע ועבר עם משפחתו לטורינו שבאיטליה. בגיל שבע החל להתאמן בסיף בסגנון חרב. כשהיה בן 10 עברה המשפחה לקנדה. הוא משתייך לנבחרת קנדה מאז 2011. נבחרת הקנדית הגיעה עימו למקום השני במשחקי פאן אמריקה טורונטו ב-2015. גורדון הגיע למקום השני באליפות האמריקות בהוואנה ב-2018. הוא זכה באליפות ישראל וכן במקום השלישי במשחקי פאן אמריקה בלימה ב-2019. ואילו נבחרת קנדה הגיעה עמו באותם משחקים למקום השני. גורדון זכה במקום השמיני באליפות העולם בבודפשט ב-2019 וזה בעצם ההישג הגדול ביותר בקריירה שלו. כיום הוא מדורג במקום ה-22 בדירוג העולמי.
– איך ההרגשה להגיע אולימפיאדה?
“אני מרגיש טוב מאוד וזו הפעם הראשונה שלי באולימפיאדה. אך המטרה שלי למשחקים השתנתה לאחר הדחייה בשנה. אשתקד רציתי רק להגיע למשחקים. עתה היה לי זמן לחשוב על ציפיות גבוהות יותר. מה אני רוצה לעשות בטוקיו? האם רק להשתתף למשך חמש דקות במשחק אחד? או להשיג אחת מהמדליות שזו בעצם המטרה שלי עכשיו”.
– מה היו ההכנות בעידן המגפה?
“האימונים בראשית השנה התקיימו רק בקנדה בגלל המגבלות. החל ממארס אחרי כשנה ללא תחרויות, התחלתי להשתתף סוף סוף בתחרות בינלאומיות. בקנדה יש מערכת טובה לאימונים אך חסרים מתחרים. אני עושה הרבה אימונים טכניים ופיזיים. מתאמן פיזית ארבעה פעמים בשבוע ועובד על הטכניקה שש פעמים בשבוע. האימונים שלי נערכים במכון הלאומי לספורט במונטריאול”.
– איך אתה מרגיש כאשר אתה מייצג את קנדה ולא את ישראל?
“אני מרגיש ישראלי אך גם קנדי באותו זמן. אני מרגיש מחויבות לייצג את קנדה
במשחקים. המאמנים שלי קנדיים, המאמנים האחראים להכנות הפיזיות קנדיים, חברי משלחת, האדמיניסטרציה, הפסיכולוגים הספורטיביים והמומחים לתזונה – כולם מכאן. אני רוצה להמשיך ולייצג אותם ולהפוך אותם גאים בהישגים שלי. מזה תשע שנים שאני בנבחרת קנדה: בשנתיים הראשונות ייצגתי את הנוער ומאז 2013 אני בבוגרים”.
– תמר אחותך לעומתך מייצגת את נבחרת ישראל בסיף
שאול גורדון
“זו הייתה החלטה חכמה ומתאימה לה. היא למדה בצרפת במשך שנה ב-2019 והיה לה קשה לייצג את קנדה משם. לעומת זאת בתור סייפת ישראלית היא יכלה להשתתף ביותר תחרויות באירופה. וכן לקבל תמיכה כספית שזה מאוד חשוב בסיף. תמר מתחרה בסגנון חרב כמוני והיא פשוט יותר מוכשרת ממני ואף נמצאת בדרגה גבוהה ממני. אנו מתאמנים יחד כאשר אני מגיע לוונקובר. תמר כיום בת 17 והיא נחשבת לספורטאית מאוד חזקה. היא מתחרה עם בנים כי אין בנות ברמתה”.
תמר גורדון, כשהייתה בת 15, כמו אחיה הגדול שאול, זכתה גם כן באותה אליפות ישראל (2019) בתחרות לבוגרות למרות גילה הצעיר. היא אמורה לסיים את לימודי התיכון בעוד כשנה וחצי ולאחר מכן תלמד כנראה באחת האוניברסיטאות בארה”ב. בין ההישגים הבולטים ביותר שלה: מקום ראשון באליפות צרפת לקדטים (על גיל 17) ב-2019 וכן מקום השלישי באליפות אירופה לקדטים בקרואטיה אשתקד.
