אני גר בוונקובר כבר למעלה מתשעה עשרה וחצי שנים ואין לי שום תוכניות לחזור לישראל. הסיבות לכך רבות וברורות מבחינתי. ובעיקר: אינני מוכן לחזור אחורה למציאות כה מורכבת וקשה שכפי שליוותה אותי במרבית חיי בישראל
במלחמת ששת הימים הייתי בן שמונה ואני זוכר כיצד אימי הגיעה לבית הספר כדי לקחת אותי למקלט של סבא הסמוך לביתנו במרכז ירושלים
מייד לאחר המלחמה הסביר הפרופסור ישעיהו ליבוביץ’ כי כיבוש השטחים בעקבות המלחמה יהיה אסון מבחינת ישראל, ישחית את המדינה ואף יסכן את עתידה. אז עדיין לא הבנתי על מה הוא מדבר. אך כשאשר התבגרתי קלטתי עד כמה דבריו של פרופסור ליבוביץ’ היו ונשארו נכונים עד עצם היום הזה
במלחמת יום כיפור עת הייתי בן ארבע עשרה ההורים היו כרגיל בנסיעה בחו”ל. אחי ואני נשארנו בבית כאשר נשמענו להוראות להפעיל האפלה בשעות הערב. לאחר מספר ימים ההורים הצליחו למצוא טיסה ולחזור מארה”ב לישראל
במלחמת לבנון הראשונה נקראתי לצאת למילואים בלבנון. הייתי בסך הכל פקיד בפלוגת הנדסה, איך כיוון שהם נאלצו לצאת לשטח בלבנון גם אני הצטרפתי אליהם. אנו שרתנו באזור ציר מזבושה תחת אחריותו של המגד בני ברבש. אחרי כחודש מילואים השתחררתי הביתה
לאחר המלחמה נסעתי לטיול מהנה באירופה ומאז ננטע אצלי לראשונה הרצון לעבור ולגור בחו”ל. פשוט לממש חלום ולגור באחת ממדינות המערב
בין לבין חיינו בישראל פיגועים רבים שלצערי הפכו לשגרת חיים. מי שחי בישראל מכיר מלחמות, פיגועים והרבה הרבה ימים לא שקטים. כך היה וכך יהיה
בראשית שנות השמונים התחלתי להבין סוף סוף שאחזקת השטחים הכבושים לא מאפשרת לפלסטינים להקים מדינה עצמאית משלהם. ובמקביל מסכנת את ביטחונה של ישראל. כבר אז ראיתי שישראל מחולקת לשני מחנות ברורים: תומכי השלום והחזרת השטחים ותומכי החלום של ארץ ישראל השלמה שהאמינו שזה דווקא יגביר את הביטחון במדינה. אני כאמור נימנתי על מחנה השלום שלאורך השנים הלך והתכווץ לצערי. לעומתו מחנה של המתנחלים ותומכיהם הלך וגדל. אז התחלתי להרגיש פחות ופחות שייך לישראל
במלחמת המפרץ הראשונה כבר גרתי בתל אביב. לא אשכח לעולם את הלילה הנורא ההוא ביום חמישי בסביבות שתיים לפנות בוקר. צפיתי אז בחדשות בטלוויזיה שתיארו את מהלכי ארה”ב בעיראק ואז נשמעה הסיסמה “נחש צפע” ולאחריה הופעלה אזעקה. אז הופיעה השקופית “בשל התקפת טילים על ישראל הופעלה אזעקת אמת”. ואכן נפל טיל מעיראק בשכונת התקווה, שבקו אווירי קרובה הייתה לביתי במרכז תל אביב. שמעתי היטב את הדי הפיצוץ ונכנסתי ממש לחרדה נוראית. אז אמרתי לעצמי כי הכתובת היא על הקיר ויום אחד יגיעו הטילים האמיתיים מאיראן שהכוונה לטילים אטומיים. הבנתי אז שעלי לעזוב את ישראל ולצערי רק לאחר ארבעה עשרה שנים עשיתי זאת
תוך מספר דקות יצאת את ביתי ונסעתי בטירוף לביתו של חבר כדי שלא להיות לבד. למחרת החבר עזב את תל אביב ונסע למשפחו באילת. ואז החלטתי לנסוע לבית הורי בירושלים, ששם שההיתי בכל תקופת המלחמה. בכל פעם שנשמעה “האזעקה” ממש נכנסתי לחרדה בחרדה ושהייתי עם הורי בחדר האטום
לאחר רצח ראש הממשלה יצחק רבין באמצע שנות התשעים הרגשתי עוד יותר כמה אני לא יכול להשתייך עוד לישראל. אז גם החל לככב בנימין נתניהו האחראי לגל ההסתה נגד רבין. הפכתי לזר בה ועדיף להיות זר בחו”ל. לאחר עשר שנים עזבתי לוונקובר