לפני שנה נפרדתי מאבא (בן התשעים ואחת) שהיה חולה מאוד ונדבק בבית החולים בקורונה ונפטר לאחר מספר ימים. לא האמנתי זה יכול לקרות שוב בתוך שנה אאבד הפעם את אמא. היא הייתה בת תשעים ושתיים ובחודש הבא היינו אמורים לחגוג את יום ההולדת התשעים ושלושה שלה.
בראשית החודש (רביעי) אחי הודיע לי כי אמא נחנקה מאוכל והובהלה לבית החולים איכילוב שליד ביתה בתל אביב. התקשיתי להאמין לדבריו כיוון שאמא בת התשעים ושתיים הייתה בריאה וללא שום מחלות רקע. מספר ימים לפני שטילפן אלי דיברתי עמה והיא הייתה במצב רוח טוב. אני זוכר היטב כי בערב ראש השנה האזרחית היא הזמינה את השכנים לשתות שמפנייה כיאה לה.
רכשתי מייד כרטיס טיסה לישראל והודעתי לסמנכ”ל הכספים בחברה, שהוא המנהל האישי שלי, כי אני יוצא בטיסה דחופה לישראל, לאור מצבה הקשה של אמא. ביצעתי בדחיפות באותו יום את בדיקת הקוביד שעולה כאן מאתיים דולר, ולמחרת (חמישי) יצאתי בטיסה לישראל. לאחר עצירת ביניים ארוכה באמסטרדם, נחתי בתל אביב ביום שבת לפנות בוקר. אחריה מצאת מונית שהביאה אותי לבית אמי. אני מחזיק במפתחות ביתה מזה שנים רבות אך הפעם לא הצלחתי לפתוח את הדלת. הסתבר לי לאחר מכן שהיא החליפה את המנעול בדלת ושכחה לעדכן אותי. לא נותרה לי ברירה ובשעה ארבע לפנות בוקר חיפשתי מלון סמוך לביתה. במלון ויטל היה חדר ויצאתי בכיוונו מהר לאור השעה המאוחרת. המלון נמצא בצמוד לבית החולים איכילוב כך שאני אמצא קרוב לאמא, אמרתי לעצמי.
אחרי שינה חטופה של מספר שעות יצאתי לביקור ראשון בבית החולים בשבת אחר הצהריים. מצאתי את אמא מורדמת, מונשמת ומחוברת להרבה צינורות. מראה לא קל. הרופא התורן (בשם ניר) סיפר לי על מצבה הקשה ועל כך שחמצן לא הגיע לראשה במשך כעשרים דקות, ולכן הנזק שנגרם לה הוא אדיר ובעצם בלתי הפיך. הרופא העריך שמערכות גופה יתמוטטו והיא לא תחזור לחיים. לדבריו כל אפשרות אחרת תהיה גרועה הרבה יותר. וכך אכן קרה למחרת. ביום ראשון בשעה שבע וחצי בבוקר התייצבתי שוב בבית החולים. נכנסתי לחדר של אמא וכשאמרתי לאחות כי אני הבן שלה, פניה החווירו והסגירו הכול. אמא נפטרה כחצי שעה לפני שהגעתי לבקרה. נכנסתי כמעט להלם והתקשיתי להאמין לדברי האחות. אך כשראיתי שכל הווילונות סביבה סגורים הבנתי שזו המציאות. ביקשתי מהאחות לראות את פניה של אמא בפעם האחרונה. היא ביקשה מכל הנוכחים לעזוב את החדר למספר דקות. לאחר מכן הזיזה את הווילונות, ופתחה את השק בו אמא נמצאה. היה זה מחזה קשה ביותר שילווה אותי לאורך כל שארית חיי. ראיתי את פניה של אמא שלווים ורגועים ממש כמו מלאכית קטנה. אחרי מספר דקות עזבתי את מיטתה ויצאתי החוצה להתקשר לאחי ולבשר לו את בשורת האיוב: אמא שלנו נפטרה. הספקתי עוד לעדכן את בני המשפחה האחרים וביקשתי לעצמי מספר דקות של מנוחה.
ביום שני בצהרים נערכה הלוויה בבית הקברות האזרחי בקיבוץ מעלה החמישה. בני משפחה וחברים קרובים הגיעו וכיבדו את אמא שנקברה בסמוך לאבא. טקס הלוויה בניהולו של אחי לא היה קל ולכולנו עלו הזיכרונות מהאישה היפה ואלגנטית הזו, שרצתה כל אך להמשיך ולחיות, להנות מכל רגע, להמשיך לפגוש בני משפחה וחברים, לעשות ספורט, לצאת לארוחות, לקרוא ספר טוב. אמא הלכה עזבה אותנו בפתאומיות ולפחות כמעט ולא סבלה.