תמר על התתשפותה בנבחרת ישראל: “עם נבחרת ישראל יש לי יותר אפשרויות להשתתף בתחרויות סיף אירופאיות. מאוד חשוב לי להתחרות ברמה הגבוהה ביותר כאשר חלק מהסייפות הטובות בעולם נמצאות באירופה. אני מרגישה גם גאה לייצג מדינה כמו ישראל בקנה מדינה בינלאומי”.
– יש לך אח נוסף שגם הוא ספורטאי
“מתי בן ה-23 משחק רוגבי שביעיות. הוא היה הקפטן של נבחרת אוניברסיטת טורונטו כאשר למד בחוג ללימודים אירופיים. כיום הוא בנבחרת אוניברסיטת קווינס קינגסטון, ששם הוא לומד שנה שנייה במשפטים. השנה אין להם עונה בגלל המגפה. והכי חשוב הוא שמתי נמנה על נבחרת ישראל ברוגבי שביעיות”.
מתי על השתתפות בנבירת ישראל: “זה נותן לי היכולת להשתתף ביותר משחקים בינלאומיים וברמה הגבוהה ביותר האפשרית. וכן להכיר כמה שיותר ישראלים ולמצוא חברים. כך אני יכול לנסוע בכל העולם ולייצג את הנבחרת של המדינה בה נולדתי”.
– חברתך יאנה בוטביניק משתייכת לנבחרת ישראל בסיף. איך בכלל הכרתם?
“הכרנו באליפות העולם שנערכה בוושי סין ב-2018. מאמן נבחרת הדקר של קנדה, ויקטור גנצביץ, אותו אני מכיר מצוין, הציג אותי בפניה. גנצביץ הוא הבעלים והמאמן הראשי של מועדון הסיף בוונקובר ‘דינמו פנסינג’, בו התאמנתי במשך 15 שנים. יאנה רצתה ללמוד בארה”ב וביקשה לקבל אינפורמציה ממני. מאז אנו ביחד.
– אתם מתחרים בסגנונות שונים
“כן. אני מתחרה בחרב והיא מתחרה בדקר. החוקים שונים והשימוש בנשק שונה. בחרב מותר לפגוע רק מאזור החגורה למעלה כשאפשר להשתמש בכל חלקי הלהב לדקור ולהצליף. ואילו בדקר אפשר לפגוע בכל הגוף אך רק באמצעות דקירה אחת. אני בחרתי בחרב כי זה סגנון מהיר ואגרסיבי יותר. דקר לעומת זאת יותר מחושב, המתחרים יותר זהירים. משחק יכול להגיע עד ל-20-25 דקות בזמן שבחרב משחק נמשך בממוצע כחמש דקות. בסגנון השלישי,רומח, אפשר לפגוע בחזה, בבטן ובכל החלק האחורי של הגוף, כאשר כמו בדקר צריך לדקור את המתחרה. המשחק יותר ארוך מחרב ויותר קצר מדקר”.
בוטביניק (22) לומדת בימים בחוג למתמטיקה ומחשבים באוניברסיטת קולומביה בניו יורק. היא עלתה מרוסיה לישראל ב-2010 ובגיל 17 זכתה לראשונה בתואר אלופת ישראל לנוער. מאז 2019 היא נחשבת לבוגרת וסיימה במקום העשירי באליפות אירופה. כיום מדורגת בוטביניק במקום ה-68 בדירוג העולמי.
– איך זה יהיה להתחרות בטוקיו ללא קהל לאור המגפה?
“אכן הפעם לא יהיה קהל כך שתהיה זו אולימפיאדה שונה בתכלית. קהל חשוב מאוד בתחרות בסדר גודל כזה כמו אולימפיאדה. יחסר לי במיוחד שחברי משפחתי לא יכלו להגיע אך זה לא בשליטתי.
– מה קורה עם הלימודים שלך במונטריאול?
“השגתי כבר תואר במשפטים ואני יכול כבר לעבוד בתחום אך אסור לי לייצג לקוחות, לפני שאני אעבור את בחינת לשכת עורכי הדין. אחרי האולימפיאדה אנסה להשיג עבודה בניו יורק כך שאוכל להיות עם יאנה. זה גם טוב לסיף. ניו יורק כמובן יותר מעניינת מוונקובר והיא גם מצוינת לעבודה. התחלתי לבדוק הצעות עבודה עם מספר גדול של משרדי עורכי דין בניו יורק. המטרה שלי לעבור בסתיו לניו יורק וגם יאנה אמורה לחזור לשם באותה עת”.
בובות ונעליים לזכר הקורבנות במדרגות שליד הגלריה לאמנות בוונקובר (רוני רחמני)
שרידיהם של 215 ילדים, חלקם היו בגיל שלוש בלבד, נמצאו בפרובינציית בריטיש קולומביה, במקום שבו ניצב בעבר בית ספר גדול. במוסד זה קובצו בני קהילות האינדיאנים שהופרדו בכוח ממשפחותיהם ברחבי המדינה – במטרה להטמיע אותם באוכלוסייה הקנדית הכללית. ההודעה על מציאת השרידים זכתה לפרסומים נרחבים בכל העולם, אחרי שהם התגלו לפני כשבועיים בסיוע מכ”ם חודר-קרקע. מומחים אומרים כי גופות נוספות עשויות להימצא, משום שבאותו האזור נותרו שטחים נוספים שהיו שייכים לבית הספר ושטרם נערך בהם חיפוש.
התגלית הקשה שנחשפה היא עדות לזוועות שחוללו ממשלת קנדה והכנסייה הקתולית לעשרות אלפי תלמידים, שהשתייכו לקהילות האינדיאנים מאז המאה ה-19 ועד לשנות ה-70 של המאה העשרים. למעלה מ-150 אלף ילדים שהשתייכו לקהילות האלה נדרשו באותן שנים לעזוב את משפחותיהם ולעבור ללמוד בפנימיות נוצריות במימון המדינה הקנדית. זאת, כחלק מתוכנית שנועדה להטמיע אותם בחברה הכללית. הילדים אולצו להמיר את דתם לנצרות, לא הותר להם לדבר בשפת אבותיהם, ורבים מהם ספגו מכות והתעללויות מילוליות ופיזיות, בכלל זה התעללויות מיניות מצד מורים. לפי טענות עד 6,000 מהילדים מתו בבתי הספר האלה.
בית הספר שבאדמתו נמצאו השרידים שהוכרזו לפני כשבועיים שוכן ליד העיר קמלופס שבקולומביה הבריטית, והוא היה הגדול מבין 139 בתי הספר המיוחדים שהוקמו בשלהי המאה ה-19 לצורך הטמעת בני האינדיאנים. בכל זמן נתון שהו בו עד 500 תלמידים. הוא הופעל על-ידי הכנסייה הקתולית בשם ממשלת קנדה מ-1890 ועד שנסגר ב-1969.
פרסום הפרשה עורר תגובות נרגשות במערכת הפוליטית הקנדית. ראש ממשלת קנדה, ג’סטין טרודו, מסר כי הגילוי, שאותו הגדיר “מטריד”, שובר את לבו: “זו תזכורת כואבת לפרק אפל ומביש בתולדות ארצנו”, אמר טרודו. ראש ממשלת בריטיש קולומביה, ג’ון הורגן, הצהיר כי הוא “נחרד ושבור לב” בעקבות הגילוי של שרידי הגופות, וכינה זאת “טרגדיה בממדים שאי-אפשר לדמיין”. הוא אמר כי הגילוי הזה מדגיש את האלימות וההשלכות הקשות של הפנימיות שבהן שוכנו בני האינדיאנים.
ממשלת קנדה כבר התנצלה כבר באופן רשמי בשנת 2008 על הסבל הקשה שחוו בני האינדיאנים בבתי הספר המיוחדים שהמדינה הקימה לצורך הטמעתם, והודתה כי ההתעללויות הפיזיות והמיניות בבתי הספר מהסוג הזה היו תופעה נפוצה. רבים מהתלמידים לשעבר העידו כי הוכו רק משום שדיברו את שפת אבותיהם, ורבים מהם גם איבדו קשר עם הוריהם והתנתקו ממנהגיהם. מנהיגי קהילות האינדיאנים טענו לאורך השנים כי מסורת ההתעללויות והבידוד של הילדים האלה, היא הסיבה הראשית לשיעורים הגבוהים של עוני, אלימות, התאבדויות והתמכרויות לאלכוהול ולסמים בקהילותיהם.
בדוח מיוחד שפורסם לפני יותר מחמש שנים על ידי ועדת האמת והפיוס, נקבע כי לפחות 3,200 ילדים מתו כשהם סובלים מהתעללות והזנחה. לא ברור אם הילדים ששרידיהם נמצאו כעת נמנים עם הילדים שמותם כבר תועד. או שקרוב לוודאי שמציאת שדירי הילדים פירושה המעשי הוא שמספר המתים הרשמי גדול ממה שהיה ידוע עד כה. הטכנולוגיות החדישות שפותחו בשנים האחרונות מסייעות כעת בחיפושים אחרי קורבנות נוספים, ומנהלי החיפושים האלה מקווים שהתשובות שיעלו בהם יעזרו למשפחות לסגור מעגל.
ממשלת קנדה כבר הסכימה בעבר לפצות את התלמידים של קהילות האינדיאנים שהופרדו ממשפחותיהם, על השנים שבהן אולצו לשהות בפנימיות האפלות. לאחר שוועדת האמת והפיוס הגדירה את מה שעברו התלמידים האינדיאנים רצח עם תרבותי, החליטה הממשלה להקציב לפיצוי הילדים והמשפחות שלהם קרוב לשני מיליארד דולר.
המפגינים צועדים ברחוב רובסון מלווים בכוחות המשטרה שסגרה את הכבישים הסמוכים בדאון טאון ונקובר (רוני רחמני)
הסכסוך הקשה במזרח התיכון בו מעורבת ישראל בימים אלה כולל ארגון הטרור החמאס, ישראלים יהודים וערבים בישראל ופלסטינים וכוחות הביטחון בשטחים – הגיע כצפוי גם לקנדה. הפגנות רבות משתתפים נערכו בימים האחרונים מצד תומכי הפלסטינים ומצד תומכי ישראל, בערים המרכזיות של קנדה. במרבית הפגנות נשמר השקט והסדר בצורה מכובדת, אך במספר אירועים בעיקר באלה שבטורונטו ומונטריאול, הותקפו אזרחים יהודים תומכי ישראל על ידי אזרחים מוסלמים שתומכים בצד הפלסטיני. המשטרה ביצעה כבר מספר מעצרים והיא מנהלת חקירה מואצת לעצור חשודים נוספים באלימות הקשה שהופנתה נגד אלו שתומכים בישראל.
בחלק מהפגנות התמיכה בפלסטינים החזיקו המפגינים כרזות עם דברי נאצה ושנאה מבישים נגד ישראל והיהודים בכלל, בהם: צלבי קרס, “ישראל פעלת נכון, היטלר יהיה גאה בך”, ישראל=נאצים”, “מוות לישראל”, “מה ההבדל בין ישראלי לנאצים” ועוד.
ההפגנה הגדולה ביותר התקיימה על ידי תומכי הפלסטינים בטורונטו ונכחו בה למעלה מחמשת אלפים משתתפים. באותה הפגנה נעצרו כבר על ידי המשטרה המקומית שלושה אזרחים מוסלמים, שתקפו קומץ של מפגינים יהודים שעמדו מולם, וכאמור מעצרים נוספים צפויים בימים הקרובים. המפגינים היהודים ספגו אבנים ובקבוקים, ואחד מהם אף הוכה במקלות, הוא נפגע בראשו ונזקק לטיפול רפואי דחוף. ואילו בהפגנה של תומכי ישראל במונטריאול נאלצה המשטרה המקומית להפעיל גז מדמיע לפזר בכוח אזרחים מוסלמים, שביקשו לפגוע באזרחים יהודים שהפגינו בעת שנערכה הפגנה בעד הפלסטינים.
ההפגנות של שני הצדדים בעד ונגד ישראל נערכו בין היתר בערים הבאות בקנדה: טורונטו, מונטריאול, ונקובר, קלגרי, אדמונטון, אוטווה, ויניפג, הליפקס וסנט ג’ונס.
המפגינים פונים מרחוב ג’ורג’יה לרחוב טרלו בדרכם למשרדים של הקונסוליה האמריקאית בדאון טאון ונקובר (רוני רחמני)
אני עקבתי מקרוב אחרי הפגנה של תומכי הצד הפלסטיני שנערכה בוונקובר ביום שבת האחרון. כחמש מאות מפגינים בהם אזרחים מוסלמים, ילידי קנדה, אינדיאנים, תומכי המרקסיזם ואפילו קבוצה של ארגון שמאל יהודי קיצוני “הקול היהודי העצמאי” – השתתפו בה. תחילה התכנסו מאות מפגינים בכיכר שממול האולפנים של רשת השידור הציבורית הקנדית הסי.בי.סי, ברחוב המילטון בדאון טאון. לאחר סדרה של נאומים וקריאות נגד ישראל שנמשכה למעלה מחצי שעה, החלו המפגינים לצעוד באישור המשטרה כמובן, אל עבר הקונסוליה האמריקנית בעיר, שנמצאת ברחוב פנדר בדאון טאון. רחבות שלמים נסגרו על ידי השוטרים הרבים שנכחו במקום, והצועדים ללא התפרעויות עשו את המסלול מאולפני הסי.בי.סי, אל רחוב רובסון, משם לרחוב ג’ורג’יה ומשם המשיכו בהמוניהם עד לבניין בו שוכנת הקונסוליה האמריקנית.
בין סיסמאות הרבות של המפגינים בעד הפלסטינים, לאור פעולת צה”ל בעזה, שנאמרו בהפגנה או שהופיעו על שלטים בהם החזיקו הצועדים: “אין צדק אין שלום”, “לשחר את פלסטין”, “פלסטין תקום בין הנהר לים”, “הפסיקו את שפיכות הדם”, “הפסיקו את ההפצצות”, “הפלסטינים הם מפלסטין”, “יש לעצור את המלחמה”, “יש להציל את שייח’ ג’ראח'”, “רציחת ילדים איננה נחשבת להגנה עצמית”, “הגידו במפורש את השם פלסטין”, “שתיקה היא אלימות”, “יש לחקור את פשעי המלחמה שמבצעת ישראל”, “יש לתת הגדרה עצמית לפלסטינים”, “יש להחרים את ישראל”. על הדלת הכניסה לקונסוליה האמריקנית שהייתה סגורה בעת ההפגנה, נכתבה הסיסמה באדום: “יש לשחרר את פלסטין, יש להפסיק את רצח העם וכן יש להפסיק את הכיבוש”.
בתגובה לתקיפת המפגינים היהודים בטורונטו, ציינו בארגון המרכז לענייני ישראל והיהודים בקנדה: “אנו מגנים בחריפות את ההתקפה והשנאה שהופנתה נגד יהודים. אין הצדקה לאלימות פוליטית ואלה ששונאים את ישראל שונאים גם את קנדה”.
בפעמיים האחרונות כתבתי ארוכות על הטיול הטוב שעשיתי לוויקטוריה הבירה של מחוז בריטיש קולומביה. זאת בעידן הקוביד כאשר אי אפשר לטוס יותר לאירופה שאני אוהב אלה “רק” לטייל במחוז היפה שלנו.
לאחרונה הספקתי לבקר בשני מקומות בבריטיש קולומביה לראשונה מאז עברתי לקנדה לפני למעלה משש עשרה שנה. הראשון שלא היה מעניין במיוחד – היה לעיירה טופינו בקצה הרחוק (המערבי) של האי ונקובר והשני שהיה מאוד מעניין – היה העיר קולונה בעמק אוקנגן.
לטופינו טסתי במטוס הים שנוחת במים כך שפגשתי מעט נוסעים בטרמינלים הקטנים של ונקובר ושל טופינו. הטיסה לטופינו נמשכה שישים וחמש דקות ובמטוס הקטן מלבד הטייס היו עוד שתי נוסעות. הנוף מהמטוס שטס בגובה נמוך מרשים ביותר. תחילה רואים את פארק סנטלי ולאחר מכן את מי האוקיאנוס השקט השקטים בדרך לאי ונקובר. גם חציית האי מהצד המזרחי למערבי כדי להגיע לטופינו יפה ביותר.
טופינו היא עיירה קטנה שמונה בסך הכול כאלפיים תושבים. מרבית התיירים באים אליה כדי לגלוש בגלים הגבוהים של האוקיאנוס או לעשות ספורט אתגרי אחר. וכן לטייל ביערות הגשם ובסביבה.
בגלל מגפת הקוביד האיים של האינדיאנים שסמוכים לטופינו היו סגורים למטיילים ולכן נאצלתי להסתפק בטופינו הקטנה בלבד. בתור תייר שמחפש תרבות לא מצאתי הרבה לעצמי בטופינו. לאחר הנחיתה הלכתי ברגל בערך כרבע שעה למלון מאק הממוקם ברחוב הראשון בסמוך למים. המלון היה נחמד ונקי אך בגלל המגפה הקפטריה שלו הייתה סגורה ולכן אכלתי במסעדות בחוץ.
הביקור בטופינו התפרש על פני לילה אחד בלבד וטוב שכך מבחינתי כי לא מצאתי עניין בעיירה הקטנה והנידחת הזו. ירדתי לחוף הים הפראי וטיילתי להנאתי. לאחר מכן הסתובבתי במרכז העיירה הקטן ומצאתי קפה נחמד לאחר הצהריים. בחיפושי הנואשים אחר תרבות מצאתי את הגלריה של רועי הנרי ויקרס. מדובר באמן אינדיאני (בן שבעים וחמש כיום) שזכה להכרה ברחבי העולם ואף קיבל פרסים רבים. רכשתי ספר שמכיל את היצירות שלו אותו הבאתי כמתנה לבת זוגתי בוונקובר. לאחר הביקור בגלריה המעניינת חיפשתי מקום לארוחת ערב. מתברר שבערב בטופינו ישנן ארבע מסעדות פתוחות וחוץ מזה כל העיירה סגורה. לאחר הארוחה הסתובבתי קצת באזור ומצאתי שתושבי העיירה הולכים לישון מוקדם מאוד. אחרי שמונה בערב הכול חשוך וסגור.
למחרת בשעות הצהריים המוקדמות הייתי אמור לטוס בחזרה לוונקובר במטוס הימי אך בגלל הערפל הכבד הטיסה בוטלה לצערי. כיוון שבקו טופינו ונקובר יש רק טיסה יומית אחת של המטוס הימי הבנתי שלא אוכל באותו יום לעשות את הדרך חזרה עמו כאמור בגלל הערפל. בנוסף הייתה טיסה אחת בלבד של מטוס רגיל (מופעל על ידי חברת פיסיפיק קוסטל) אך היא כבר יצאה לכיוון ונקובר. לכן לא הייתה לי בררה אלה לחפש אוטובוס הביתה.
למזלי ברגע האחרון מצאתי אוטובוס בקו טופינו אל העיר נאיימו שבמזרח האי ונקובר. היה זה אוטובוס קטן והנסיעה נמשכה כארבע עשות תמימות. באמצע נאלצנו לעצור לחצי שעה כיוון שתיקנו את הכביש בין טופינו לננאיימו. לאחר מכן עצרנו למספר דקות לשתייה ושירותים בפורט אלברני ומשם הגענו במהירות יחסית לננאיימו. המעבורת עדיין לא עזבה את המעגן בנניאמו, כך שיכולתי לעלות עליה ולשוט בנוחות לעבר ווסט ונקובר. משם מצאתי אוטובוס מהיר לדאון טאון ונקובר והגעתי סוף סוף הביתה. אם כן הדרך חזרה נמשכה שעות מרובות עד שהגענו לוונקובר.
במשך שנים נעשו עבודות נרחבות של שימור וטיפול בציינה טאון של וקיטוריה, וכנראה לעיריית ויקטוריה, לקהילה הסינית ולשאר התושבים זה חשוב מאוד. (רוני רחמני)
כפי שציינתי ברשימה הקודמת לאחר שעברתי בדיקת קורונה שתוצאותיה היו שליליות, החלטתי לצאת סוף סוף לחופשה קצרה בעיר ויקטוריה – בירת מחוז בריטיש קולומביה.
לאחר הביקור בגלריית באטמן המעניינת יצאתי ביום שישי לסיור מודרך בסירה באזור נמל ויקטוריה. הסיור בסירה הקטנה (מאותו דגם של הסירות השטות בוונקובר – מהאי גרנוויל ואליו), כרוך בתשלום של שלושים ושניים דולר. לא זול כיוון שמדובר בסיור בן ארבעים וחמש דקות בלבד אך שווה כל דקה. המדריך המנוסה שהשיט את הסירה הסביר לעומק את ההיסטוריה של ויקטוריה, האינדיאנים שכרגיל היו המתיישבים הראשונים כאן, הבריטים, האמריקנים וכמובן הקנדים. מתברר שחברת הרכבות היא שבנתה את מלון אמפרס המפואר, שמנוהל כיום על ידי רשת פיירמונט היוקרתית. המלון נבנה על קרקע בוצית שיובשה וכך גם נוקה כל האזור שהיה מלא בפסולת רעילה ממפעלים תעשייתיים שונים. עוד מתברר שלאחרונה משפחת בוסה האיטלקית רכשה את מלון אמפרס במחיר זול במיוחד שעומד על כארבעים וחמישה מיליון דולר. לא ברור למדריך ולנו כיצד הם שילמו כל כך מעט על מבנה מפואר וגדול. מכל מקום בשלב זה רשת פיירמונט עדיין מנהלת את המלון ולא ידוע מה יקרה לאחר שיסתיים החוזה עמה. אגב משפחת בוסה מחזיקה גם בחברת בנייה שבונה ללא הפסק בוונקובר ובסביבה. המדריך הסביר כיצד אוניות ענק של קווי שייט שמפעילים קרוזים מפוארים, עוגנות בנמל וקיטוריה, לאחר שהגיעו מארה”ב והן בדרכן לאלסקה. בוונקובר קשה לאוניות הענקיות לעבור מתחת לגשר ליונס גייט בדרכן לעגינה בקנדה פלייס שבנמל ונקובר. לעומת זאת בנמל של ויקטוריה אין לאוניות שום מגבלות בגלל גודלן. לקראת סיום הסיור ראינו בתים צפים בהם גרים תושבים מקומיים וכן אזור תעשייתי באו עוגנות אוניות משא, שמובילות גרוטאות של מתכת למפעל סיאטל.
את הערב סיימתי בארוחה טובה במסעדת קקטוס שבעיר ובעידן הקוביד ישבנו בחוץ. כהרגלי אכלתי סלט בריא בתוספת נתחי עוף רזים. כוס יין אדום משובח תוצרת ארגנטינה הנעים את הזמן.
(רוני רחמני)
ביום שבת ארגנתי לעצמי שני סיורים מודרכים רגליים: הראשון – בציינה טאון המעניינת של ויקטוריה. בניגוד לוונקובר ציינה טאון בוויקטוריה נקייה להפליא (כמו זו של מונטריאול בקוויבק). הסיור היה מרתק ושמענו הסברים על הציינה טאון הראשונה בקנדה. הסינים הגיעו תחילה בעידן הבהלה לזהב. לאחר מכן פתחו מפעלים למכירת סם האופיום כאשר בשעתו זה היה חוקי. לאחר שהממשלה הקנדית קבעה שהתעסקות באופיום אינה חוקית עוד, הציינה טאון של ויקטוריה החלה לגסוס ואז התפתחה דווקא הציינה טאון של ונקובר. במשך שנים נעשו עבודות נרחבות של שימור וטיפול בציינה טאון של וקיטוריה, וכנראה לעיריית ויקטוריה, לקהילה הסינית ולשאר התושבים זה חשוב מאוד. לעומת זאת בוונקובר נראה שלאף אחד לא אכפת שציינה טאון המקומית גוססת, מלוכלכת, בתים נוטים להתפורר והומלסים רבים הפכו את הרחובות באזור לביתם הפרטי. פשוט מביש.
את הביקור המוצלח בוויקטוריה חתמתי בסיור מורדך נוסף והפעם בנושא ההיסטוריה העשירה של העיר. המדריך סיפר לנו על המלחמות המקומיות, השליטה הבריטית, ההתנגדות ולבסוף ההסכמה להצטרף לקנדה תוך הבטחה להקמת רשת פסי רכבת. שמענו בהפתעה כי לוויקטוריה היה גם צד אפל וחשוך בעיקר באותם ימים של תקופת הבהלה לזהב. רבים מהעובדים שנשכרו לביצוע המלאכה בזבזו את כספם על שתיית אלכוהול מרובה בעיר. אחרים מצאו להם נערות ליווי וחגגו עימן עד השעות המאוחרות של הלילה.
תחת השמש וזו בעיה פרטית שלה. כלום לא ידעה ברוקס שיש כאן הרבה פחות ימי שמש מאשר בישראל? האם צריך להתאמץ כדי למצוא מידע בנושא זה? האם זה סוד שמגלים אותו רק כאשר עוברים לכאן?
